נגד הנאשמים: חברה פרטית בע''מ בעלת רשיון להפעלת שירות אוטובוסים ובין היתר בקו 43 ממסוף תל השומר ועד למלון מרינה המצוי בעיר בת ים, ונהג העובד אצלה אשר במועד הרלבנטי לכתב האישום - 11.6.08 נהג באוטובוס של הנאשמת, (להלן "הנאשמת" ו "הנאשם" בהתאמה), הוגש כתב אישום זה.
על פי עובדות כתב האישום, במועד הנ''ל בשעה 17:30 נסע המתלונן - רונן יערי באוטובוס אותו נהג, כאמור, הנאשם. לאחר שהנאשם יצא מתחנת אוטובוס שבבת ים מול בית מספר 39 ברח' מבצע סיני, (להלן - "תחנת 39") נפתח לפתע מכסה מעל המושבים האחוריים של האוטובוס, ונפל בחוזקה על ראשה של אחת הנוסעות אשר ישבה במקום.
נוסעת אחרת שהייתה ברכב נגשה לנאשם על מנת להסב תשומת לבו לאירוע. הנאשם המשיך בנסיעה עד אשר הגיע לתחנה מול בית מס' 17 (להלן - "תחנת 17") באותו רחוב שאז עצר האוטובוס. המתלונן ניגש לנאשם ובירר מדוע אינו ניגש לנוסעת שנפגעה. הנאשם השיב לו כי הוא עוצר רק בתחנות. המתלונן התעקש לברר מדוע הנאשם ממשיך כאילו דבר לא אירע, בתגובה השיב לו הנאשם: "מה אתה רוצה ממני? אין לי מפתח כדי לנעול את התא הזה. אז ביקש מהנאשם פרטיו. הנאשם ענה לו שאינו רוצה לתת לו פרטיו, שאל "מה תעשה לי" והסתיר את פרטיו הרשומים על הכספת שלידו. לאחר מכן, ירד המתלונן מהאוטובוס והאוטובוס יצא מהתחנה.
התביעה ייחסה לנאשמים, בלי להבחין ביניהם, ארבע עבירות: אי עמידה בתנאי רשיון, אי הפעלת שירות סדיר, התנהגות בלתי הולמת כלפי נוסע, אי מתן תשובה נאותה לנוסע, והסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות.
ככל שיש בעובדות כתב האישום כדי לבטא העבירות הללו הרי הנאשמים כפרו בהן.
לאחר ששמעתי העדויות ולמעשה מדובר בשני עדים: המתלונן אל מול הנאשם, אני קובע כי העובדות שנטענו בכתב האישום הוכחו למעט, כפי שיפורט להלן, שהמכסה נפל בחוזקה על ראשה של אחת הנוסעות. אני קובע כי המכסה נפל אך לא "בחוזקה". אני קובע זאת על פי עדותו של המתלונן שהייתה מהימנה עלי ביותר. אני קובע זאת, בלי להתעלם כי המתלונן חש כעס רב כלפי הנאשם משום שלטעמו התנהגותו שהתבטאה בהתעלמות מהפניית תשומת לבו על ידי המתלונן ונוסעת אחרת, לאירוע של נחיתת המכסה . לטעמו של המתלונן היה על הנאשם לעצור מידית האוטובוס לגשת אל הנוסעת ולבדוק הנזק שאירע לה.
למעשה בגרעין הדברים אין הנאשם סותר עדותו של המתלונן. מתוך עדויות השניים אני קובע כי כפי המתואר בכתב האישום, אותו מכסה נחת על אחת הנוסעות אלא לא ברור לי ולא הוכח מידת הפגיעה בה. לאחר שכך אירע נגשה אחת הנוסעות שישבה סמוך לנוסעת הנפגעת, אל הנאשם להסב תשומת לבו לאירוע. הנאשם אכן, לא הזדרז לעצור האוטובוס, לקום ממקומו ולגשת אל אותה נוסעת, אלא המשיך בנסיעה, לפחות שתי תחנות דהיינו עבר את "תחנת 17" עד הגיעו לתחנה בה ירד המתלונן והיא "תחנת אנילביץ" הנמצאת בצומת הרחובות אנילביץ - כצנלסון בבת ים).
אני מקבל גירסת המתלונן כי הנאשם הסתיר פרטיו המצויים על גבי מכשיר המטבעות ("הכספת") כלשון כתב האישום.
באשר למידת פגיעת המכסה באותה נוסעת. טוען הנאשם כי אותו מכסה שנחת על הנוסעת עשוי מחומר קל ביותר, אשר אינו מסוגל לגרום לנזק אם פוגע בראש של אדם. טענה זו לא נסתרה בעדות כלשהיא. הנוסעת לא הובאה להעיד ולפיכך טענת הנאשם, כאמור, נותרה ללא מענה ולא נסתרה. המתלונן אינו יכול להעיד על מידת הפגיעה, אם הייתה כזו, באותה נוסעת. גם היחלצות הנוסעת האחרת כמו המתלונן להורות לנאשם לעצור רכבו, אין בכך הוכחה כי הפגיעה בנוסעת הייתה קשה.
על כן, אני מקבל גירסת הנאשם כי בהכירו טיבו של המכסה ועל פי נסיבות המקרה, ברור היה לו שלא נגרם לנוסעת, נזק המחייב אותו לבצע עצירת חירום ולגשת בדחיפות אל הנוסעת. אני מקבל גירסתו כי לא מצא לנכון לעצור האוטובוס, על אתר אלא במקום בו מצוי מפרץ חנייה שהרי לא היה מדובר במקרה חירום.
ברור הוא שהתנהגותו זו של הנאשם, הנובעת משיקול דעת סביר של נהג אוטובוס המכיר טיבו, גודלו ומשקלו של המכסה, גרמה לכעס רב בלב המתלונן. יתירה מזו,כעסו של המתלונן יצר אצל הנאשם, תגובה נגדית, שהיה בה אך להכעיס את המתלונן יותר.
אין ספק כי אילו הייתה מובאת הנוסעת שנפגעה כביכול מהמכסה המדובר, על מנת שתעיד וממנה ניתן היה ללמוד יותר על נסיבות המקרה, היתה תמונת המצב ברורה יותר ולא עמומה כפי שנותרה לאחר ששמעתי עדויות השניים. כמו כן, ברור הוא שהמתלונן ירד בתחנה בה היה עליו לרדת מלכתחילה ודבריו כאילו היה ממשיך בדין ודברים עם הנאשם עד לתחנה האחרונה, עד אשר היה הנאשם נותן לו את פרטיו אין בהם ממש. המתלונן ירד לאחר שהיה ברור לו שאין צורך בהתעקשות על רישום פרטי הנאשם דווקא מהפרטים הרשומים על גבי "הכספת". עובדה היא שהמתלונן דלה הפרטים גם כך.
על כן, אני קובע כי בנסיבות שנוצרו, שיש בהם משום חוסר הבנה ותקשורת בין הנאשם לבין המתלונן: הנאשם סבר כי בנסיבות המקרה יעצור בתחנה שבה יש מפרץ חנייה והמתלונן סבר שבנסיבות אלה היה על הנאשם לעצור את האוטובוס עצירת חירום, להפסיק הנהיגה ולהגיע לברר את אשר אירע. בנסיבות אלה, אני בדעה ששיקול דעתו של הנאשם היה סביר וראוי וכי יש לדחות התחושה הסובייקטיבית של המתלונן כי התנהגותו של הנאשם הייתה בלתי הולמת וכי לא קיבל תשובה נאותה מהנאשם. לפי שיקול דעתו של הנאשם התשובה שנתן למתלונן, וסירובו לעצור עצירת חירום, מהווה התנהגות סבירה ביותר, אף על פי שאינה מקובלת על המתלונן ויתירה מזו גרמה לו לכעס ותסכול רב כלפי הנאשם.
השאלה היחידה שנותרה להכרעה היא מה דין קביעתי על פי עדותו של המתלונן, שאני מקבלה בנקודה זו, שהנאשם הסתיר פרטיו שהיו רשומים על גבי ה"כספת" וסרב למסור לו פרטיו לפי דרישה. האם יש בכך התנהגות בלתי נאותה.
שהרי על פי כתב האישום העבירה של התנהגות בלתי נאותה לנוסע מתייחסת לעובדה מס' 7 בכתב האישום.
בענין זה, דהיינו התנהגות בלתי נאותה, המבחן לדעתי שונה. אני סבור כי נהג אוטובוס הנדרש על ידי נוסע בנסיבות המקרה דהיינו משאירע אירוע חריג ונחיתת המכסה היא אירוע חריג, לתת פרטיו חובה עליו לעשות כן. חובה זו קיימת גם אם מדובר בדרישה שנראית לנהג פרובוקטיבית. ככל שאין היא משוללת מציאות וקשורה לאירוע חריג, הרי היא סבירה וחובה עליו למסור פרטים.
אשר על כן, סירוב הנאשם לתת פרטיו האישיים בנסיבות המקרה, היא התנהגות בלתי נאותה כלפי נוסע.
האם יש בהתנהגות הנאשם כאמור, כדי לחייב את הנאשמת בביצוע עבירה של אי העמידה בתנאי הרשיון, ואי הפעלת שירות סדיר.
התשובה לכך מצויה בפסק הדין עניין דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע''מ נגד מדינת ישראל (פד כרך נב חלק שני, עמ' 871). על פי הלכה זו, משהפר נהג הוראות תקנה 416 לתקנות התעבורה הנמנית עם אותן תקנות שעניינן ב"הפעלת השירות" הרי המעשה מהווה עבירה לפי התקנות ולפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות).