שחרור למעצר בית במגבלות של הורי צעירה שחשודים בשידולה להתאבד בכפוף להתחייבות שייחים מהעדה הדרוזית לערוב לשלומה

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

כנגד הנאשמים פלוני ואלמונית (להלן:" המשיב" ו-" המשיבה" בהתאמה ויחדיו " המשיבים") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניסיון שידול להתאבדות, עבירה לפי סעיף 302 בצירוף הסעיפים 25 ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " החוק"); עבירה של איומים, לפי סעיף 129 בצירוף סעיף 29 לחוק; עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא וסעיף 29 לחוק; עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 29 לחוק; עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 וסעיף 29 לחוק.

מעובדות כתב האישום עולה לכאורה, כי במהלך חודש ינואר 2011, חשדו המשיבים בבתם, א.ח ילידת 1989 (להלן: " המתלוננת"), שהיא נפגשת בחשאי באופן אינטימי עם חברים וחברות, וזאת בניגוד לדרישתם, שלא תצא הדירה שהיא שוכרת בחיפה לצורכי לימודים מבלי אישורם. בתאריך 7.2.11 חשדו המשיבים שהמתלוננת יצאה מהדירה ללא אישורם, ולאחר בדיקות שערכו, התעמתו עמה והטיחו בפניה בצעקות שיצאה ושיקרה להם. משכך הורו לה המשיבים לאסוף חפציה ולחזור לביתם בפיקעין. למחרת הבוקר אספה המתלוננת את חפציה ונסעה לכיוון ביתה שבפיקעין. תוך כדי המתנה לאוטובוס במרכזית המפרץ, ניגשו אליה המשיבים והורו לה לעלות לרכב. עם עלייתה לרכב, חיפשו המשיבים בחפצי המתלוננת ונטלו ממנה מכשיר הטלפון הנייד שברשותה. במהלך הנסיעה, תחקרו המשיבים את המתלוננת והתעורר חשדם שהיא בקשר חשאי, עם בחורים שחלקם אינו נמנה על העדה הדרוזית. השניים הטיחו בפניה האשמותיהם, משלדעתם מעשי המתלוננת מהווים פגיעה בכבוד המשפחה. הם השפילוה, צעקו עליה ואיימו בפגיעה בגופה, וכן תקפו אותה ומשכו בשערה.

עוד נטען בכתב האישום, כי בהגיעם לבית המשפחה בפקיעין, כלאו ונעלו המשיבים את המתלוננת בחדרה ודרשו ממנה להתאבד, או שיהרגו אותה. המתלוננת התחננה בפניהם וביקשה לחיות, אם כי המשיבים הודיעו לה מפורשות או שתתאבד או שיהרגו אותה. עקב כך, החליטה המתלוננת להתאבד בעצמה, ואף החלה בביצוע ההתאבדות, היא כרכה צעיף סביב צווארה, קשרה לידית הארון שבחדרה, טיפסה על כסא ותלתה עצמה. ברם ניסיון ההתאבדות לא צלח.

עוד נטען כי בהמשך להשתלשלות העניינים, המשיבה צעקה לעבר המתלוננת מבעד לדלת ושאלה אם היא עדיין חיה והורתה לה להזדרז ולהמית את עצמה. המתלוננת נטלה מחדד, פרקה הלהב וחתכה באמצעותו את אמות ידיה, אך גם ניסיונה זה לא צלח.

לאחר מעשים אלו, טלפנה המתלוננת למשטרה באמצעות מכשיר טלפון נייד נוסף, שהיה בידה ושהסתירה מפני המשיבים, וביקשה עזרת המשטרה. עוד נטען כי לאחר שיחת המתלוננת עם המשטרה, נכנסו המשיבים לחדר והביעו בפני המתלוננת פליאה על כך שהיא עודנה בחיים. המשיבים הודיעו למתלוננת שטעתה. היא נשאלה באיזה דרך היא רוצה למות. המשיבים המשיכו לתחקרה בדבר חשדם לפגיעה בכבוד המשפחה. כך גם נטען כי במהלך התחקור, ירקה המשיבה על המתלוננת והחלה להכותה, אולם המשיב ביקש כי תחדל מכך, כדי שלא ייוותרו על גופה של המתלוננת סימני אלימות מפלילים ושהיא תתאבד בעצמה.

בסמוך לאחר מכן, הגיע לבית, כוח משטרה שהוזעק על ידי המתלוננת. עם הגעת המשטרה ניסו המשיבים באמצעים פסולים להניע המתלוננת למסור בחקירתה הודעת שקר, לפיה לא קרה דבר. המשיבה אף הורתה לה לכסות בבגדים את סימני החנק בצווארה והחתכים בידה ולמסור למשטרה שהסימנים נגרמו מהבגדים. בנוסף עולה כי במסגרת החקירה המשטרתית ובמהלך העימותים שנערכו בין המשיבים לבין המתלוננת, ניסו המשיבים באמצעים פסולים להניא המתלוננת ממתן הודעתה. 

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.

לגישת המבקשת, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיבים, כמתואר בכתב האישום. לגישתה עולה בבירור מדברי המתלוננת כי היא ניסתה להתאבד, עקב דרבונם והפצרותיהם של הוריה. היא ניסתה לתלות עצמה, ומשזה לא הצליח היא ניסתה לחתוך עצמה באמצעות להב של מחדד. המשיבים עצמם גם כן אישרו חלקים מהגרסה של המתלוננת, כגון  שהם כלאו את המתלוננת בחדרה. כך גם הבהירה המבקשת ובמענה לטענת ב"כ המשיבים, כי לעניין האליבי לפיו ההורים היו בעבודה בזמן שבתם הייתה נעולה בחדר, אינה מפריכה את קיומם של הפצרות, שכן האירוע נמשך לאורך זמן ויכול להיות שבין לבין ההורים הלכו לעסוק בעניינים אחרים. המבקשת הדגישה, כי לא רק שהמתלוננת לא הבינה את הדברים בצורה מוטעית, אלא שהוריה הפצירו בה שוב ושוב להרוג עצמה והטענה נתמכת בכמה וכמה אמרות של המתלוננת. המשיבים אמרו למתלוננת "היום את מתה. או שאנחנו נהרוג אותך או שאת תתאבדי", מכאן כי התקיים השידול להתאבדות.

לגישת המבקשת, עולה ממעשי המשיבים מסוכנות, הן כלפי בתם, והן כלפי צעירים אחרים שלהם קשר למתלוננת ולאירועים שהציתו מערכת היחסים המשפחתית. מכאן כי אין המדובר אך במסוכנות נקודתית. היא מוסיפה כי המסוכנות כלפי הבת הינה מסוכנות ממשית, ועודנה קיימת, זאת בהתחשב לרקע של המעשים שהינו פגיעה ב"כבוד המשפחה". מכאן כי אין המדובר במסוכנות רגעית וחולפת. על כן משמעות שחרור המשיבים הינו, לגזור על המתלוננת להישאר במקלט או להצר צעדיה באופן ממשי על אף שהיא הקורבן של המעשים. עוד מודגש על-ידי המבקשת, כי לגישתה אין חלופה שתוכל לאיין את מסוכנות המשיבים.

מעבר לכך, לגישת המבקשת מתקיים חשש לשיבוש הליכי משפט. היא מבהירה, כי חלק מעדי התביעה הינם בני משפחה וקרובים, כך שיש בשחרור המשיבים להקים חשש לשיבוש הליכי משפט, זאת בייחוד לנוכח התנהגותם של המשיבים אשר לכאורה ניסו לשבש הליכי משפט ולהביא להדחה בחקירה, עת שהשוטרים הגיעו לחלץ המתלוננת מבית המשפחה, ובשלב החקירה עת שהמשיבים הפצירו במתלוננת לחזור בה מתלונתה.

ב"כ המשיבים, מערער על קיומה של מסוכנות בעניינם של המשיבים. לטעמו יש להטיל ספק ממשי במהימנות המתלוננת, אשר לגישתו עולה מדבריה ומהתנהגותה, גישה מניפולטיבית שבמהותה רצון לצאת החברה בה היא חיה והקודים התרבותיים השוררים בחברה לה נולדה, ולחיות כפי רצונה.

לגישתו, מעשי ההורים נבעו אך מכעסם על בתם ולא היה להם בשום שלב רצון לגרום למותה, כל מעשיהם הסתכמו בנעילתה של המתלוננת בחדרה, ובאמירתם שהם ידברו עמה מאוחר יותר. עוד הוא מוסיף כי עולות סתירות מדברי המתלוננת. כך לגישתו, המשיבים הלכו לעבודתם באותו יום, בשעות הצהרים, אם כך עת שהמתלוננת התקשרה למשטרה בסביבות השעה 12:00, המשיבים היו בעבודתם ולא לידה. מכאן כי הדבר סותר דברי המתלוננת לפיה הם נעלו אותה בחדרה כשבכל אותה עת הם מאיימים עליה ומפצירים בה להרוג עצמה. חיזוקים להיעדר רצון המשיבים לגרום לבתם להתאבד, מוצא ב"כ המשיבים בכך שהמשיבים לא נתנו לבתם, דבר שיש בו מטבעו לגרום למוות כגון סכין, אקדח או חבל תלייה.

לנוכח האמור, לגישת ב"כ המשיבים, אין המדובר במקרה של שידול להתאבדות, ובהחלט לא במקרה שהתרחש על רקע "כבוד המשפחה", אלא לנקודה רגעית בה פרצו כעסים, והמחייבים תהליך טיפולי ולא ניהול הליך פלילי, שרק יתסיס האווירה יותר. מכל מקום, הרי שאם קיימת מסוכנות על רקע "כבוד המשפחה" כפי שהמבקשת מדגישה, הרי שבמקרה זה אין רלוונטיות להימצאות המשיבים במעצר, כיוון שגם אם המשיבים נמצאים במעצר, יהיה ניתן להוציא את המסוכנות לפועל על-ידי אחרים.

ב"כ המשיבים מסכם, כי המשיבים הינם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי, העובדים למחייתם. המשיב הינו מורה בית ספר והמשיבה הינה בעלת חנות פרחים, לבני הזוג 4 ילדים שחלקם קטינים, ומן הראוי לשחרר המשיבים לביתם.

דיון ומסקנות

לגישת ב"כ המשיבים, מעשי המתלוננת נבעו מהתנהלות מניפולטיבית, שכל רצונה לחיות מחוץ לחברה לה נולדה. לגישתו דברי המתלוננת מופרכים ומוגזמים, וכן ניסיונותיה להתאבד, אינם אלא מעשים למשיכת תשומת לב. כך לגישתו חתיכת אמות ידיה של המתלוננת, לעולם לא יכולים להביא למוות אלא אך לפציעה, דבר שהוא ידוע למתלוננת. כך גם באשר לניסיונה להתאבד  דרך תלייה בצעיף המחובר לידית הארון, עת שידית הארון נמוכה מאוד, מכאן כי קשירת הצעיף לידית הארון וניסיון התאבדות דרכו, לעולם לא יכולים להוות כלי אפקטיבי לנטילת חיים. על כן, לגישת ב"כ המשיבים, מעשי המתלוננת היו מניפולטיביים, ושהיא רצתה למשוך תשומת לב, ולקבל עזרה על מנת שתוכל להשתחרר מכבלי המשפחה ושליטת הוריה עליה.

נכון הוא שעל בית המשפט לקחת במכלול שיקוליו את כל המסכת הראייתית הנפרשת בפניו, ובכללן גם הראיות והטענות הנטענות על-ידי הנאשם, וכאמור:

"הלכה ידועה היא כי לצורך ההכרעה בשאלה האם יש מקום לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו אם לאו, יש לבחון את חומר הראיות הגולמי, טרם עיבודו במסגרת ההליך הפלילי. בשלב זה של המעצר, יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם בסיום המשפט, בהתבסס על מלוא חומר החקירה, לרבות זה התומך בעמדת הנאשם, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית [ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996) וראו גם: בש"פ 6458/08 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.7.08)]." [בש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 14.12.08) פסקה 26].