סי אנד שלס שיווק בע"מ ואח' נ' בן דוד ואח'

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים

התובעות 1 ו-2 הן חברות אמריקאיות אשר על שמן נרשמו בישראל סימני המסחר בשם המותג TOMMY HILFIGER ו – TOMMY (להלן "טומי הילפיגר" ו-"טומי"). התובעת 3 היא חברה הולנדית בעלת זיכיון בלעדי מאת התובעת 1 לפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי טומי הילפיגר באירופה ובמזרח התיכון. התובעת 4 היא חברה שהתאגדה בישראל הקשורה עם התובעת 3 בהסכמי שיווק והפצה בלעדיים של מוצרי טומי הילפיגר בישראל.

הנתבעים הם אחים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ששוחררו לאחרונה משירותם הצבאי. בחיפוש שנערך בחצרי הנתבעים נתפסו 54 זוגות נעליים מזויפים הנושאים את הלוגו של המותג טומי הילפיגר, אשר לא יוצרו על ידי התובעות או מי מטעמן. נסיבות אלה עומדות ביסוד הגשת התביעה כנגד הנתבעים בין היתר בעילות של גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

התובעות עתרו בתביעתן לצו מניעה שיאסור על הנתבעים לייבא, לשווק ולייצר מוצרים עליהם מוטבעים סימני המסחר שבבעלותן. בנוסף עתרו להשמיד את המוצרים המפרים ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ בהתאם לס' 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). בכתב התביעה נכללו עתירות לסעדים נוספים, שנזנחו ולכן לא יידונו.

בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים מבלי שהוויתור יחשב כהסכמה לתוכן האמור בראיות בעלי הדין. הנתבעים הצהירו על כל הפרטים הנוגעים לרכישת הנעליים המזוייפות ונסיבות רכישתן והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. הוסכם כי פסק הדין יינתן על סמך הראיות והכתובים בתיק.

אין חולק כי המוצרים שנתפסו בביתם של הנתבעים הם מוצרים מזויפים שהפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות ואין חולק גם כי מכירתם היא בגדר עוולה של גניבת עין. הנתבעים הסכימו למתן צו המניעה לו עתרו התובעות. המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלת סכום הפיצוי הסטטוטורי שיש לפסוק בנסיבות העניין.

התובעות מבקשות לפסוק סכום המתקרב לתקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבועה בחוק והעומדת על 100,000 ש"ח, מאחר ולטענתן יש לראות בכל דגם מזוייף שנמצא בחצרי הנתבעים מעשה הפרה עצמאי המצדיק פסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק (פרוטוקול עמוד 6 ש' 23-31). התובעות טוענות בנוסף כי פסיקת פיצויים בסכום גבוה תסייע במיגור תופעת זיוף מותגים, אשר הפכה לטענתן למכת מדינה. הנתבעים טוענים כי הם אחים הנמצאים בראשית שנות העשרים לחייהם, אשר לא עסקו בחייהם במסחר מכל מין וסוג שהוא. לגרסתם, הגיעו באחת מימי שבת לבלות יחד עם חבריהם בשוק המתנהל בתחומי כפר קאסם. הנתבעים מדגישים כי לא הגיעו אל מתחם השוק במטרה לרכוש מוצרים מזויפים אלא למטרת בילוי אשר כלל סעודה באחת המסעדות הממוקמות בסביבה וטיול בין דוכני השוק. לגירסתם, בעודם מטיילים בין דוכני השוק נתקלו ברוכל שזהותו אינה ידועה להם, אשר הציע להם לקנות את הנעליים נשוא התביעה במחיר אטרקטיבי במיוחד נוכח היותם עודפים בעלי פגמים קלים. הנתבעים, שלטענתם אינם מבינים באופנה ובסימני מסחר, הצהירו כי במועד רכישת הנעליים לא ידעו כי מדובר בזיוף וגייסו כ- 5,000 ₪ מחבריהם ורכשו בסכום זה את הנעליים נשוא התביעה במטרה להעבירם לידי בני משפחתם וקרוביהם במחיר עלות ולא בכוונה לסחור בהם. סמוך לאחר רכישת הנעליים נערכה פשיטה משטרתית על ביתם, ובמהלכה נתפסו והוחרמו כל זוגות הנעליים המזוייפים מבלי שהנתבעים הספיקו להעבירם לידי אחרים. לפיכך הנתבעים טוענים כי בנסיבות אלה ככל שנגרם נזק לתובעת הרי שהוא מזערי. הנתבעים מוסיפים כי מדובר במקרה ראשון מסוגו בו הם מעורבים, וכי לנוכח מצבם הכלכלי הקשה יש להסתפק בנזק הכספי שנגרם להם בעקבות רכישת המוצרים המזוייפים.

פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק – שיקולים ונתונים

ס' 13 לחוק עוולות מסחריות קובע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות המנויות בחוק ובכללן עוולת גניבת עין. הראציונלים העומדים ביסודו של הסעיף הנ"ל הוא מחד הקושי העומד בפני התובעת בהוכחת הנזק הנגרם לה בגין הפגיעה בקניינה הרוחני, ומאידך חיזוק מגמת ההרתעה והענישה, נוכח הקושי באיתור מעוולים והקלות היחסית בביצוע גזל בתחומי הקניין הרוחני (ר' מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר, תשס"ב-2002, ע' 87-88; ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873 בע' 903, להלן: "פרשת מנויי טוטו זהב"). בבוא בית המשפט להכריע בשאלת גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק עליו לבחון, בין היתר, את היקף ההפרה עוצמתה ומספרה; את משך הזמן בו ההפרה בוצעה, מתי החלה והאם נמשכה אחרי שנקבע כי היתה הפרה; מידת החיקוי או הזיוף של המוצרים המפרים; אשמו של המפר; גודלו של העסק המפר, ועוד. יובהר כי אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים (ר' פרשת מנויי טוטו זהב בע' 903-904). לאור שיקולים אלה ונוספים יש לקבוע את סכום הפיצוי שיש לחייב בו את הנתבעים מכח חוק עוולות מסחריות.

התובעות טענו בסיכומיהן כי יש לראות בכל אחד מהדגמים השונים שנמצאו בחצרי הנתבעים עוולה עצמאית, המקימה זכות לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. לטענתן, יש לייחס לנתבעים כמות הפרות התואמת את מספר הדגמים המזוייפים שנתפסו בחצרם ולפיכך יש לחייבם בתשלום פיצוי שסכומו גבוה. לו הטענה היתה נכונה מבחינה עובדתית, ניתן היה לייחס לה משקל ראוי (ר' למשל ת.א (מחוזי ת"א) 2322/04 Louis Vuitton Malletier נ' אסי קרדיט ליין בע"מ, טרם פורסם, ניתן ע"י כב' הש' ש. ברוך ז"ל ביום 1.4.07, שם נפסק כי כל אחד מהדגמים המזויפים של תיקי לואי ויטון שיובא ארצה נתפס כהפרה המזכה בפסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק). במקרה שבפניי התובעות עצמן הצהירו באמצעות מומחה מטעמן כי בפשיטה המשטרתית, אשר במסגרתה נתפסו כל זוגות הנעליים המפרים, נמצא דגם אחד בלבד (ר' ס' 17 לתצהירו של מר יואב בסן מטעם התובעות, וכן האמור בחוות דעתו שצורפה כנספח ו' לתצהירו). בנסיבות אלה מהווים מעשי הנתבעים הפרה אחת של חוק עוולות מסחריות וזאת אף לגירסת התובעות, הנתפסות עליה והיא מחייבת אותן. בנוסף, אין חולק כי הנתבעים ביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב התביעה פעם אחת בלבד, וכי לא עלה בידם למכור או לסחור או להעביר את הנעליים המזוייפות לידי אחרים טרם תפיסתם ונטילתם על ידי המשטרה. המדובר בנתבעים צעירים בשנים, מעוטי יכולת כלכלית, המתפרנסים מעבודות מזדמנות ומיוצגים בהליך שבפניי באמצעות עורך דין שמונה מכח חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972. הנתבעים אינם עוסקים במסחר ולגרסתם מעולם לא עסקו בתחום זה. אין בבעלותם או בניהולם של הנתבעים עסק אשר במסגרת פעילותו תכננו למכור את הנעליים המזוייפות. חיזוק לכך ניתן למצוא בכמות הקטנה יחסית של זוגות הנעליים שנרכשו על ידם (54 זוגות וכן נעל נוספת בודדת), אשר אינה מאפשרת סחר בהיקף משמעותי.

כידוע, כדי לבסס תביעה בעוולה של גניבת עין יש להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: קיומו של מוניטין למוצר, וקיומו של חשש סביר להטעיית הציבור כי הטובין שמציע הנתבע לציבור שייכים לתובע או קשורים אליו (ר' פרשת מועדון מנויי טוטו זהב). בעניין שבפניי אין מחלוקת כי הנתבעים ביצעו עוולה של גניבת עין, כלומר אין חולק כי קיים חשש סביר כי הנעליים המפרות שנרכשו על ידי הנתבעים עשויות להטעות מי מהציבור ולגרום לו לחשוב כי הן לכאורה שייכות לתובעות. עם זאת, בנסיבות המקרה שבפניי מצאתי כי ראוי להתייחס לאיכות הזיוף של הנעליים המפרות. הנתבעים הצהירו כי הנעליים שנרכשו היו בתפזורת, וחלקן ללא שקיות (ס' 11 לתצהירם). מר בסן, המצהיר מטעם התובעות, הצהיר הוא משמש כמומחה מטעם התובעות לזיהוי פרטי ביגוד והנעלה מקוריים אשר יוצרו על ידן או מטעמן והנושאים את המותג "טומי הילפיגר". מר בסן הצהיר כי המותג טומי הילפיגר הינו מותג בעל שם עולמי והנמכר בחנויות יוקרה ברחבי העולם. לדבריו, המותגים עומדים בסטנדרטים גבוהים ודווקניים (ס' 9 ו-10 לתצהירו). עוד הצהיר כי בדק את הנעליים שנתפסו על ידי המשטרה בביתם של הנתבעים, ומצא כי איכות התפירה והדפס הנעליים היתה ירודה וכי הדגמים שנתפסו בפשיטה אינם תואמים את דגמי טומי הילפיגר המקוריים (ס' 18 לתצהירו). ב"כ התובעות הוסיף בסיכומיו כי מדובר ב"זיוף גרוע" (פרוטוקול מע' 4 ש' 15). בנסיבות אלה נחה דעתי כי אף אם הנתבעים היו מצליחים לסחור בנעליים המזוייפות, הרי שלא היה בכך כדי להטעות את לקוחותיהן הקבועים של התובעות, המורגלים לרכוש את מוצריהן בחנויות יוקרה. הנעליים המזוייפות שנתפסו נתפרו באיכות ירודה ונארזו בדרך שאינה תואמת את המארזים של המוצרים המקוריים של התובעות. יש להניח כי בבוא הציבור לרכוש את הנעליים נשוא התביעה (לו היו התובעים מנסים למוכרן לציבור), יכול היה חלק נכבד מהרוכשים-בכח להבחין בקלות רבה כי אין בפניו מוצר מקורי מבית טומי הילפיגר אלא זיוף זול של מוצר זה. על כן יש להניח כי אם היו הנתבעים מצליחים לסחור בנעליים, הנזק שהיה נגרם לתובעת היה מצומצם נוכח הכמות הקטנה של המוצרים המפרים שנרכשו ונוכח היות הזיוף באיכות נמוכה עד כדי שאינו תואם את דגמי מוצרי התובעת המקוריים.

גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק במקרים דומים

ת"א 2322/04 (מחוזי ת"א) Louis Vuitton Malletier נ' אסי קרדיט ליין בע"מ: במקרה שנדון שם יובאו ארצה 10,000(!) תיקים וארנקים מזוייפים של לואי ויטון, ודובר ב-15 דגמים של תיקים וארנקים מזוייפים. רשויות המכס תפסו את המשלוח. הנתבעים הסכימו כי מדובר במוצרים מפרים. לטענתם רכשו את המוצרים מספק סיני תוך מודעות לכך שהמוצרים מהווים חיקוי של מוצרי התובעות. נקבע כעניין שבעובדה כי הנתבעים לא הספיקו לסחור במוצרים. התובעות לא הראו כי הנתבעים התקשרו עם הספק הסיני במטרה להפר את זכויות התובעות בסימני המסחר. נקבע כי לנקודה זו משמעות רעיונית בבחינת סכום הפיצוי הראוי להיפסק. נקבע כי היו 15 הפרות, כמספר הדגמים המפרים, ונפסק פיצוי של 40,000 ₪ לכל הפרה, ובסך הכל נפסק פיצוי בסך 600,000 ש"ח.

ת"א 2593/98 (מחוזי ת"א) וולבו נ' אלון גל בע"מ ואח': במקרה זה, הנתבעים יבאו ארצה חלקי חילוף מזוייפים של וולבו. נקבע כי היתה גניבת עין וכי הוכחו קיום מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור. דובר ביבוא של 690 מסנני אויר מתוכם שווקו 250 מסנני אויר. נקבע כי אין מדובר בהיקף משמעותי. השיווק נמשך פרק זמן קצר יחסית בן מספר שבועות. חלק מהנתבעים שיווקו 180 מסנני שמן מזוייפים לאחר שקיבלו מכתב התראה מהתובעת ולאחר שידעו כי הם פוגעים בזכויות הקניין של התובעת. ניתן משקל לעובדה שלא הובאה ראיה שתוכיח פגיעה ממשית במכירות או ברווחי התובעת. סכומי הפיצויים שנפסקו עמדו על 35,000 ₪ לגבי חלק מהנתבעים, ועל 50,000 ₪ בגין מסנני אוויר ובנוסף 50,000 ₪ בגין מסנני השמן לגבי נתבעים אחרים.

ת.א. (מחוזי מרכז) 1976-08-07 Ferrero S.P.A. נ' ו. א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ ואח': פסק דין זה דן בייבוא של כדורי שוקולד המהווים חיקוי של השוקולדים של חברת פרר רושה. נקבע מפי כב' השופט ד"ר א' סטולר: "בנסיבות העניין, היקף ההפרה לא היה גדול באופן יחסי שכן מדובר בשני דגמים מפרים מתוך חמישה שהובאו. ההפרה לא בוצעה למשך זמן ארוך - נוכח העובדה שהמשלוח נעצר במכס, לא שווקו מוצרים מפרים כלל בשוק החופשי. לאור הכמות היחסית שבה מדובר, לא התרשמתי שנגרם נזק גדול לתובעת. הדעת נותנת שאם היה נגרם לתובעת נזק משמעותי, הייתה היא מנסה להוכיח את נזקה ולא מסתפקת בתביעת פיצויים ללא הוכחת נזק. יחד עם זאת הנתבע, שהוא יבואן ומשווק ממתקים, היה צריך להיות מודע לעובדה שהוא מייבא מוצרים מפרים מסין ולכן אין לומר בשום פנים ואופן שהמדובר בנתבעת שהיא תמת לב. לא זו אף זו, כפי שיובהר להלן, בדיון בקשר לתביעה שכנגד, הנתבעת ניסתה לשחרר את המוצרים המפרים בה בעת שהיא ניהלה מו"מ עם התובעת. המדובר במעשה של חוסר תום לב וזאת בלשון המעטה.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים ונוכח העובדה שלמרות שמדובר בשני סוגי מוצרים, יש לראות את ההפרה כהפרה אחת, ראיתי לקבוע את הפיצוי בסך של 60,000 ₪" (ההדגשה לא במקור).

סכום הפיצויים שהנתבעים ישלמו לתובעות

לסיכום נושא זה, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים המתוארים לעיל וכן נתתי משקל לאינטרסים הקניינים של התובעת המחייבים את מיגור תופעת הזיופים והסחר בהם, אני קובע כי על הנתבעים יחד ולחוד לפצות את כל התובעות יחדיו בסכום כולל של 20,000 ₪. זאת בהינתן כמות הפריטים, העדר כל ראיה למכירת מוצרים על ידי הנתבעים, העדר ראיה לפעילות עסקית של הנתבעים, טיבו הירוד של הזיוף המקטין את הסבירות שלקוחות בעלי התמצאות יולכו שולל, העובדה שמדובר בדגם אחד בלבד והעובדה שתום ליבם של הנתבעים לא נשלל אף שנראה בעליל כי התרשלו במידה גבוהה.

צו מניעה קבוע