הרשעה באי מניעת פשע של המעורבים בפרשת רצח של אריק קרפ

1.         כתב האישום המתוקן שהוגש בתיק זה, ושבעובדותיו הודו ארבעת הנאשמים, מגולל אירוע שהינו התרחשות של אלימות קיצונית וחריגה בחומרתה - כשבשלב מסויים מהתרחשותה התבוננו הנאשמים בנעשה - שבה הוכה אדם למוות, כשהמכים אינם שועים לתחנוניו ולזעקות בני משפחתו, שגם בהם פגעו, כי יחוסו על חייו, אינם מרפים ממנו, וממשיכים בהכאתו.

האירוע נשוא כתב האישום התרחש בתאריך 14.8.2009, בשעת לילה, וראשיתו במפגש שבו נפגשו הנאשמים יחד עם הקטין ר.ע., ועם ג'מיל עדס ועבד עדס (להלן: "האחרים"), ועם א.ק. (להלן: "הקטינה"), והחליטו לבלות בחוף תל-ברוך, שבת"א (להלן: "החוף" ).

2.         הנאשמים, בצוותא עם האחרים, נסעו בשתי מכוניות נפרדות, והגיעו בשעה 23:10, או בסמוך לכך, לחוף, שם החנו את המכוניות, והנאשמים והאחרים ישבו על החוף ושתו משקאות משכרים. נאשם 4 שתה לשוכרה בצורה מרובה, ולעיתים שכב על החומה שבמקום.  בסמוך לכך, בשעה 23:00, יצאו אריק קרפ (להלן: "אריק"), רעייתו שרה קרפ ובתם אנטליה, לטייל על שביל הטיילת, שבסמוך לחוף.

לאחר חצות עזב ר.ע. את המקום שבו ישבו הנאשמים, ג'מיל עדס ועבד עדס, והלך על שביל הטיילת לבדו, שם פגש את אריק ואת שרה ואנטליה.

3.         ר.ע. פנה אל אריק ואמר לו כי "יסדר" לו את אחת הנשים. כדי להימנע ממגע עמו, קמו אריק והנלווים לו והחלו לעזוב את המקום. בשלב זה התקשר ר.ע. אל נאשם 2 בתיק זה, אשר העביר את הטלפון שלו אל ג'מיל עדס.  ר.ע. שוחח עם ג'מיל עדס והזעיק אליו את ג'מיל ועבד עדס, שנענו לקריאתו, והגיעו בריצה למקום. אחד מהאחרים אחז בשרה והטיח אותה על הרצפה, שרה נחבלה בידה, ולאחר מכן אף דחף את אנטליה, שנפלה אל הארץ.  שרה צעקה אל אנטליה כי ידה נשברה וכי תימלט מהר מהמקום, ותזעיק עזרה.

אנטליה הצליחה להימלט, ורצה בצעקות עזרה לכיוון החוף. גם שרה הצליחה להימלט והצטרפה לאנטליה ושתיהן זעקו לעזרה. לאחר הימלטותן של שרה ואנטליה, האחרים המשיכו, ותקפו, בצוותא חדא, את אריק, כאשר החלו לחבוט בו מכות קשות בכל גופו, כשהם ממטירים אגרופים חזקים לעבר פניו, חלקי ראשו, פלג גופו העליון ובעטו בו בעוצמה בראשו, ובצלעותיו.  הם המשיכו בהתנהגות חסרת רחמים זו, בעוד אריק מוטל חסר אונים על הארץ, ואין הם שועים לכל תחנוניו ושוועותיו של אריק כי יניחוהו לנפשו.

4.         בשלב מסויים הצליח אריק לקום, ואף צעד מספר צעדים, אלא שהאחרים לא הרפו והמשיכו ורדפו אחריו, הפילוהו בשנית והמשיכו להכותו, בצוותא חדא, משנפל אריק שוב על הארץ, והכל כשהם מכים בפלג גופו העליון, בועטים בו ואף דורכים על גופו, כשאריק מוטל על הארץ חסר אונים.

עוד עולה מעובדות כתב האישום כי בשלב מסויים, במהלך התקיפה, התבוננו הנאשמים בנעשה ולא נקטו שום אמצעי סביר כדי למנוע את התקיפה ואת המתתו של אריק.

לאחר התקיפה נמלט אריק מהזירה, דרומה, כשהוא חבול, ואילו הנאשמים עזבו את המקום.

בשלב מסויים של התקיפה צעקו הקטינה ונאשמת 3, לעבר האחרים, כי יחדלו ממעשיהם. אולם, הללו לא שעו לכך, המשיכו במעשיהם ובתגובה לצעקתה של הקטינה, חבט בה ג'מיל עדס, באגרופו, בפניה.  

5.         האחרים חדלו ממעשה התקיפה רק כאשר שמעו קולות של אנשים שמתקרבים למקום, ואז עזבו הנאשמים והאחרים נמלטו מהחוף, נכנסו אל רכביהם ונסעו מהמקום. הנאשמים והאחרים המשיכו ליער חורשים וזאת לאחר שרכשו משקאות משכרים נוספים, החנו את מכוניותיהם והמשיכו לשתות משקאות משכרים, שמעו מוזיקה ורקדו להנאתם.

מעשי האחרים, כמתואר וכמפורט בעובדות כתב האישום המתוקן, גרמו לאריק לחבלות קטלניות ולשברים בארובת העין, דימומים מוחיים ופציעות קשות אחרות, לרבות שברים בצלעותיו וקרעים בגפיים, בידיים ובגב. בעקבות כך, בסמוך לאחר מכן, מצא אריק את מותו.

6.         ב"כ המאשימה טוען כי במעשיהם אלו לא מנעו הנאשמים את הפשע, אותו ביצעו האחרים, לאחר שידעו שהאחרים זוממים לבצע פשע, ולא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו. עוד נטען, כי במעשיהם אלו נמנעו הנאשמים מלהושיט עזרה לאריק, שרה ואנטליה, אשר נמצאו לנגד עיניהם, כשסכנה חמורה ומיידית לחייהם, ולשלמות בריאותם, כאשר היה לאל ידם להושיט עזרה מבלי להסתכן.  בגין כך מיוחסות לנאשמים שתי עבירות:

א)         אי מניעת פשע - עבירה על פי סעיף 262 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק")

ב)         חובת הצלה והושטת עזרה - עבירה על סעיפים 1 + 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998.

7.         הנאשמים, כאמור, מודים, בעובדות כתב האישום המתארות את הארוע, כפי שהובאו לעיל, הגם שנטען מצידם כי לא ברור דיו פרק הזמן שבו צפו הנאשמים במתרחש, ויש להניח שהיה קצר ביותר, אלא שלטענתם, העובדות בהן הודו הנאשמים אינן משכללות ואינן מבססות את העבירות נשוא כתב האישום, המיוחסות להם.

כל הסנגורים, טענו כאחד, כי סעיף 262 לחוק, מטיל חובת "עשה" על הנאשמים, אך במידה וידעו על התכנון המוקדם של האחרים לפגוע במנוח, ולא נקטו באמצעי סביר למנוע את התקיפה.

נטען אפוא, כי הנאשמים לא ידעו כי האחרים זוממים או מתכוננים לתקוף את המנוח, שבשלב מסויים, לאחר שהסתיים אותו חלק אלים, שבו צפו, קם המנוח ונמלט מהמקום.

8.         ב"כ נאשם 1, עו"ד יוחאי, הוסיף כי יש לקבוע כי הנאשם צפה באירוע זמן קצר ביותר, כאשר סעיף 262 לחוק אינו מקים חובה לדווח על פשע בעת המעשה, אשר אדם עד לו, אלא עניינו בדיווח מקדים, על מנת למנוע את הפשע.