אלקובי נ' מוזה נט בע"מ

פסק דין

 רקע

מונחת לפניי תביעה בסך 18,715 ₪ שהוגשה בהליך של תביעות קטנות.

מוזה נט בע"מ – מכללת ביטוי לאמנות ולעיצוב (להלן: "הנתבעת") היא מכללה ללימוד תפירה. ביום 31.01.10 נרשמה קרן אלקובי (להלן: "התובעת") ללימודים אצל הנתבעת. קודם להרשמה נאמר לה כי הקורס שאליו נרשמה החל וכי עליה להזדרז בטרם תיסגר ההרשמה למועד שחפצה בו. שכר הלימוד השנתי נקבע על סך 14,200 ₪. כחלק אינטגרלי מתהליך הרישום חתמה הנתבעת על תקנון המכללה שהינו תנאי לרישום.

לאחר שנרשמה וסמוך למועד התחלת לימודיה, נאמר לתובעת מפי תלמידים בכיתתה כי הלימודים החלו חודשיים ימים לפני כן. היא ניסתה להשלים את הפער שבינה לבין התלמידים האחרים, אך מפאת העומס בלימודים לא הצליחה להשלימו. ביום 23.2.10 פנתה התובעת בראשונה לנציגי המכללה בטענה כי לא יידעו אותה מראש על אינטנסיביות הקורס. הוצע לה לעבור לקורס הבא ולשמור על זכויותיה הכספיות. לטענתה, הוסתר ממנה מידע חשוב על היקף החומר שנלמד עד למועד רישומה והתחלת לימודיה. התובעת אף נפגשה עם היועצת האקדמית, אך הסבריה לא סיפקו אותה. היא דרשה את מלוא שכר הלימוד חזרה. בחליפת מכתבים בדואר ובדואר האלקטרוני בין הצדדים הובהר לתובעת כי לא תוכל לקבל את כספה בחזרה, הואיל וחתמה על תקנון מחייב שאינו מאפשר השבת כספים, והנתבעת שבה והציעה לה להחליף קורסים במסגרת המכללה. התובעת טוענת להטעיה וחוסר תום לב מצד הנתבעת.

לטענת הנתבעת, התובעת בדקה את מלוא הפרטים הרלוונטיים עוד קודם שנרשמה ללימודי עיצוב אופנה אצלה ועמדה בקשר עם נציגיה. היא נרשמה ללימודי עיצוב אופנה ולא ללימודי גזירה. מועד פתיחת הקורס היה 29.11.09, ואותו יום נערכו שיעורי רישום בלבד ולא החלו לימודי עיצוב ותפירה כלל. במידה שחפצה בכך היה באפשרותה של התובעת להשלים את הימים החסרים בקורסים מקבילים אחרים שנערכו במכללה ללא תוספת תשלום. במועד הרישום חתמה התובעת על התקנון, התובעת היא שתזמנה את מועד רישומה בסמוך למועד היציאה לסיור בתלֿֿאביב בשעות אחר הצהריים. תקנון המכללה מסופק לכל תלמיד הדורש לקבלו. ההתקשרות בין הצדדים הינה התקשרות חוזית מחייבת כל שכן עם התובעת שערכה בירורים קודם חתימתה עליו. לתובעת שני תארים אקדמיים וידוע לה שהתקנון מחייב את הצדדים.

ביום 25.8.10 ניתן פסק דין על ידי אשר בוטל, על פי בקשת התובעת ביום 4.10.10. משכך ולאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב, הנני נותן פסק דיני זה.

דיון

תום לב בחוזים

סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי צדדים למשא ומתן חייבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. גילוי עובדות ונסיבות מכוח סעיף 12 לחוק החוזים משמעו שעל צד המנהל משא-ומתן לגלות לצד שכנגד את אותן עובדות מהותיות, שיכולות להשפיע על התקשרותו בחוזה.

לעניין היקפה של חובת תוםֿֿהלב נפסק זה מכבר כי:

"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה..." (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696-697 (1983).

ובהמשך נקבע עוד כי:

"...ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12. אגב, לעתים יכול אי הגילוי אף לעלות כדי הטעיה במובן סעיף 15..." (שם, בעמ' 697).

העובדה כי התובעת הודתה כי ערכה בדיקות עוד קודם שנרשמה, ביררה והשוותה ולבסוף מצאה לנכון להירשם למכללה הנתבעת, מלמדת כי כל התהליך מראשיתו לא היה נגוע בחוסר תום לב. העובדה כי התובעת חתמה על התקנון (שהינו החוזה המחייב בין הצדדים), זמן קצר לפני הסיור אינו מלמד אותנו כי הייתה פעולה בחוסר תוםֿֿלב מצד הנתבעת.