בג"ץ דחה עתירה כנגד הענקת פרס ישראל לשמעון מזרחי

השופט א' גרוניס:

1.            ביום 9.3.2011 הודיע שר החינוך על זכייתו של עו"ד שמעון מזרחי (המשיב 3) בפרס ישראל לשנת תשע"א בתחום הספורט. השר הודיע על דבר הזכייה בעקבות החלטתה של ועדת פרס ישראל בתחום הספורט. וזו לשון החלטתה של הוועדה:

"עו"ד שמעון מזרחי יצר דפוסי מינהל חדשים בתחום הספורט. פעילותו הממושכת שנעשתה בהתנדבות לאורך שנים רבות הובילה להגברת המודעות הציבורית לענף הכדורסל תוך הקפדה על רמת ניהול גבוהה ואיכותית בספורט הישראלי שהביאה להישגים יוקרתיים ברמה הלאומית והבין-לאומית.

פעילותו הציבורית של עו"ד מזרחי בפורומים לאומיים ובין-לאומיים העלתה את קרנו של הספורט הישראלי בכלל, וענף הכדורסל בפרט."

           בעתירה שבפנינו, שהוגשה ביום 23.3.2011, נטען כי יש לבטל את זכייתו של עו"ד מזרחי בפרס ישראל בתחום הספורט.

הרקע והעובדות

2.            ההחלטה להעניק את הפרס לעו"ד מזרחי התקבלה פה אחד על ידי ועדה שהתמנתה בהתאם לתקנון פרסי ישראל. הוועדה מנתה שלושה חברים: טל ברודי (להלן - ברודי), ששימש כיושב ראש הוועדה, גילי לוסטיג ואסתר רוט-שחמורוב. ברודי היה במשך שנים כדורסלן מצטיין ששיחק בקבוצת מכבי תל אביב. ברודי זכה בפרס ישראל לשנת תשל"ט בשל תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף. לוסטיג הוא מנהל היחידה לספורט הישגי בוועד האולימפי הישראלי ומאמן כדורעף, שאימן בעבר את נבחרת ישראל. רוט-שחמורוב הייתה אתלטית מצטיינת, שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בשנת 1976. היא כלת פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף לשנת תשנ"ט. עו"ד מזרחי מכהן כיושב ראש קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.

3.            ביום 10.3.2011, למחרת פרסום ההודעה בדבר הענקת הפרס לעו"ד מזרחי, פנו נציגי העותרים לשר החינוך בבקשה כי יבטל את זכייתו של עו"ד מזרחי בפרס. פנייה זו נדחתה. לפיכך, כמקובל במקומותינו בשנים האחרונות, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו. טענתם העיקרית של העותרים בעתירה הינה, כי החלטת הוועדה נגועה בניגוד עניינים ועל כן דינה להתבטל. זאת, נוכח קשריו המקצועיים והחברתיים הנטענים של ברודי עם עו"ד מזרחי, על רקע פעילותם המשותפת בקבוצת הכדורסל מכבי תל אביב. יוער, כי בעתירה נאמר כי אין היא תוקפת "את היותו של מר מזרחי זכאי או לא זכאי לפרס ישראל במישור המהותי". בעתירה ציינו העותרים, כי אין הם מטילים דופי אישי בברודי וכי אין להם ספק שפעל בתום לב. ביום 6.4.2011 הגישו העותרים בקשה לתיקון העתירה (להלן - בקשת התיקון). בבקשת התיקון מעוניינים העותרים להביא לשינוי משמעותי בעתירה. בבקשה טוענים העותרים כי ההחלטה להעניק את הפרס לעו"ד מזרחי פסולה אף לגופם של דברים ולא רק בשל ניגוד עניינים. זאת, נוכח פרשיות מן העבר אשר לטענת העותרים קשורות הן לעו"ד מזרחי. כך מעלים הם עניין שהתעורר בשנת 1988, וזאת בהקשר למתן כרטיסי חינם על ידי עו"ד מזרחי למשחקים של קבוצת מכבי תל אביב. בבקשת התיקון מועלות כמו כן טענות חדשות לגבי תקנון פרס ישראל. כך נטען, כי הליך הבחירה של הזוכה בפרס אינו מתנהל בשקיפות ראויה וכי לא נערך פרוטוקול של הדיון. ביום בו הוגשה בקשת התיקון הוגשו שתי בקשות נוספות: האחת, בקשה למחיקתו של העותר 3; האחרת, בקשה להוספתה של עותרת, היא עמותת "ימית - יד למינהל תקין". בהחלטה מאותו יום, 6.4.2011, הורתה השופטת א' חיות על מחיקתו של העותר 3 וכי בקשת התיקון והבקשה לצירוף עותרת יובאו בפני ההרכב שידון בעתירה.

4.            בנסיבות העניין, ועל רקע העיסוק הרב בעו"ד מזרחי ובברודי והקשרים ביניהם בעתירה ובתגובות, ראוי לומר מספר מילים לגבי העותרים והעמותה שביקשה להצטרף. בעתירה תיארו עצמם שלושת העותרים המקוריים כ"חובבי ספורט בכלל וכדורסל בפרט". הבקשה לצירוף של עותרת נוספת נתמכה בתצהיר של יו"ר העמותה נתי גרנאי. בתגובתו של עו"ד מזרחי לעתירה נטען, כי אחד משני העותרים המקוריים שנותרו הוא אוהד של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים וכי העותר השני הינו שותף עסקי של אחד מעורכי הדין החתומים על העתירה. לגבי נתי גרנאי נטען בתגובה, כי הוא אוהד של קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב. איננו רואים מקום להידרש לשאלה בדבר הזדהותם הקבוצתית-ספורטיבית של העותרים והמבקשת להצטרף. ייאמר מיד, כי לא ראינו לנכון להתיר את תיקונה של העתירה. בבקשת התיקון אין הסבר מספק מדוע לא ניתן היה להעלות את הטענות החדשות כבר בעתירה המקורית. זאת ועוד, הטענות העובדתיות שבבקשת התיקון מתייחסות לאירועים שהתרחשו בעיקרם לפני שנים רבות. בקשת ההצטרפות אינה מוסיפה דבר.

5.            כאמור, הטענה המרכזית בעתירה היא כי ברודי נגוע בניגוד עניינים, ככל שמדובר בעו"ד מזרחי, ועל כן לא היה מקום שוועדה בראשותו תחליט להעניק את הפרס לעו"ד מזרחי, מה גם שברודי הוא זה שהציע להעניק את הפרס לעו"ד מזרחי. כפי שצוין, ברודי היה במשך שנים שחקן בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. עו"ד מזרחי מכהן זה עשרות שנים כיושב ראש הקבוצה, כולל בשנים בהן שיחק ברודי בקבוצה. העותרים טוענים, כי בין השניים היו לא רק קשרים מקצועיים, אלא גם קשרים חברתיים, הממשיכים להתקיים עד היום. בעתירה נטען, בין היתר, כי באתר האינטרנט של מועדון מכבי תל אביב הופיע שמו של ברודי ברשימת הדירקטורים. העתירה אף סומכת על פרסומים מפרסומים שונים בתקשורת לגבי הקשרים בין ברודי לעו"ד מזרחי. בתגובה של עו"ד מזרחי לעתירה נטען, כי ברודי הפסיק לכהן בדירקטוריון של מכבי תל אביב בשנת 2007. עם זאת, לפי האמור בתגובה מוזמן ברודי לישיבות של הדירקטוריון. בתגובתו של עו"ד מזרחי, שנתמכה בתצהירו, נאמר כי ברודי אינו "חבר אישי" של עו"ד מזרחי וכי "אין ביניהם שום קשר אישי החורג ממסגרת ההיכרות ושיתוף הפעולה המקצועי". בתגובה מודגש, כי אין בין השניים קשר של "חברות קרובה".

6.            בתגובה של המשיבים 2-1, שנכתבה בכישרון רב על ידי עו"ד דינה זילבר מפרקליטות המדינה, נטען כי יש לצמצם ככל האפשר את התערבותו של בית המשפט בהחלטות בדבר הענקת פרסים, כולל פרס ישראל. נטען, כי ההחלטה בעניין הענקת פרס נוגעת לתחום של כבוד ויוקרה, ועל כן שונה היא מהחלטות מינהליות אחרות. בהחלטה בעניין הענקת פרס נתון למחליט שיקול דעת רחב ביותר שיש בו, מטבע הדברים, מרכיב סובייקטיבי. על כן גורסים המשיבים, כי בתחום זה חובה על בית המשפט לגלות ריסון רב. ככל שמדובר בניגוד עניינים, הרי נטען כי אם תתקבל טענת העותרים יהיה קשה מאוד למצוא שופטים לכהונה בוועדות של פרס ישראל. זאת, משום שטבעי הוא שהמועמדים יהיו אנשים בעלי שם, אשר מוכרים לשופטים מן ההיבט המקצועי. המשיבים ביקשו, על כן, לדחות את העתירה וכמובן שזו אף הייתה בקשתו של עו"ד מזרחי בתגובתו.

פרס ישראל

7.            פרס ישראל הינו פרס המוענק על ידי המדינה מדי שנה, מאז שנת 1953. הפרס ניתן בתחומי מדעי היהדות, החברה, הרוח, החיים והמדעים המדויקים, התרבות, האמנות, התקשורת והספורט. בצד הפרס הניתן למצטיינים בתחומים הנזכרים מוענק פרס עבור "מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה". הפרס הינו בעל יוקרה רבה והזוכה מקבל אף סכום כסף מהמדינה עם זכייתו. הפרס מוענק בטקס מיוחד, הנערך מדי שנה ביום העצמאות, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון ושר החינוך. הבסיס החוקי למתן הפרס מצוי בתקנון פרסי ישראל. החל משנה זו מתנהל התהליך להענקת הפרס על יסוד תקנון חדש (בעקבות המלצות של ועדה ציבורית). הפרס אינו מוענק בכל התחומים מדי שנה, אלא על פי מחזוריות מסוימת. המועמדים לפרס חייבים להיות אזרחי ישראל שישבו בה בשלוש השנים הקודמות להצעת המועמדות (להוציא מקרים מיוחדים). הפרס מוענק אך ליחידים ולא לתאגידים. אדם אינו זכאי לקבל את פרס ישראל אלא פעם אחת. על פי התקנון החדש, רשאי כל חבר בוועדת השופטים להציע מועמד לאחר קבלת רשימת המועמדים. השופטים האחרים בחבר השופטים אינם יודעים את שמו של המציע, אף כאשר מדובר בחבר ועדה.

8.            פרס ישראל הינו פרס ממלכתי שבא להוקיר אנשים שהצטיינו בתחומים שונים ותרמו תרומה חשובה לידע האנושי ולחברה בישראל. בצד ההכרה וההוקרה לאותם בני ובנות החברה שהגיעו להישגים חשובים, יש לקוות כי ההערכה הניתנת להם תעודד אחרים להצטיין בתחומי המדע השונים ולתרום לחברה. לפרס יש תפקיד מאחד ביום החג המיוחד. האופי הייחודי של הפרס נלמד, בין השאר, מכך שהפרס מוענק ביום העצמאות. טקס הענקת הפרס הפך למסורת הנמשכת זה עשרות שנים. על כן, יש לשמור מכל משמר את ייחודו ואת מעמדו. על כל בני החברה, וכמובן גם על בית המשפט, להיזהר מנקיטת מהלכים שיביאו לפגיעה ביוקרתו.

היקף הביקורת על החלטות בעניין פרס ישראל

9.            דעתי היא, כי יש לדחות את העתירה. על פי גישתי, כפי שיוסבר בהמשך, יש לצמצם באופן משמעותי את היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הנוגעות למתן הפרס. זאת במיוחד ככל שמדובר בטענות הנוגעות לזכאותו של הזוכה, היינו לצד המהותי של הענקת הפרס. גם כאשר מדובר בטענות הנוגעות להליך הבחירה, קרי להיבט הדיוני, יש להפעיל ריסון רב, בוודאי שכך לגבי טענה של ניגוד עניינים. הטעם לגישתי המצמצמת נעוץ בשניים: ראשית, מדובר בתחום שכמעט כולו אינו שפיט; שנית, יש להציב מחדש, ולו חלקית, את הדרישה של זכות עמידה ככל שמדובר בענייני פרס ישראל. 

10.         כאמור, פרס ישראל מוענק בתחומים של מדעי היהדות, החברה, הרוח, החיים והמדעים המדויקים, התרבות, האמנות, התקשורת והספורט. בנוסף לכך מוענק פרס בשל "מפעל חיים". מתן פרס בכל אחד מן התחומים האמורים כרוך במרכיב סובייקטיבי משמעותי. הענקת הפרס שונה באופן מהותי מזכייה, להבדיל, בתחרות ספורטיבית, דוגמת כדורסל או אתלטיקה קלה. בתחומי הספורט האמורים נקבעת הזכייה על פי התוצאה. משיודעים אנו את התוצאה, ממילא נקבע מי הוא או מי היא הזוכה. שונים פני הדברים, כמובן, כאשר מדובר בזכייה בפרס בתחום כמו מדעי היהדות, החברה או הרוח, וכך אף לעניין הפרס ל"מפעל חיים". ככל שהמרכיב הסובייקטיבי בהערכה גובר, מצטמצם תחומה של הביקורת השיפוטית. נזכיר בהקשר זה את סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה קובע:

"חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט."

           אומנם, בענייננו אין מדובר בחוזה, אלא בתקנון חד צדדי שאימצה המדינה. ברם, הרציונל של הסעיף ברור ויפה הוא, כמוסבר, אף לגבי פרס דוגמת פרס ישראל. ההחלטה להעניק את הפרס הינה החלטה מינהלית, שכן מתקבלת היא על ידי שר החינוך, על יסוד המלצתה של ועדת הפרס. יהיו כאלה שיטענו, שמאחר ומדובר בהחלטה מינהלית, נתונה היא לביקורת שיפוטית ככל החלטה מינהלית אחרת. דעתי שונה. נוכח האופי המיוחד של הפרס, הן לאור המרכיב הסובייקטיבי, הן לאור ההיבט החברתי והן לאור הצד הטקסי, ראוי שבית המשפט יגלה ריסון מירבי עת שמובאת בפניו עתירה שמכוונת לתקוף את ההחלטה של ועדת הפרס ושל שר החינוך (ראו עמדתו של חברי השופט ח' מלצר בבג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך (טרם פורסם, 17.4.2008) (להלן - עניין שטרנהל)). טבעי הוא שבתחומים שונים של הידע האנושי תהיינה אסכולות שונות או גישות מדעיות מנוגדות. לעיתים, כאשר מדובר במדעי החברה והרוח מתגלים אף פערים אידיאולוגיים רבים. תופעות דומות נמצא גם בתחומים שונים של האמנות. אל לו לבית המשפט להכניס את ראשו לתוכן ולעומקן של מחלוקות שכאלה. על כן יש למנוע כל הרחבה של הביקורת השיפוטית בתחום זה של פרס ישראל (ראו, דניאל פרידמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל" המשפט ה 181 (התשס"א)). יתר על כן, ודומה שמיותר לומר זאת, אין לבית המשפט הכישורים המוסדיים להכריע במחלוקות באשר לשאלה האם מועמד או מועמדת כלשהם אומנם זכאים הם לקבל את הפרס שוועדה נכבדה החליטה להעניקו. ברי, כי לשופטים אין אף את הכישורים האישיים להכריע האם מועמד כלשהו ראוי הוא לקבל את הפרס (אלא אולי אם מדובר בפרס בתחום המשפט; וכן ראו והשוו, בג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2) 729 (2003)).