יפת השמש-חב' לנכסים והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד השיכון והבינוי

החלטה

האם וכיצד ניתן לכוף את המדינה לציות על פי פקודת בזיון בית המשפט בגין אי תשלום סכום שנפסק נגדה וטרם שולם? האם ניתן לכוף במאסר או בקנס עובד מדינה ומי שעסק בנושא, או שמא את פרקליט המחוז וחשב המשרד הנוגע בדבר, לאור חובותיו על פי התקנות לביצוע פסק דין שניתן נגד המדינה? אלה השאלות העיקריות בבקשה זו.

הבקשה לבזיון בית המשפט

חובת המדינה על פי פקודת בזיון בית המשפט

1.הבקשה והתשובה לנושא מעלות, אף בבקשה זו, את השאלות המסורתיות שנשאלות שעה שהמדינה הינה נתבעת שחויבה בתשלום לתובע, ואינה מכבדת את פסק הדין. הבקשה הוגשה על ידי התובעת (להלן: "התובעת" או "המבקשת") כנגד מדינת ישראל-משרד השיכון, ונגד עו"ד חנה גבאי היועצת המשפטית של המשרד (להלן: "הנתבעת" או: "המשיבות", לפי העניין)

סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט קובע את סמכותו של בית המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו".

מדובר בסנקציה בעלת אופי מעין פלילי, או כפי שהגדירה זאת כב' השופטת ע' ארבל (בהסכמת כב' המשנה לנשיא א' מצא וכב' השופטת א' פרוקציה) ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט(4) 49), בציינה:

"הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד" (שם, פסקה 8).

שימוש בסעד של בזיון בית משפט הוא צעד קיצוני שיש להפעילו במשורה, ומיועד למקרים קיצוניים. כבר נפסק בעבר "כי אין להזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית". (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, תק-על 99 (2) 1276,1271), ומכאן שיש לנקוט ב"דרך החמורה פחות".

המבקשת טוענת כי הואיל ומדובר בפסק דין כספי, ולא בעשיית מעשה, הרי שהדרך לתשלום קצרה ועל הפרקליט להעביר לחשב את פסק הדין לביצוע מיידי, ומשלא נעשה הדבר יש לכפות על אותם גורמים מאסר או קנס.

גישת המדינה הינה כי כלל לא ניתן לנקוט בהליך של בזיון בית משפט נגד המדינה, והיא מפנה להוראת סעיף 42 לחוק הפרשנות הקובע:

"אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה אלא אם נאמר בו במפורש".

לפיכך טוענת היא, כי בפקודת בזיון בית המשפט אין כל הוראה המחילה את הפקודה על המדינה. עמדה זו מובעת מטיבו של ההליך. בהיותו, כאמור, הליך מעין פלילי. בהתאם להוראות הפקודה מוסמך בית המשפט להטיל על המבזה סנקציה פלילית של מאסר – שאינה ישימה כאשר מדובר במדינה, וכן בחיוב בתשלום קנס לאוצר המדינה – סנקציה נעדרת כל משמעות כאשר מדובר במדינה.

המשיבה מפנה לעת"מ (חיפה 1551-06-09 ג'ואהר נמאר נ' משרד הפנים תק-מח 2010(1), 2302, שם נקבע מפי השופט ר' שפירא: לא ניתן לאכוף את המדינה במאסר או בקנס". אולם ציטוט קטע קצר אין בו כדי לשקף את מלוא האמור שם.

בסופו של יום בפרשה הנ"ל, נקבע כי ההוראה האופרטיבית בפסק הדין נשוא הבקשה נכתבה באופן המאפשר את הפרשנות שנתן המשיב לצו, ואולם לא ניתן לומר כי מדובר בפרשנות מוטעית.

בקטע המלא נאמר שם:

"מעבר לכך, ככל שניתן לאכוף את המדינה בהתאם לפקודת בזיון בית משפט הרי שהסעד, לענין זה, הוא בחיובה להעניק לעותר היתר סוחר, וזאת עד לקבלת ההחלטה בעניינו לאחר השימוע. לא ניתן לאכוף את המדינה במאסר או בקנס" (שם, 7).

אלה הן גישות הצדדים בקליפת אגוז, ולהלן, לאחר סקירת העובדות אפנה להכריע בבקשה לגופה.

המועד לתשלום שנפסק והעילות לדחייתו

2.פסק הדין נשוא הבקשה שלפני לביזיון בית המשפט (בקשה מס' 16) ניתן ביום 29.10.09, ולפיו חוייבה המדינה לשלם לתובעת סכום שחושב על ידי התובעת, כמפורט במכתב הדרישה מיום 2.3.10, על סך 6,431,601 ₪.