פסק דין
עסקינן בתביעת לשון הרע על רקע סכסוך שכנים בבית משותף, ברח' חניתה שבחיפה.
התובע, מהנדס תעשיה וניהול במקצועו, עת הגשת כתב התביעה שימש כיו"ר נציגות הבית המשותף. לטענתו, מתוקף תפקידו כיו"ר נציגות הבית המשותף, נוהג הנתבע להטיח בו האשמות למינהן, זאת על בסיס יומיומי, ולכנותו בכינויים פוגעניים בפרהסיה.
במסגרת תפקידו, תלה התובע על-גבי לוח המודעות של הבניין טבלה המפרטת את מצבת התשלומים החודשיים לוועד הבית עבור כל משפחה. הנתבע לא הכחיש כי הוא זה אשר כתב על הטבלה, באמצעות טוש שחור, "לא לשלם לגזלן". בסיכומיו התמקד התובע בביטוי זה בלבד.
בגין האמור לעיל, התובע מבקש לפצותו סך של 100,000 ₪.
מנגד, הנתבע הכחיש מחד כי השתלח בתובע וטען כי האחרון פעל באופן זה כלפיו, ומאידך הודה היא כתב את המילים "לא לשלם לגזלן", אולם טען כי לא התכוון לפגוע בו ומטרת הפרסום היתה להניא את התובע מדרישותיו המוגזמות מדיירי הבית ולאחר שלא שיתף אותו בהחלטות שונות, חלקן החלטות שעניינן כספי המחייבות גם אותו. עוד ייחס הנתבע לתובע, במסגרת תביעתו שכנגד, מעשים ופעולות שנקט כלפיו וכלפי יתר הדיירים, אולם התביעה שכנגד נדחתה שכן עניינים אלו נדונו בערכאות קודמות.
בדין מיום 10.11.10 הגיעו הצדדים להסכמה כי הישיבה לא תהא ישיבת הוכחות, אלא קדם משפט מורחב, בו נחקרו הצדדים, ובו ינתן רקע על מנת שבית-המשפט יוכל לתת את פסק-הדין על סמך החומר המצוי בפני בית-המשפט.
האם בלשון הרע עסקינן?
כבוד השופט ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (פרסם בנבו) ניתח השלבים בבואנו לבחון התקיימותה של לשון הרע כדלקמן:
"9.ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra , at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 קובע כי לשון הרע יחשב בין היתר הדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם.
המבחן להיותו של פרסום בבחינת לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי.
המבחן כרוך בבדיקת משמעות הדברים עפ"י המובן שעשוי ליחס להם האדם מן הישוב. אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה, אין כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע.
לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293, שם נאמר כדלקמן:
"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."
אין ספק כי במקרה דנן ניתן לייחס לנתבע פרסום לשון הרע עת כתב באופן בולט ובמכוון, על-גבי לוח המודעות, את הביטוי "אין לשלם לגזלן", זאת הוא אף מודה על-מנת להוכיח את התובע ולבקר אותו על אופן ביצוע תפקידו כיו"ר נציגות הבית המשותף וכן בשל העובדה כי לא התחשב בדעותיו עת קיבל על עצמו החלטות משמעותיות הקשורות בניהול הבית המשותף. הנתבע אמנם טען בכתב הגנתו ובתצהירו כי לא התכוון במעשיו לפגוע בתובע, אולם, כאמור לעיל אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון או היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע.
מן הבחינה האובייקטיבית, ברור כי יש בפרסום כדי לפגוע ולהשפיע על דעת דיירי הבית והמבקרים בבניין. לא ניתן להעניק המקרה דנן מספר פרשנויות לביטוי "אין לשלם לגזלן". הביטוי, בנסיבות שתוארו, הינו משפיל ופוגע, וזאת בהתאם לסטנדרד אובייקטיבי של האדם הסביר, באופן כללי, וכן בעיני הדיירים בפרט.
יתרה מזאת, הנתבע אף הגדיל לעשות במהלך הדיון והטיח האשמות בתובע, המשיך להשתמש בביטוי "גזל" – "הוא גזל מהדיירים כסף. ושדד מהם, ולכן נולדה המילה "גזלן" זאת מילה עדינה".
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מגדיר "פרסום" כדלקמן: