פסק דין
בפניי תביעת התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 30,000 ₪ משביטלה זו האחרונה הנחה בארנונה שניתנה לתובע בשנים 2008 ו- 2009 ומשהפנתה את הטיפול בגביית החוב שנוצר על שם התובע עקב ביטל ההנחה, לחברת גבייה בשם "ביצורית" שלטענת התובע שלחה לביתו "בריונים" לצורך גביית החוב.
לטענת התובע, ביטול ההנחה נעשה שלא כדין, שכן ההוראה לביטול ההנחה בארנונה לא עברה אישור ועדת ההנחות במועצה ולתובע לא ניתנה הזכות לפנות לועדת ערר של ועדת ההנחות, כמו כן לא ניתנה לתובע זכות שימוע או זכות להציג התנגדותו.
מנגד, הנתבעת טוענת, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכן חוק הרשויות המקומיות התווה את הדרך לדון בכל הקשור להשגה על ארנונה, כך שעל התובע היה להגיש ערר לועדת הערר ועל החלטת ועדת הערר רשאי היה התובע לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. ולגופו של עניין, הנתבעת טוענת כי ביטול ההנחה נעשה משהתברר כי התובע אינו זכאי לקצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבעת ביקשה מהתובע להמציא לעיונה אישור מהמוסד לביטוח לאומי, לפיו, היה זכאי לקצבת נכות כללית בשנים 2008 ו- 2009. אישר זה לא הומצא על ידי התובע ומכאן ומשלא הוכחה זכאותו לקבלת ההנחה שניתנה לו היה עליו לשלם את חובו למועצה. משלא שולם החוב, הנתבעת נאלצה להפנות את הטיפול בגביית החוב לחברת הגבייה.
הדיון שהתקיים בפניי ביום 17.02.11 התקיים במעמד התובע בלבד. מטעם הנתבעת לא הייתה התייצבות חרף העובדה כי זומנה כדין.
ראשית כל, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שהועלתה בכתב הגנתה בדבר העדר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, אינו מכיל הוראה החוסמת את אפשרות ההשגה על חיוב הארנונה בדרך של תביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, את הטענה להשבת סכום הארונונה שנגבה שלא כדין ו/או את הטענה לעשיית עושר ולא במשפט של הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו. (ראו גם רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב (2) 214 הדן בסוגיית הסמכות העניינית וההשגה על הארנונה בהרחבה).
כאמור לעיל, רק התובע התייצב לדיון. בנסיבות, ומשלא התייצבה הנתבעת לדיון חרף זימונה כדין, המשפט נמשך בלעדיה וניתן היה לקיים את הדיון בהיעדרה, כאשר עול ההוכחה מוטל על התובע, להוכיח תביעתו ולקבל את הסעד המתאים בנסיבות המקרה (ראו: ע"א 172/86 בוחבוט נ' ויניגר, פ"ד מב(2) 173, ע"א 416/86 אגבריה נ' עזבון אגבריה, פ"ד מב(2) 408, 410ד).
בדיון בפניי, התובע העיד כדלקמן: " אני לא ביקשתי הנחת ארנונה ואחרי 3-4 שנים הם אמרו שהם נתנו לי ככה סתם הנחה ואני צריך לשלם את ההפרש. בשנת 2005 המועצה לא נתנה לי הנחה בארנונה. בשנים 2006-2009 המועצה נתנה לי הנחה בלי שאני אבקש. בשנת 2006 הלכתי למועצה, אמרו לי שמגיעה לי הנחה 70% ונתנו לי את ההנחה. אני לא בקאי בדברים האלה, לא הגשתי להם שום אישור ולא ביקשתי מהם שום בקשה ואחרי כמה שנים הם באים ומחיבים אותי?".
אין חולק, כי בשנים 2008 ו- 2009, התובע לא היה זכאי לקבלת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, ולכן, לא היה באפשרותו להמציא לנתבעת אישור על זכאותו לקצבת נכות כללית. מכאן, ברי כי ההנחה שניתנה לתובע באותן שנים, ניתנה שלא כדין, וכי בקבלת ההנחה בשיעור של 70% מחיובי הארנונה, התובע התעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת ועל חשבון הקופה הציבורית ועל כן, ובהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, על התובע להשיב את סכום הזכייה לנתבעת.
לא נעלמה מעיניי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, לפיה: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בענייננו, הזכייה בהנחת הארנונה כרוכה בחסרון הנתבעת, והתובע לא הצביע על נסיבות כלשהן העושות את ההשבה לבלתי צודקת ודומה, כי אין מקום לפטור את התובע מחובת ההשבה. התובע לא ציפה להנחה שניתנה לו. התובע ידע שאינו זכאי לקצבת נכות כללית, ולמעשה לא היה לו מושג מהו מקור ההנחה.
למותר לציין, כי התובע, עת קיבל את ההנחה, לא בירר, לא התעניין ולא שאל מה מקור ההנחה. התובע טען כי "אינו בקיא בדברים האלה". מנגד, כשהתובע נדרש לשלם את ההנחה משנמצא כי ניתנה ללא בסיס, עמד על זכותו לקבל נימוקים בכתב וחוות דעת משפטית מטעם המועצה המצדיקים ביטל ההנחה. הנימוק הומצא לתובע, אך התובע סרב לקבלו. התובע נדרש להמציא אישור מהמוסד לביטוח לאומי בדבר זכאותו לקצבת נכות כללית. אישור כאמור לא הומצא ולא בכדי, שכן התובע לא היה זכאי לקצבת נכות כללית. בנסיבות, ברי כי ההנחה בארנונה ניתנה שלא כדין וברי כי התובע חייב לשלם את חובו לנתבעת. משלא הסכים התובע לשלם, לא היה מנוס בפני הנתבעת אלא מלפנות לגביית החוב דרך חברת גבייה. למותר לציין, כי טענות התובע כנגד עובדי חברת הגבייה נותרו בגדר טענות בעלמא וללא כל ביסוס.
התובע מוסיף וטוען עוד, כי יש לראות בהנחה שניתנה לו על ידי הנתבעת כהבטחה שלטונית ואין לאפשר לנתבעת לחזור בה מהבטחתה. אין בידי לקבל טענתו זו של התובע. שינוי ההחלטה להעניק לתובע הנחה בשיעור של 70% התבקש על ידי הנתבעת בשם טובת הציבור. בנוסף, ניתן לראות במתן ההנחה לתובע כ "טעות" של המשיבה, כאשר בטעות המנוגדת לדין רשאית הנתבעת לחזור בה מהחלטתה או לתקנה. לא זו אף זו: כשמדובר בהחלטה מינהלית שהתקבלה בניגוד להוראות הדין, הרי החלטה מעין זו אין לה כל תוקף והיא בטלה מעיקרה. אמנם, יש לבחון בנסיבות כל עניין את האינטרס הציבורי העומד על כף המאזניים, את סוג הטעות, את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המנהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה והאם שינה מצבו לרעה עקב ההחלטה או שנגרם או עלול להיגרם לו נזק בעקבות שינויה, אך בענייננו התובע לא העלה ומכל מקום לא הוכיח כי שינה מצבו לרעה עקב החלטת הנתבעת ו/או כי נגרם לו נזק כלשהו למעט התשלום עבור הוצאות חברת הגבייה. נזק זה היה נחסך אם התובע היה דואג לשלם חובו לנתבעת לפני שנאלצה לפנות לחברת הגבייה.
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
משלא טרחה הנתבעת להתייצב לדיון, איני עושה צו להוצאות כלשהן.
ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.