העליון: ביהמ"ש אינו רשאי לתת צו מניעת הטרדה מאיימת מכח סמכותו הטבועה

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) בע"א 49873-12-10 שניתן ביום 22.2.2011, בו נדחה, בעיקרו, ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' לפין הראל) בה"ט 19104-12-09 מיום 27.11.2010, במסגרתה הורה בית משפט השלום - מכוח סמכותו הטבועה - על צו לפיו על הצדדים "להימנע מכל תקשורת ביניהם מכל סוג שהוא", זאת לאחר שצו שניתן על ידי בית המשפט כנגד המבקש לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: החוק) פקע.

רקע עובדתי

1.        כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם מתגובת המשיב לבקשה שלפני, המשיב, בן למעלה משישים, עובד בבניין משרדים (להלן: בניין המשרדים) בתפקיד "אב בית" וקצין ביטחון מטעם חברת ניהול המנהלת ומחזיקה את בניין המשרדים. המבקש, עורך-דין במקצועו, הינו בעל משרד בבניין המשרדים. כנטען, ביום 31.5.2007 הגיע אביו של המבקש לפתח בניין המשרדים והפגין כנגד בנו בטענה כי הוא ביצע כלפיו מעשה גזל וגניבה. המשיב טען כי מאז אותו אירוע הפנה כלפיו המבקש טרוניות על שלא סילק את אביו מפתח בניין המשרדים ועל שאפשר לו להפגין כנגדו מבלי ליידע את המבקש על הימצאות אביו בבניין. לטענת המשיב, המבקש החל להטרידו באמצעים שונים לרבות באמצעות איומים פרונטאליים, שליחת מכתבים לנציגות הבית המשותף ולחברה המעסיקה את המשיב בניסיון להביא לפיטוריו ונקיטה בהליכים משפטיים שונים במטרה להתישו נפשית וכלכלית. עוד עולה מהחומר שלפני כי כנגד המבקש אף הוגש כתב אישום מתוקן בו יוחסו לו במסגרת שלושה אישומים עבירות איומים כלפי המשיב לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום המתוקן נטען כי במספר הזדמנויות שונות גידף המבקש את המשיב וכן איים עליו לכאורה כי יביא לפיטוריו.

ההליכים לפני בית משפט השלום

2.        כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטתו של בית משפט השלום, ביום 16.12.2009 הגיש המשיב בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד. בית המשפט נעתר לבקשה באותו יום והתיק נקבע לדיון במעמד שני הצדדים. במסגרת הצו שניתן במעמד צד אחד קבע בית משפט השלום כי הצדדים ימנעו מלדבר זה עם זה ולא יצרו קשר האחד עם השני בכל צורה ובכל מקום. כן הורה בית המשפט למבקש להתרחק ממקום מושבו של המשיב וחובה מקבילה הוטלה גם על המשיב. בית משפט השלום הוסיף בהחלטתו כי ככל שנדרשת תקשורת בין הצדדים מכוח תפקידו של המשיב והיותו של המבקש בעל משרד בבניין המשרדים, התקשורת תתבצע באמצעות אחרים. ביום 25.1.2010 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאותו מועד הופיעו גם המצהירים מטעמם. המשיב נתן הסכמתו להארכת תוקפו של הצו, אולם המבקש התנגד לכך תוך שהדגיש כי נוסחו של הצו פוגע בכבודו וכן כי מתן צו כאמור אינו אפשרי היות שעל הצדדים לנהל תקשורת ישירה כיוון שהמבקש הוא בעל משרד בבניין המשרדים בו עובד המשיב. המבקש הסכים שכל צד יצהיר לפרוטוקול שלא יטריד את השני אך סירב להצעת בית המשפט כי ינתן צו מניעת הטרדה הדדי. המבקש הדגיש כי הגם שיכול הוא להסכים ליתן הצהרה לפיה לא יטריד את המשיב, הרי שהוא אינו יכול להסכים למתן צו שיפוטי כמוצע על ידי בית המשפט היות שכל מטרתו של צו שכזה הוא להוות כלי שרת בידיו של המשיב בתביעות האחרות המתנהלות בין הצדדים. המבקש עמד על חקירת המצהירים מטעם המשיב. בית משפט השלום  הדגיש בהחלטתו מאותו יום כי עדיפה הסכמת הצדדים על פני מתן צו שיפוטי והמליץ לצדדים להידבר ביניהם ואף לפנות לגישור על מנת למנוע חקירת מצהירים ומתן צו שיפוטי שיביא להסלמת מערכת היחסים ביניהם. בית המשפט הותיר על כנו את הצו שניתן ביום 16.12.2009 וקבע את מועד חקירת המצהירים ליום 18.7.2010 - בתחום ששת החודשים ממועד מתן ההחלטה ביום 25.1.2010, היות שלפי סעיף 6 לחוק תוקפו של צו מניעת הטרדה מאיימת לא יעלה על שישה חודשים.

3.        הדיון שנקבע ליום 18.7.2010 בוטל מחמת מחלת השופטת ונדחה ליום 12.9.2010, אולם לא ניתנה החלטה חדשה המאריכה את תוקפו של הצו. בישיבה מיום 12.9.2010 ביקש המשיב מבית המשפט להבהיר כי הצו שניתן חל גם על אמצעי תקשורת הכוללים שירים או כל צורה אחרת של תקשורת כדי למנוע ניסיון לעקוף את הצו שניתן בדרך של יצירת תקשורת מרומזת. המבקש שב וחזר על טענתו כי אין צורך בצו שיפוטי וכי ממילא לא ניתן עוד להאריך את הצו או להותירו על כנו היות שהצו פקע, שכן ששת החודשים מאז ניתן חלפו ואילו לאחר שבוטל הדיון שנקבע ליום 18.7.2010 לא ניתנה החלטה שיפוטית המאריכה את הצו. ודוק, בית משפט השלום הותיר על כנו את הצו וקבע את התיק לתזכורת ליום 12.10.2010 וכן לשמיעת ראיות ליום 9.1.2011, תוך שהורה לצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב באשר לפקיעתו של הצו. ביום 19.9.2010 הגיש המשיב בקשה להאריך את תוקפו של הצו לתקופה המקסימאלית הקבועה בסעיף 6 לחוק מניעת הטרדה מאיימת. לפי סעיף 6 הנ"ל רשאי בית המשפט "להאריך ולחזור ולהאריך את תוקפו של הצו, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על שנה, ואולם מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו, רשאי הוא להאריך ולחזור ולהאריך את תוקפו של הצו לתקופה כוללת שלא תעלה על שנתיים". המבקש התנגד לבקשה ושב וטען כי הצו פקע. לאחר שהוגשו השלמות הטיעון בכתב מטעם הצדדים, קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 27.11.2010, כי על אף שהורה בהחלטתו מיום 25.1.2010 שהצו יעמוד בתוקפו "עד להחלטה אחרת", הרי ש"הביטוי מתן החלטה אחרת אינו יכול לגבור על הוראה מפורשת בחוק". בית משפט השלום הוסיף בהחלטתו כי לכאורה עולה שאם היה מתקיים הדיון ביום 18.7.2010 היה מוארך הצו נוכח העובדה שהוגש כתב אישום נגד המבקש, אולם הדיון לא התקיים ולא ניתנה החלטה שיפוטית המאריכה את תוקף הצו ולכן הצו פקע משחלפו ששת החודשים מאז הינתנו ולא הוארך לאחר מכן. בית משפט השלום קבע כי לאור פקיעת הצו "אין מקום יותר לקיים את שמיעת הראיות" וכי "היות ואמורה להתקיים שמיעת ראיות בתיק הפלילי, עדיף כמובן שהעדים השונים יעידו פעם אחת בלבד". ברם, בית משפט השלום קבע כי הצדדים הביעו נכונות שלא לקיים כל תקשורת ביניהם, ומשכך הורה לצדדים, מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), "להימנע מכל תקשורת ביניהם מכל סוג שהוא". בית משפט השלום ציין כי הוא ער לעובדה שנדרשת תקשורת בין הצדדים מכוח הנסיבות, אולם קבע כי במידת הצורך יפנה כל אחד מהצדדים לבא כוחו או לעובדים אחרים במשרדו של המבקש. כנגד החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4.       בבית המשפט המחוזי טען המבקש כי שגה בית משפט השלום עת השתית את הצו שניתן על ידו על הסכמת הצדדים שכן המבקש לא נתן מעולם הסכמתו למתן צו שיפוטי. עוד הדגיש המבקש כי בבית משפט השלום הוא עמד על חקירת המצהירים בטרם ינתן צו כאמור. ברוח זו טען המבקש כי מתן צו שיפוטי כנגדו בטרם ניתנה לו האפשרות לחקור את המצהירים פוגעת בכללי הצדק הטבעי. עוד טען המבקש כי הצו שניתן על ידי בית משפט השלום הינו פוגעני היות שלא הוגבל בזמן.

5.       בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי גם אם פקע הצו שניתן, הרי שבית משפט השלום היה רשאי לראות בדיון שהתקיים לפניו כמקים בקשה חדשה להוצאת צו מכוח החוק או לחלופין ליתן צו כאמור מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט כדי ליצור הפרדה בין הצדדים שהייתה נחוצה בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום היה רשאי ליתן את הצו אף ללא שמיעת ראיות, שכן המסמכים שהובאו לפניו וטיעוני הצדדים גיבשו תשתית ראייתית מספקת לשם מתן הצו. ברוח זו ציין בית המשפט המחוזי כי:

"בית המשפט רשאי היה, איפוא, להחליט גם בהעדר הסכמה של הצדדים, לאחר שעיין בתצהירים שהוגשו ובכלל המסמכים שהוצגו בפניו, שגם אם יוכיח כל אחד מבעלי הדין את מלוא טיעוניו על פי המסמכים שהוגשו, המסקנה אליה יגיע בית המשפט היא כי אכן קיימת כנגד אותו בעל דין 'הטרדה מאיימת' כהגדרתה בחוק, על ידי בעל הדין שכנגד" (ההדגשה במקור - י.ד.) (סעיף 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם לא ניתן היה להסיק קיומה של הסכמת המבקש למתן צו שיפוטי, אולם בית משפט השלום היה מוסמך ליתן צו כאמור מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט לאור הראיות שהונחו לפניו. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש כי הצו פוגע בזכויות יסוד העומדות לו, ונימק זאת בכך שלא נשללה מהמבקש זכותו לפעול במשרדו ולעשות שימוש בו שכן ככל שנדרשת תקשורת עם המשיב רשאי המבקש לעשות כן באמצעות אחרים. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי יש להגביל בזמן את תוקפו של הצו שנתן בית משפט השלום עד ליום 1.3.2012.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

7.        המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד ד"ר אסף רנצלר - טוען כי לבית משפט השלום לא הייתה סמכות ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה שכן צו כאמור צריך שינתן מכוח הסמכות המסורה לבית המשפט לפי החוק ובהתאם לגדרי הסמכות ולמגבלת הזמנים הקבועים בחוק. בהמשך לכך, טוען המבקש כי מקום בו פקע הצו לא ניתן לעקוף את מגבלת הזמנים הקבועה בחוק באמצעות הפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט. עוד טוען המבקש לפגיעה בזכות הטיעון שלו, שכן הצו כנגדו ניתן מבלי שניתנה לו האפשרות לחקור את המצהירים מטעם המשיב. עוד טוען המבקש כי מעולם לא נתן הסכמתו למתן צו שיפוטי ובמיוחד לא לנוסח הצו כפי שניתן על ידי בית משפט השלום והורחב על ידי בית המשפט המחוזי. בפי המבקש טענות נוספות, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך להידרש להן.

תמצית תגובת המשיב

8.        ביום 31.3.2011 הוריתי למשיב להגיש תשובתו לבקשת הרשות לערער. המשיב - באמצעות בא כוחו, עו"ד דן זוהר - טוען כי מתן הצו על ידי בית משפט השלום ודחיית ערעורו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי הינם מוצדקים נוכח הראיות שהונחו לפתחן של הערכאות הקודמות, מהן עולה בצורה ברורה כי המבקש יורד לחייו של המשיב תוך הטרדתו הבלתי פוסקת בניסיון להביא לפיטוריו. המשיב טוען כי גם בקשת הרשות לערער היא הליך סרק שנועד להתישו כלכלית ונפשית. בהמשך לכך, טוען המשיב כי אין כל פסול במתן הצו בנסיבות שנוצרו גם בלא חקירת המצהירים שכן די בראיות שהוגשו לבית משפט השלום כדי לגבש תשתית עובדתית הולמת למתן צו מניעת הטרדה מאיימת וכי צו זה חיוני להגנת שלומו ופרטיותו. עוד טוען המשיב כי הצו שניתן מידתי ומאפשר למבקש להמשיך ולעשות שימוש במשרדו. לטענת המשיב, הבקשה אינה מקיימת את המבחנים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ומשכך יש לדחותה.

בקשת המבקש מיום 26.4.2011

9.        ביום 26.4.2011, ובעקבות תגובת המשיב, הגיש המבקש "בקשה למחיקת טיעונים ומסמכים חדשים מתגובת המשיב ובקשה להגשת תשובה תמציתית לכמה מטענות המשיב בתגובתו". נוכח התוצאה אליה הגעתי בבקשת הרשות לערער, בקשת המבקש מיום 26.4.2011 מתייתרת ולכן היא נדחית.

דיון והכרעה