העליון- אמצעי תיקון כקורס נהיגה אינו מוחק נקודות עד לסיום תקופת הצבירה.

השופטת א' חיות:

           זו השאלה העומדת בפנינו בערעור זה.

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

1.        המערער, עורך דין במקצועו, מחזיק ברשיון נהיגה ברציפות מאז שנת 1959. בחודש נובמבר 2009 קיבל המערער הודעה שנערכה על ידי המשיב, הנושאת תאריך 8.11.2009, לפיה נרשמו לחובתו 38 נקודות בגין עבירות שביצע בין השנים 2003 עד 2009 ואלו הן: שלוש עבירות של נסיעה מעל המהירות המותרת לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) במועדים 1.8.2003, 19.3.2004, ו-31.7.2005 (8 נקודות בגין כל עבירה ובסה"כ 24 נקודות); עבירה של נהיגה באור אדום - אי עצירה בקו עצירה לפי תקנה 64(א) לתקנות התעבורה ביום 19.5.2007 (10 נקודות); עבירה של שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה לפי סעיף 28(ב) לתקנות התעבורה ביום 6.3.2009 (4 נקודות). בהודעה צויין כי המערער נדרש להשתתף ואף השתתף ביום 2.3.2005 בקורס בסיסי בנהיגה נכונה (להלן: הקורס הבסיסי), כי הוא נדרש עתה להשתתף בקורס ייעודי בנהיגה נכונה (להלן: הקורס הייעודי) וכן כי הוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לשלושה חודשים וכי הרשיון יחודש לאחר מבחן עיוני. לבקשת המערער נערך לו ביום 3.12.2009 שימוע ובמסגרתו טען, בין היתר, כי לא קיבל לידיו את דברי הדואר בהם פורטו העבירות האמורות ואף לא את ההזמנה לקורס הייעודי. טענות אלו נדחו על ידי המשיב וביום 6.12.2009 הודיע המשיב למערער כי שלושת חודשי הפסילה שהוטלו עליו צפויים להתחיל ביום 5.6.2010. משכך פנה המערער לעו"ד ראובני מהלשכה המשפטית של המשיב וביקש כי תפעיל את שיקול דעתה ותטיל עליו אמצעי תיקון אחר בהתאם לתקנה 551(ד) לתקנות התעבורה. בבקשתו ציין כי אין לו עבר תעבורתי מכביד, כי דברי הדואר הרלבנטיים לא הגיעו אליו וכן ציין את הפגיעה הקשה בו נוכח מקצועו. עוד ציין המערער כי בכל מקרה העובדה שלא ביצע את אמצעי התיקון שהוטל עליו אינה מאריכה את תקופת צבירת הנקודות. בקשה זו נדחתה אף היא על ידי המשיב ביום 10.1.2010. המשיב סבר כי משלא ביצע המערער את אמצעי התיקון השני - הקורס הייעודי - ממשיכות הנקודות לעמוד בתוקף ולהיצבר לנקודות נוספות ומשכך נפסל המערער מלהחזיק רשיון.

2.        נוכח עמדת המשיב הגיש המערער עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, אך ביום 6.5.2010 הורה בית המשפט (השופט י' מרזל) על העברת התיק לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז והדיון בו נקבע ליום 30.6.2010. במסגרת העתירה ובהינתן המועד שנקבע לפסילת המערער מלהחזיק ברשיון (יום 5.6.2010), הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים בקשה למתן צו ביניים לפיו לא תכנס הפסילה לתוקף עד להכרעה בעתירה. בקשה זו נדחתה ביום 3.6.2010 (השופטת נ' אוהד). כמו כן נדחתה ביום 10.6.2010 בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית משפט זה (השופט נ' הנדל) על אותה החלטה וביום 5.7.2010 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת נ' אהד) את העתירה לגופה. על פסק דין זה נסוב הערעור דנן.

3.        בפתח פסק הדין פירט בית משפט קמא את שתי הסוגיות המשפטיות שהעמיד המערער לדיון והן: "א. האם תקופת הצבירה יכולה להיות מוארכת מעבר לשנתיים מקום בו בוצע אמצעי תיקון כנדרש? ב. האם תקופת צבירה יכול שתעלה על 4 שנים ממועד ביצוע העבירה המוקדמת ביותר, אם לאו?". 

           בית המשפט ניתח את תקנות התעבורה הרלבנטיות וציין כי תקנות 547(ב) ו-547(ג) קובעות את תקופת הצבירה של נקודות בהן מחויב נהג בגין עבירות שביצע - שנתיים או ארבע שנים - ואילו תקנה 547(ד) קובעת כי הנקודות שנצברו יעמדו בתוקפן כל עוד לא ביצע הנהג את אמצעי התיקון שהוטל עליו. אשר לשאלות שהועמדו לדיון קבע בית משפט קמא כי בחלוף תקופת הצבירה (שנתיים או ארבע שנים מיום ביצוע העבירה, לפי העניין), תימחקנה הנקודות אם ביצע הנהג את אמצעי התיקון. לעומת זאת, כל עוד לא בוצע אמצעי התיקון תורחב תקופת הצבירה אל מעבר לשנתיים או ארבע שנים, לפי העניין, ללא הגבלת זמן "ואלה תימחקנה רק אם יבוצע אמצעי תיקון, לאחר שבוצע אמצעי תיקון כאמור ובעבור השלמת תקופת הצבירה החלה בגין אותן נקודות". בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות אחרת לפיה בכל מקרה ימחקו הנקודות בתום תקופת הצבירה אינה הגיונית ויש בה משום מתן פרס לנהג עבריין הצובר עבירות ואינו מבצע את אמצעי התיקון שהוטל עליו, תוך השוואת מצבו לזה של נהג שביצע עבירה שמספר הנקודות שבצידה אינו מחייב אמצעי תיקון. בית משפט קמא דחה את הפרשנות שהציע המערער, לפיה תימחקנה עם ביצוע אמצעי התיקון הנקודות שנצברו, בציינו כי פרשנות כזו אינה תואמת את התכלית שאליה כיוון מחוקק המשנה ועל פיה יווצר מצב לפיו נהג שביצע עבירה שמספר הנקודות שבצידה אינו מחייב אמצעי תיקון, יהיה גרוע ממצבו של נהג שביצע עבירה ובשל מספר הנקודות שצבר יחויב לבצע אמצעי תיקון. זאת משום שהנקודות של הנהג שאינו מחוייב באמצעי תיקון יעמדו בתוקפן עד תום תקופת הצבירה ואילו הנקודות שצבר האחר יימחקו לאחר שיבצע את אמצעי התיקון ובטרם הסתיימה תקופת הצבירה.

           בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער כי יש לפרש את תקנות התעבורה בצמצום בשל פגיעתן הקשה, לטענתו, בזכויות יסוד לחופש תנועה וחופש עיסוק. בהקשר זה קבע בית המשפט כי הפסילה הזמנית של רישיון הנהיגה וחיוב המערער לעבור מבחן עיוני, הינם אמצעי תיקון מידתיים שנקבעו על פי שיטת הניקוד, והם מאזנים באופן ראוי בין הפגיעה הנטענת בנהגים לבין האינטרס הציבורי והחובה להגן על כלל המשתמשים בדרך. על כן, כך הוסיף בית המשפט וקבע, החלטת המשיב במקרה דנן התקבלה כדין והיא "סבירה, מאוזנת ומידתית".

           מכאן הערעור שבפנינו. בד בבד עם הערעור הגיש המערער בקשה לסעד זמני שיעכב את פסילתו מלהחזיק ברשיון וזאת עד למתן פסק הדין בערעור וביום 9.8.2010 נעתר בית המשפט (השופט א' גרוניס) לבקשה. עד אותה החלטה היה המערער פסול מלהחזיק רשיון במשך כחודשיים (מ-5.6.2010 ועד-9.8.2010) והוא אף השתתף בינתיים (ביום 29.7.2010) בקורס הייעודי.

טענות המערער

4.        טענתו המרכזית של המערער היא כי כיוון שביצע את אמצעי התיקון הראשון שהוטל עליו (הקורס הבסיסי) במועדו, ולא ביצע כל עבירה נוספת עד למועד ביצועו (2.3.2005), הנקודות שבגינן הוטל עליו אותו אמצעי התיקון נמחקו, ולכן טעה המשיב כאשר הביאן בחשבון פעם נוספת ופסל את רשיונו. המערער מדגיש בהקשר זה כי השתתף בקורס הבסיסי לאחר שצבר 16 נקודות בלבד ולפני שהוטל עליו אמצעי התיקון הנוסף (הקורס הייעודי). לכן לא היה מקום להוסיף את הנקודות אשר בגינן ביצע את הקורס הבסיסי לנקודות הנוספות שצבר לאחר מכן.

           לטענת המערער עולה מתקנה 547(ד) לתקנות התעבורה כי הנקודות שנצברו לחובת נהג יעמדו בתוקפן רק כל עוד לא ביצע את אמצעי התיקון שהוטל עליו, וימחקו לאחר ביצועו. המערער טוען כי זהו הפירוש היחיד המתיישב עם לשון התקנה הקובעת כי הנקודות יעמדו בתוקפן "כל עוד" לא בוצע אמצעי התיקון.  המערער מוסיף ומציין בהקשר זה כי גם בטופס הפקדת הרשיון שנערך על ידי המשיב נאמר "כל עוד לא ביצעת את אמצעי התיקון שהוטלו עליך... הנקודות שהצטברו לחובתך תעמודנה בתוקפן" ועוד הוא טוען כי ההיסטוריה הפרלמנטרית עליה ביקש המשיב לסמוך את הפרשנות המוצעת על ידו, אינה תומכת בה; כי המשיב צירף רק חלק קטן מהמקורות בהקשר זה; וכי פרוטוקול ועדת הכלכלה מיום 14.1.2002 אותו צירף המשיב בלא קבלת היתר לסיכומים המשלימים מטעמו הינו בבחינת ראיה חדשה שיש להתעלם ממנה ואף למחוק מסיכומי המשיב את ההתייחסות אליה. המערער מוסיף וטוען כי ניתן וצריך ללמוד על כוונת המחוקק מעקרונות היסוד החוקתיים של השיטה, עמם נמנים חופש התנועה וחופש העיסוק, וכיוון שהפרשנות לה הוא טוען פוגעת פחות בעקרונות יסוד אלו יש להעדיפה על הפרשנות שטוען לה המשיב.

           עוד טוען המערער כי בבתי המשפט לעניינים מנהליים קיימות שתי גישות בסוגיה דנן, ושתיהן תומכות בטענותיו. לפי גישה אחת אין חשיבות למועד ביצוע אמצעי התיקון ועם ביצועו נמחקות הנקודות שנצברו. לפי הגישה השניה, הנקודות אינן מצטברות לעבירות אחרות אם הנהג השלים את אמצעי התיקון לפני שנקבע לו אמצעי התיקון הנוסף. לפי כל אחת מגישות אלה, כך טענת המערער, היה מקום למחוק את הנקודות בעניינו שכן הוא ביצע את אמצעי התיקון (הקורס הבסיסי) לפני שהוטל עליו הקורס הייעודי.

           לבסוף טוען המערער כי על פי הפרשנות המוצעת על ידו ובניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, מצבו של מי שנדרש לבצע אמצעי תיקון וביצע אותו במועד, גרוע ממצבו של מי שלא נדרש לבצע אמצעי תיקון, שכן לא ניתן להתעלם מן ההשקעה של 12 שעות לימוד לה נדרש המשתתף בקורס הבסיסי. עוד טוען המערער בהקשר זה כי בית המשפט התעלם מכך שאמצעי התיקון איננו עונש אלא כלי חינוכי שנועד לשפר את רמת הנהיגה וכי יש להניח שמי שביצע את אמצעי התיקון שיפר את רמת הנהיגה שלו ולכן קיים הגיון בכך שמצבו יהא עדיף על מצבו של מי שביצע עבירות אך לא ביצע אמצעי תיקון. המערער אף סבור כי הפרשנות שהציע המשיב ואותה אימץ בית משפט קמא תוביל לכך שנהגים לא יבצעו את אמצעי התיקון שהוטל עליהם במועד וימתינו עד סמוך לפני חלוף תקופת הצבירה, משום שהנקודות לא ימחקו כך או כך, וזוהי לטענתו תוצאה החוטאת לכוונת המחוקק. 

טענות המשיב

5.        המשיב סבור כי דין הערעור להידחות ולו משום שהעתירה נשוא הערעור הוגשה בשיהוי ניכר ובחלוף חודשים ארוכים מיום שהתקבלה ההחלטה בדבר פסילתו של המערער מלהחזיק רשיון נהיגה. לגוף הדברים עומד המשיב על שיטת רישום הנקודות המיושמת מכוח חלק ז' לתקנות התעבורה וטוען כי מתקנה 547 עולה כי נקודות הנרשמות לחובת נהג עומדות בתוקפן שנתיים או ארבע שנים, תלוי במספר הנקודות שצבר, אך חריג לכך נקבע בס"ק (ד) הקובע כי כאשר הצטברו לחובת נהג 12 נקודות או יותר בתקופת הצבירה יעמדו הנקודות בתוקפן ולא יתבטלו כל עוד לא ביצע הנהג את אמצעי התיקון שהוטל עליו. פירוש הדבר, לטענת המשיב, הוא כי נהג שהצטברו לחובתו במהלך תקופת הצבירה 12 נקודות או יותר, יעמדו נקודות אלו בתוקפן עד התקיים שני תנאים מצטברים: (1) חלוף תקופת הצבירה (שנתיים או ארבע שנים לפי העניין) (2) ביצוע אמצעי התיקון שהוטל עליו.

           במקרה דנן, נצברו תחילה לחובת המערער 16 נקודות בגין שתי עבירות שביצע ועל כן נדרש לבצע קורס בסיסי, אותו השלים ביום 2.3.2005. אולם באותו שלב טרם חלפה תקופת הצבירה של אותן הנקודות על פי תקנה 547(ב) ועל כן, הן לא נמחקו לאחר ביצוע הקורס והצטברו לעבירה נוספת שביצע המערער בשנת 2005. בסך הכל נצברו, אפוא, לחובת המערער 24 נקודות במהלך השנתיים שבין 1.8.2003 ל-1.8.2005 ועל כן הוארכה תקופת הצבירה של עבירות אלה והועמדה על ארבע שנים (1.8.2003 - 1.8.2007) והמערער זומן לקורס הייעודי. משביצע המערער עבירה נוספת במאי 2007 נצברו לחובתו 34 נקודות במהלך תקופת הצבירה, והן המשיכו לעמוד בתוקפן גם בחלוף תקופת הצבירה המוארכת שכן המערער לא ביצע במועד את הקורס הייעודי אליו זומן (בו השתתף המערער, כאמור, רק לאחרונה).  והנה, משביצע המערער ביום 6.3.2009 עבירה חמישית, והתווספו לחובתו 4 נקודות נוספות, עמדו לחובתו בסך הכל 38 נקודות. משכך נפסל המערער מלהחזיק רשיון לתקופה של שלושה חודשים, וחידושו הותנה בבחינה עיונית.