גסלר נ' עירית ירושלים

פסק דין

הנתבעת הטילה עיקול על חשבונות הבנק של התובע בשל חוב בגין קנס חניה שלטענת הנתבעת הוטל על רכבו של התובע ולא שולם.

בגין הטלת עיקול זו תובע התובע מן הנתבעת סכום של 50,000 ₪ משום שלדבריו הטלת עיקול מהווה פרסום לשון הרע עליו. לדבריו, התברר לו, לאחר שהוטל העיקול ולאחר שהוא שילם את סכומי העיקול, כי מדובר בדו"ח חניה בודד שניתן לו ביום 8.5.97 ומאז לא קיבל כל דיווח עליו. התובע לא זוכר אם אמנם ניתן לו הדו"ח ואם הוא שילם אותו אם לאו, מכל מקום, לדבריו, הוא לא קיבל כל הודעה או התראה על הדוח והקנס שהוטל עליו במשך 12 שנים למרות שניתן היה לאתר אותו בקלות כיון שהוא עו"ד יחיד עם שם כזה. כאמור, לטענת התובע הטלת עיקול על כלל חשבונותיו, כולל חשבונות נאמנות, מהווה פרסום לשום הרע והוא תובע את הסכום שניתן לתבוע ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ לפי הוראות סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הנתבעת טוענת כי היא פעלה כדין. לתובע נשלחו התראות על חובו לפי הכתובת שקיבלה הנתבעת ממשרד הרישוי. ככל הנראה כתובתו של התובע לא עודכנה עקב תקלה בשמו כפי שהתקבלה ממשרד הרישוי (התקלה היתה שבשמו של הנתבע הופיע הסימן @).

לדברי הנתבעת מדובר בעיקול שמוטל באופן ממוחשב על 120,000 חייבי דוחות שלא שילמו, ולא ניתן ולא צריך לצפות ממנה שתבדוק את פרטיו של כל חייב וחייב באופן אישי בגוגל או בבזק, כפי שטען התובע שעליה לעשות. לדברי הנתבעת, הטלת עיקול אינה מהווה פרסום לשון הרע ומכל מקום היא פעלה לפי סמכותה שבדין ולכן גם אם יש לראות בכך פרסום לשון הרע, הפעולה מוגנת לפי הוראות סעיפים 13(9) ו- 15(2) לחוק. הנתבעת טענה עוד כי עצם ביצוע התשלום על ידי התובע מלמדת שהקנס הוטל כדין וממילא גם העיקול.

הצדדים הסכימו שהם יסכמו טענותיהם בכתב ללא חקירות שכן לא היתה מחלוקת ממשית לגבי העובדות שהוטל עיקול ושהוא הוטל בגין חוב של דו"ח תנועה משנת 1979.

הצדדים סיכמו טענותיהם, התובע למעשה חזר על האמור בכתב התביעה מבלי לנתח את השאלה האם יש לראות בתשלום שבוצע כהסכמה על חוקיות החוב והעיקול ומבלי לנתח את טענת הנתבעת לפיה הטלת עיקול כפי שנעשתה בתיק זה אינה מהווה פרסום לשון הרע וכי עומדות לה ההגנות שבסעיפים 15(2) ו- 13(9) לחוק, אם הטלת העיקול מהווה פירסום לשון הרע.

הנתבעת טענה כי עצם תשלום החוב על ידי הנתבע, אמנם רק לאחר הטלת העיקול, מהווה הודעה של התובע בקיומו ובחוקיותו של החוב. כן טענה הנתבעת כי היא פעלה לפי סמכויותיה וחובותיה שבדין ובתום לב לפי הכתובת שהיא קיבלה מרשות הרישוי (לפי מס' הרישוי של הרכב שלגביו ניתן הדוח) ולפיכך אין לחייבה. לדבריה, גם אם יש לראות בהטלת עיקול כפרסום הרי שהפרסום לא הגיע לכל צד ג' מלבד התובע עצמו. כן טענה היא, שהטלת עיקול על סכום פעוט בשל אי תשלום דוח תנועה לא פוגע כלל במי שהעיקול הוטל על נכסיו ולפיכך אין בעיקול כזה פרסום לשון הרע.

להוכחת הטענה לפיה העיקול מהווה פרסום צרף התובע מס' החלטות של בתי משפט בהם נקבע כי הטלת עיקול מהווה פרסום לשון הרע. לטענת הנתבעת במקרים אילו דובר באנשים שטענו בפני העיריה שחובם לא קיים והעיריה, במקום לבדוק את טענותיהם, הטילה עיקול על מיטלטלין ולכן נקבע שיש בהטלת העיקול משום לשון הרע. מה שאין כן בעניינינו כאשר התובע לא טען דבר לגבי עצם קיום החוב ואף העיקול שהוטל היה רק עיקול ממוחשב בחשבונות הבנק בלבד לכן אין לראות בו כפרסום לשון הרע.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה ואלה נימוקי:

א. אני מקבל את טענת התובע לפיה הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע. ואולם לטעמי יש לשקול כל הטלת עיקול לגופה. אין דומה עיקול שמוטל על חוב קטן של דו"ח חניה בודד (בהנחה שמקבל העיקול יודע שהעיקול מוטל בשל כך), להטלת עיקול בסכומים משמעותיים או להטלת עיקול אף בסכומים קטנים ללא ציון סיבת העיקול.

הפרסום הנטען בהטלת עיקול על חשבונות בנק הוא פרסום שמגיע לבנקאי לפיכך יש לבחון אותו לפי איך שרואה אותו הבנקאי הסביר. אינני סבור שבנקאי סביר שמקבל עיקול בגין דוח חניה בודד בסכום של 441 ₪ נותן להטלת העיקול פרשנות שיש בה כדי להוות לשון הרע.

ואולם אף אם המסקנה היתה שיש בהטלת עיקול בסכום כה פעוט בגין אי תשלום דוח חניה משום פרסום לשון הרע. עדיין סבור אני כי עומדות לנתבעת ההגנות שבחוק כפי שיפורט להלן:

ב. הגנת תום לב – על פי הוראות סעיף 15 לחוק תעמוד למפרסם לשון הרע הגנה אם הוא עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בס"ק 1 – 12. בנדון דנן, אני סבור שעומדת לנתבעת ההגנה שבסעיף קטן 2. אין ספק שחובתה של העיריה להסדיר את ענין החניה בתחום שיפוטה במסגרת זו מחד, על העיריה לדאוג להימצאות מספיק מקומות חניה ומאידך,עליה לאכוף את חוקי העזר הנוגעים לחניה ובין היתר גביית החובות של מי שאינו משלם את חובות החניה.

יתכן שהעיריה נהגה ברשלנות בכך שלא בדקה את כתובתו המדויקת של התובע כאשר כל דברי הדואר שנשלחו אליו חזרו בציון "לא נדרש" ואולם אין בהתרשלות זו כדי לשלול את תום הלב בהטלת העיקול. שכן, על פי הוראות הדין חזרה של מכתב "לא נדרש", דינה כדין קבלת דבר הדואר.

ג. בנוסף לאמור אני סבור כי מאותם נימוקים עצמם עומדת לנתבעת גם ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק הקובעת מהם הפרסומים המותרים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי כדלקמן:

"...

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין.... או שהוא רשאי לעשות על

פי היתר של רשות כאמור"

כאמור לעיל, רשות עירונית חייבת להסדיר את ענייני החניה בתחומיה ובמסגרת זו גם לגבות את החובות של מי שמקבל דוחות ולא משלם אותם. במסגרת הליכי הגביה ניתנה לרשות סמכות לפעול על פי פקודת המיסים גביה ולהטיל עיקולים על מי שאינו משלם את הדוחות. לפיכך הטלת עיקול כאמור, בנסיבות בהם הוטל העיקול בתיק זה, מהווה פרסום מותר ולפיכך אין בה משום פרסום לשון הרע המזכה בפיצויים.