העותר הינו הבעלים של חלקה 609 בגוש 3929 ברחוב מוהליבר פינת רחוב ויתקין בראשל"צ (להלן: החלקה). חלק מהחלקה הופקע ע"י עיריית ראשל"צ לטובת הציבור. לטענת העותר, המטרה הציבורית לשמה יועדה ההפקעה נזנחה, לעירייה אין צורך בקרקע והא מבקש להורות על ביטול ההפקעה. זוהי בתמצית העתירה שלפניי.
1.
העובדות שלעניין
העותר הוא בעלים של החלקה. שטחה הרשום של החלקה הינו 722 מ"ר. השטח האמור הינו תוצאה של פיצול החלקה ההסטורית 467 בשנת 1959. חלקה 467 חולקה לשלש חלקות. חלקה 608 בשטח של 472 מ"ר נרשמה בשמם של אחרים. חלקה 609 בשטח של 722 מ"ר נרשמה על שמו של העותר. חלקה 610 בשטח של 123 מ"ר נרשמה ע"ש עיריית ראשון לציון (להלן העירייה או המשיבה) כתוצאה ממכר ללא תמורה, הואיל והייתה מיועדת לצרכי דרך. בעת פיצול חלקה 467 נדרשו בעלי החלקה, ביניהם העותר, להעביר את חלקה 610 לבעלותה של העירייה וכך עשו.
החלקה הנדונה, חלקה 609 מורכבת משני שטחים רבועים, מחוברים ביניהם. שטח אחד מצוי בפינת הרחובות מוהליבר וויתקין, והשטח השני הינו שטח פנימי. על השטח הראשון מצוי בנין, שנבנה לפני עשרות שנים. חצר הבניין משמשת כחניה וכדרך גישה אל השטח השני (להלן: השטח השני), המוקף בניני מגורים משלושת צידיו.
ביום 23.12.1977 פורסמה ברשומות (י"פ 2392, תשל"ח, 544, נספח ד' לעתירה) הודעה בדבר הפקדתה של תוכנית בנין עיר רצ/1/8. ביום 20.7.81 פורסמה ברשומות (י"פ 2792, תשמ"א, 2230 נספח ה'1 לעתירה) הודעה בדבר אישור שינוי תכנית מיתאר מקומית רצ/1/8 למתן תוקף. תכנית זו חלה על 417.794 דונמים בגוש 3929, ובמסגרתה יועדו 188 דונמים לצרכי ציבור. תקנות התכנית (נספח ה'2 לעתירה) קובע בסעיף 9 בין מטרות התכנית: "
להפקיע שטחים לשטחים ציבוריים פתוחים
". בתשריט תב"ע רצ/1/8 סומן קטע מחלקתו של העותר כמיועד לשטח ציבורי פתוח. סעיף 15 לתקנון קבע לעניין הפקעות כי: "
השטחים המיועדים לדרכים ציבוריות, לשטחים ציבוריים פתוחים ושטחים לבנייני ציבור יהיו מיועדים להפקעה ויועברו על שם עירית ראשון לציון ללא תמורה
". סעיף 16 לתקנון התייחס לשלבי ביצוע התכנית וקבע: "
שלבי ביצוע לגבי כלל התוכנית - 5 שנים מיום אישורה
." מדובר בשטח השני (התשריט צורף כנספח ו' לעתירה).
משחלפו כ-30 שנה מההודעה על הפקדת תב"ע רצ/1/8, ומשלא נעשה דבר בחלקה, פנה העותר לנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, וביום 9.11.08 קיבל תשובה לפיה במשך 27 שנים מיום אישור התכנית אכן לא נעשה דבר בשטח. עם זאת, המבקר הפנה את העותר לבית המשפט בעניין זה (מכתב המבקר צורף כנספח ז' לעתירה).
בתאריך 9.9.08, לטענת העותר בעקבות פניתו למבקר המדינה, פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 וחוק התכנון והבנייה, בדבר הפקעת חלק מהחלקה. בהודעה לא צוינה מטרת ההפקעה ונאמר בה כי היא דרושה בדחיפות לצרכי ציבור (ההודעה צורפה כנספח ח'1 לעתירה). אותה הודעה פורסמה שנית ביום 17.9.08 (נספח ח'2 לעתירה). בהתאם לפרסומים אלו נרשמו הערות אזהרה בפנקסי רישום המקרקעין ביום 18.9.2008 וביום 9.10.2008.
ביום 23.3.09 פנה שמעון ברטש, הממונה על נכסי העירייה במכתב לעותר בו הודיע לו כי הוא זכאי לפיצוי בגין מחוברים (המכתב צורף כנספח ט' לעתירה). ביום 11.5.09 הוגשה העתירה שלפניי ובמסגרתה בקשה לצו ביניים (שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית הנוגעת לצו הביניים).
2.
טענות הצדדים
העותר טוען כי מאז אושרה התב"ע בשנת 1981 עברו 28 שנים והמשיבה מעולם לא ביצעה את ההפקעה, ועשתה כן רק בעקבות פניית העותר לנציב תלונות הציבור. לטענתו של העותר למשיבה אין צורך ציבורי אמיתי בחלקה. מעבר לעובדה שבמשך עשרות שנים לא עשתה דבר בעניין, מדגיש העותר כי מדובר בחלקה פנימית בין הבתים. לטענתו לחלקה שלו צמודה חלקה נוספת שגם היא מיועדת לשטח ציבורי פתוח וגם בה לא נעשה דבר (לטענת העירייה מדובר בגינה ציבורית).
העותר מוסיף וטוען כי משקבעה התב"ע רצ/1/8 פרק זמן לביצוע של חמש שנים, שהסתיימו בשנת 1986, היא אינה רשאית לפעול מכוח אותה תכנית 22 שנה מאוחר יותר.
העותר מביא פסיקה לתמוך בטענתו לפיה יש להפקיע קרקע שיועדה בתכנית לצרכי ציבור ולממש את המטרה הציבורית לשמה הופקעה קרקע תוך זמן סביר. חלוף הזמן, מעיד לטענתו, על פי המבחנים בפסיקה, על זניחת מטרת ההפקעה, המחייב את ביטולה.
המשיבה טוענת כי תכנית רצ/1/8 חלה על שטח גדול של מעל 400 דונמים, במסגרתה הופקעו 188 דונמים לצרכי ציבור. לטענתה, מעולם לא זנחה את הפקעת השטחים המיועדים לצרכי ציבור בהתאם לתכנית, אלא מימשה את ההפקעות מאז אושרה התכנית, על פני השנים: "
בהתבסס על שיקולים שונים ומגוונים דוגמת: סדרי עדיפויות, יכולת תקציבית, מניעויות שאינן תלויות בה, הרצון לעשות זאת ללא התנגדות התושב וכיוצא באלה
" (סעיף 3 לתגובת המשיבה).
המשיבה טוענת עוד כי אותו שטח נוסף הצמוד לחלק מהחלקה שהופקע מהעותר הועבר לועדה המקומית בשנת 1994 והעירייה שתלה בו עצי נוי. לטענתה מטרת ההפקעה מחלקת העותר היא להרחיב את הגינה הציבורית. העירייה טוענת שנערכה להרחבת הגינה הציבורית וביקשה לצורך כך הצעות מחיר וכתב כמויות (נספחים 6 ו-7 לכתב התשובה (יש לציין כי המסמכים נוגעים לחלקת בעותר וחלקה סמוכה שהועברה למשיבה בשנת 1994, ואשר הוכנו ביוני 2010).
המשיבה מוסיפה וטוענת כי הגישה הליכים לצורך מימוש ההפקעה שטרם נדונו עד תום (ערעור מצוי לפני בית המשפט העליון) וכי התנגדות העותר לבדה מעכבת את ביצוע ההפקעה. המשיבה טוענת כנגד תום לבו של העותר בכך שצירף מכתבים שקיבל ממשרד מבקר המדינה, לטענתה, בניגוד לסעיפים 30 ו-45 לחוק מבקר המדינה). לעניין זה מוסיפה הועדה וטוענת כי מפניתו של העותר לנציב תלונות הציבור (נספח 22 לתגובת המשיבה) עולה כי הפנייה לנציב נבעה מכך שנודע לעותר כי העירייה מתכוונת להפקיע את השטח.
המשיבה מוסיפה וטוענת לשיהוי בהגשת העתירה. לטענתה היה על העותר להגיש את העתירה בעקבות הודעה על ההפקעה שנשלחה לביתו ביום 28.10.08 (נספח 12 לתשובת העירייה) ובו הודיעה העירייה כי היא מתכוונת לתפוס חזקה בשטח בתוך 30 יום. כן טוענת המשיבה כי מדובר בשיהוי גם ממועדי ההפקעה שפורסמו ברשומות. עוד טוענת המשיבה לאי מיצוי הליכים, ואי צירופה של הועדה המחוזית. לטענתה, על העותר היה להגיש בקשה לשינוי הייעוד משטח ציבורי לפרטי, ורק אם בקשתו הייתה מסורבת, היה רשאי להגיש עתירה לבית המשפט.
המשיבה מפנה גם היא לפסיקה בה נקבע כי גם במקרים בהם לא מומשה מטרת ההפקעה במשך שנים, אין לראות בכך, בהכרח, זניחת מטרת ההפקעה. לחלופין טוענת המשיבה כי אף אם היה שיהוי בלתי סביר אין להורות על בטלות ההפקעה לאור הנזק שיגרם לציבור מביטול ההפקעה.
3.
הפקעת הקרקע בחלוף הזמן הקבוע בתקנון למימוש התכנית
כאמור, חלפו מעל 25 שנה מיום אישור התכנית שייעדה את השטח נשוא המחלוקת להפקעה, ועד לביצוע ההפקעה. זאת, כאשר בתקנון התכנית נקבע כי יש לבצעה בתוך 5 שנים, שהסתיימו בשנת 1986. על-כן, השאלה הראשונה בה יש לדון היא האם המשיבה הייתה רשאית, בחלוף 27 שנים מיום אישור התכנית (ביום 20.7.81, י"פ 2729, 2230), להפקיע את הקרקע.