שלג נ' עירית אור יהודה

פסק דין

בפני תביעה אשר בעיקרה מתבססת על הטענה לפיה גבתה עירייה מיסי ארנונה שלא כדין ואף שהחוב בגינם התיישן, שלפיכך עליה להשיבם.

העובדות

הנתבעת הינה עירייה המוסמכת, בין היתר, לגבות את מיסי הארנונה בגין הנכסים שבתחום שיפוטה. התובעת הייתה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, 1992 – 2008, בעלת הזכויות בבית ברח' האתרוג 5, אור יהודה (להלן: "הבית").

בשנת 1992 נקלעה התובעת למצוקה אישית קשה. בעלה לשעבר נפטר והיא נזקקה לסיוע בקבלת מזונות עבור בנה (כבן 13 שנים באותה עת) מהמוסד לביטוח לאומי. בגין השנים 1993 – 1995 לא שילמה איפה התובעת את מסי הארנונה בגין הבית (להלן: "החוב הישן") ותירצה זאת בהיעדר יכולת לנוכח מצבה הכלכלי הקשה.

בבקשה מיום 27.2.96, פנתה התובעת לנתבעת ובקשה לקבל הנחה במיסי הארנונה בגין הבית על רק מצבה הכלכלי. בקשת התובעת נדונה בועדת ההנחות של הנתבעת וזו החליטה במרץ 1996, לאשר לתובעת הנחה בשיעור 40%. התובעת לא הסתפקה בהנחה זו, וביום 16.3.96 פנתה לנתבעת בכתב, הודיעה שאין באפשרותה לעמוד בתשלום מיסי הארנונה גם בהנחה בת 40% ובקשה הנחה בשיעור 70%. בקשתה הנוספת של התובעת נדחתה, פניות נוספות לא הביאו לשינוי החלטת הנתבעת והחוב הישן – לא שולם כלל, לא במלואו ואף לא במקצתו.

בתחילת 1996 דווח לנתבעת על שינוי מחזיק בבית עקב השכרתו ולשוכר נפתח חשבון חדש לחיוב במיסי הארנונה. כך שולמו מיסי הארנונה בגין הבית על ידי השוכרים השונים שהחזיקו בו עד ליולי 2002. כל אותם שנים נותר בספרי העירייה רישום חובה של התובעת בגין השנים 1993 – 1995.

בחדש יולי 2002 דווח לנתבעת כי התובעת שבה להתגורר בבית ועל שמה נפתח חשבון חדש לחיוב במיסי הארנונה. כך עמדו על שם התובעת שני חשבונות זה בצד זה וביחס לבית – האחד החשבון בגין החוב הישן והשני החשבון בגין החובות החדשים שמיולי 2002 ואילך.

במהלך 2004 ננקטו כנגד התובעת הליכי גבייה מנהליים ובעקבות הליכים אלו שילמה התובעת סך של 5,571 ₪. בשנים שלאחר מכן, הוסיפה הנתבעת לפנות לתובעת בדרישה לתשלום החוב הישן והתובעת אף בקשה לקבל הנחה בשיעור 50% במסגרת מבצע ארצי שנערך לגביית חובות ארנונה ישנים. על אף זאת, לא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה. ביום 17.1.08 הסכימה הנתבעת להעניק לתובעת הנחה בשיעור 10% מהחוב הישן אך בכפוף לתשלום יתרת החוב בתוך 30 יום. התובעת לא עמדה בתנאי זה ורק ביום 26.6.08 שילמה את החוב הישן לנתבעת במלואו ובסך של 36,738 ₪. בעקבות תשלום זה, ביום 14.8.08, הגישה התובעת תביעה זו בסך של 45,000 ₪.

תמצית טענות הצדדים וההליך המשפטי

התובעת מבססת את טיעוניה על שני ראשים עיקריים: ההתיישנות והזכות להנחה.

לטענת התובעת, התשלום אשר שילמה לנתבעת ביום 26.6.08 ואשר יוחס בידי הנתבעת לחוב הישן, שולם מתוך אילוץ. באותה עת, טוענת התובעת, נמכר הבית והיא נזקקה לאישור אשר יאפשר העברת הזכויות בבית לרוכש בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "האישור לטאבו"). כיוון שהנתבעת התנתה מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן, בוצע התשלום תחת מחאה.

בפועל, טוענת התובעת, במועד התשלום לא הייתה לנתבעת כל זכות לגבות את החוב הישן בשל התיישנות ובשל שיהוי בלתי סביר בגבייתו, כאשר הנתבעת ישבה "בחיבוק ידיים" במשך 14 שנים כאשר החוב הישן תופח וצובר ריבית. במצב זה אף אסור היה לנתבעת להתנות את מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן, שכן התנאי היה תשלום החוב שהתיישן.

לחילופין, טוענת הנתבעת ששומה היה על הנתבעת ליתן לה הנחה בשיעור 70% ממיסי הארנונה בשל היותה אותה עת, 1993 – 1995, אם חד הורית המקבלת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. הנחה זו לא ניתנה לה בשל התנהגות שרירותית של הנתבעת, בלא סיבה ובלא הנמקה. מאחר ולשיטת התובעת פעלה הנתבעת בחוסר תום לב במהלך השנים, סבורה התובעת שלכל היותר זכאית הייתה הנתבעת לגבות את החוב המקורי בערכי קרן ובהנחה של 70%. סכום זה, לפי תחשיבי התובעת, הסתכם בסך של 2,400 ₪ ולא יותר.

התובעת עותרת לפיכך להשבת מלוא התשלום ששילמה לפירעון החוב הישן ובנוסף גם לפיצוי בסך 9,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה.

הנתבעת מכחישה את טענות התובעת מכל וכל.

הנתבעת מכחישה כל ניסיון "לאילוץ" התובעת וטוענת כי בסך הכל פעלה כדין לגביית חוב של התובעת. לשיטת הנתבעת, לא חלה כלל התיישנות על החוב הישן, שכן הנתבעת פעלה לכל אורך השנים בניסיון לגבייתו, הן במכתבי דרישה והן בהליכי גבייה מנהליים ובהם עיקול ברישום בבית התובעת. הליכי גבייה אלו לא מוצו רק מתוך התחשבות בבקשות התובעת אך שוללים כל טענה להתיישנות או לשיהוי.

לחילופין, טוענת הנתבעת כי אין כל פסול בהתניית מתן האישור לטאבו בתשלום החוב הישן אפילו חלפה תקופת ההתיישנות, שכן טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית והחוב עצמו לא נמחק.

אשר לטענה בדבר זכאות התובעת להנחה, טוענת הנתבעת כי אין לבית המשפט כל סמכות לדון בטענה שכזו והיה על התובעת להגיש על כך השגות או עררים כקבוע בדין. גם לגופם של דברים, טוענת הנתבעת שאין כל בסיס לתביעת הנחה שכזו והתובעת לא עמדה בתנאים המזכים בהנחה זו. ממילא שהנתבעת דוחה את טענות התובעת בדבר התעלמות או זלזול בפניותיה וטוענת כי לתובעת ניתנו הסברים ותשובות לכל פניותיה.

תביעה זו הוגשה במקור בסדר דין מקוצר אולם בהסכמת הצדדים הועבר הדיון לפסים של סדר דין מהיר. מטעם התובעת הוגש תצהיר שלה עצמה ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אמיר בן דרור, מנהל הארנונה של הנתבעת עד סוף 2005, ושל גב' רחל עמיאל, עובדת מחלקת הגבייה של הנתבעת בשנים הרלוונטיות ומ"מ מנהל מחלקת הגבייה של הנתבעת מאז 2005.