החלטה
מונחת בפני בקשתו של מר דוד בבאי, כי אפסול עצמי מלשבת בדין בתיק הפירוק של חברת אמינות.
הבקשה מפנה הלכה למעשה לתצהיר קצר מטעמו של המבקש, וכן לתלונה שהוגשה על ידו , במקביל, ואשר עניינה זהה הלכה למעשה. הפסילה, נשוא הבקשה, מתבקשת עקב היות המבקש, לשיטתו "קורבן להפלייה ולמשוא פנים חמור לטובת המנהלים המיוחדים" – כפי שעולה, לטעמו, מן ההחלטות שניתנו בתיק.
אלא מאי? די בעיון בבקשה, על התצהיר והתלונה המצורפות אליה, בכדי לראות אל נכון כי רוב-רובו של תוכנה ונימוקיה אינו אלא תלונה אודות החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש, ואשר דעתו אינה נוחה מהן; כך למשל, חוזר מר בבאי ומשיג על מתן צו הפירוק חרף הסכם פשרה שלא עלה יפה (סעיפים 1 א'-ד' למכתב התלונה). כמו גם הקביעה כי "אין שופט בישראל שיתן החלטות בתיק שכל אדם שעיניו בראשו רואה כי הוא נסגר..." (סעיף 10 למכתב התלונה); השגות המבקש אודות הערותיי בעניין טענת העכבון הגורף שהעלה (סעיף 13), ובעקבות כל אלו קביעה גורפת כי לשיטתו עולה פסיקתי לכדי "רשלנות ואי הכרת הדין הישראלי" (!) (סעיף 15 לאותו מכתב).
יכולה הייתי להרחיב בעניין זה, וזאת הן בכל הנוגע לקביעותיו הנחרצות של המבקש בעניין הדין החל, אשר לא אחת רחוקות מן המציאות כרחוק מזרח ממערב. כמו גם לעניין העובדה כי אין די בהוספת סופרלטיבים זועקים ומעליבים כדי לשנות את העובדה, כי אין עסקינן אלא בפרשנות שונה של המבקש (אף אם יצירתית למדי) לדיני הפירוק בכלל, ולמעמדו של בעל שליטה לשעבר בעת פירוק בפרט. אלא, שאין כל צורך להכביר מילים אודות העובדה כי הלכה פסוקה היא, כי בקשת פסלות שופט אינה יכולה להוות תחליף להגשת ערעור כדין על החלטות אשר אחד מבעלי הדין סבור כי נפל בהן פגם. אדרבא, אם אכן החלטותי נגועות ברשלנות שיפוטית, נוגדות את הדין ונפל בהן "פסול זועק" ש"כל שופט שעיניו בראשו יכול לראותו", יכול היה להתכבד ולהגיש ערעור לבית המשפט העליון, אשר אין ספק כי לא היה משתהה בהפיכתן וביטולן של החלטות הנגועות בפסולים כאלו. אלא מאי? בעניין זה, דומה שנשתכח מן המבקש, כי בקשת עיכוב הביצוע שהגיש כנגד מתן צו הפירוק (ואשר היא, כמו גם הסופרלטיבים בהם הוא מכתיר אותה, זוכים למעמד מרכזי בבקשת הפסלות דהיום) נדחתה בבית המשפט העליון (ע"א 2461/10). זאת, כאשר כב' השופטת נאור מעירה, בין היתר, כי "סיכויי הערעור לכאורה אינם טובים".
זאת ואף זאת; חלק גדול ממסמכי הבקשה, אינו אלא צילום של החלטותי, תוך שהמבקש מגבב ומשרבט על פני הכתוב אינספור הערות וטענות בכתב-יד צפוף – דבר המחזק אף יותר את הרושם, כי הבקשה שבפני אינה אלא נסיון להסוות ערעור, ושמא להצליח במקום בו כשל בעבר (כולל בבקשת עיכוב הביצוע בבית המשפט העליון) – ביטול ההחלטות שאינן נראות לו, וזאת במחי-יד ומכוחה של טענת פסלות שאין בה דבר. אעיר, להשלמת התמונה; המבקש אינו מתאפק מלכלול, במסגרת נימוקי מכתבי התלונה המבקשים את פסילתי, אף בקשה כי בטרם אפסול עצמי אבטל תחילה, באורח גורף, את כל הצווים שהוצאו בתיק, ביטול מינוי המנהלים המיוחדים ועוד כהנה וכהנה (סעיף 16 למכתב התלונה). עם כל הצער, הדבר אך מחזק את הרושם, כי המבקש מערבב, ושמא לא באורח מקרי, מין בשאינו מינו, ובכך עושה שימוש לרעה בבקשת הסעד מרחיק הלכת של פסלות שופט.
גרוע וחמור מכל הינה העובדה כי הלכה למעשה, העילה המהותית היחידה המופיעה בבקשה, מעבר לנסיון לערער בדרך-לא-דרך על החלטות שיפוטיות, הינה טענה לקונית כי "הובאו לאוזני המבקש ידיעות" כי התנהלה שיחה אישית ביני לבין המנהלים המיוחדים ובא-כוחו של אחיו ויריבו במאבק השליטה על החברה, בהן "הוחלפו דעות" אודות מצבו הנפשי של המבקש. ראשית אבהיר; טיעון זה הינו שקרי הזוי ועולה על כל דמיון, ואין לו כל אחיזה במציאות. איני נוהגת לדון בחשאי עם צדדים להליך שיפוטי בעניינם של תיקים תלויים ועומדים. מעולם לא עשיתי זאת בעניינו של מר דוד בבאי, או בעניינו של מתדיין כלשהו. לא בכדי, נטען עניין זה באורח לקוני, בהסתמך על שמועה או דבר רכילות עלום. אם לא די בכך, כי מדובר בגרסה מובהקת של עדות מפי השמועה, הרי שהמבקש אינו טורח כלל ועיקר לציין את מקורותיו בעניין זה, ושמא שלא בכדי. אוסיף אף זאת; ה"הפניות" המופיעות במכתב התלונה, ואשר נועדו לכאורה לתמוך בטיעונים על קשר פסול, אינו אלא הפניה לקטעי עיתונות, חלקם בעניינים שאין כל קשר בינם לבין ההאשמה האמורה, ובכלל אין לו קשר עם התיק נשוא הדיון. המבקש מצרף, לדוגמא, כתבה עיתונאית אודות הסתבכותו של אחד המנהלים המיוחדים בעניין אישי הנוגע לאחד מבני-משפחתו, ואשר אין כל קשר בינו לבין הפירוק של חברת אמינות, קל וחומר שאין הוא תומך בטיעון ל"קנוניה חשאית" ביני לבין אותו פרקליט; עו מצרף הוא, כתבה עיתונאית המאזכרת תכתובת ביני לבין יו"ר לשכת עורכי הדין בעניין משוב השופטים; ותמונה "מרשיעה" שצולמה בכנס מקצועי, בו אני נראית בחברת אחד המנהלים המיוחדים. לעניין זה, די אם אעיר כי לו היה חל דין פסלות על כל שופט הנוטל חלק בכנסים מקצועיים-משפטיים ונראה בהם בחברתם של פרקליטים העוסקים בתחום הרלוונטי, ספק אם ניתן היה למצוא שופטים שלא ימצא צד מעוניין אשר ינסה לנצל את אותה "ראיה מרשיעה" בכדי לפסלם מלדון בעניינו.
יוצא, כי טענת ה"קנוניה" ו"משוא הפנים" אשר הינה הטענה המהותית הכמעט-יחידה עליה מבוססת הבקשה, מעבר להשגותיו של המבקש על החלטותי, אינה אלא עורבא פרח, בליל של שמועות ודברי רכילות, אשר התערבבו להן יחדיו בדמיונו של המערער, והפכו ל"הוכחה חד-משמעית" ו"זועקת" לקיומה של עילת פסלות. אכן, אין תפקידו של בית המשפט לקבוע ממצאים בעניין מצבו הנפשי של אי-מי מן המתדיינים, דבר אשר מעולם לא עשיתי – ובוודאי שלא בפגישה "סודית" עם אחד הצדדים, שמעולם לא התקיימה. אלא שקשה שלא להעיר, כי דווקא המבקש עצמו, בגבבו רכילויות ודמיונות לכדי תאוריות קונספירציה ו"מזימות אפלות", הוא זה אשר אינו מועיל לעניינו, וזאת בלשון המעטה.
זאת ואף זאת; לא אוכל להניח עטי, בטרם אתייחס לאורח התנהלותו של המבקש, אשר דומה כי נמנע מלהזכירו במסגרת הבקשה הנוכחית: מבקש זה, אשר קובל כעת כי בכמה מן הבקשות בתיק ניתנה החלטה אך לאחר ארבעה חודשים (משל הפך עניין זה, הכולל את הצורך להעביר בקשות השנויות במחלוקת לתגובת הצדדים), "שוכח" להזכיר כי לא זו בלבד שחלק מן הבקשות שהוכתרו בידו כ"בהולות ביותר" נמצאו כבלתי מבוססות, לוקות באי-אמירת אמת, וקל וחומר שאינן יכולות או מתאימות להידון בדחיפות כפי שרצה. לצערי, עשה לו המבקש נוהג להופיע במזכירות בית המשפט, תוך שהוא מנופף בניירות, צועק ומתנהל באורח בלתי הולם, אשר רק מתוך הבנה למצבו, לא הוזעקה למזכירות יחידת הבטחון. אם בכל אלה לא סגי אוסיף; המבקש מגיע מעת לעת למסדרון הקומה בה נמצאת לשכתי, מתפרע, צועק ומקלל. יתר על כן; משלא הועילו הצעקות במסדרון ובמזכירות, התפרץ, בשתי הזדמנויות, שונות, לאולם משפטים ביום דיונים רגיל, בו תיקו לא נדון כלל (פעם אחת בפני, ופעם אחרת בפני שופטת אחרת), תוך שהוא מנופף בניירותיו ודורש כי תנתן בו-במקום החלטה לטעמו, בצעקות כי "מדובר בעניין של חיים או מוות" – טיעונים, אשר התבררו לאחר מעשה כרחוקים עד מאד מן המציאות. דרך התנהלות זו של המבקש מלמדת היטב על האורח בו יש להתייחס לטענות שהוא מעלה כעת, באורח הגובל בעזות מצח, בדבר "שיהוי" במתן החלטות. על אחת כמה וכמה, צורמים הדברים במובן של "הפוסל, במומו הוא פוסל", וזאת מצידו של צד שהשיהוי אינו זר לו, כפי שהעירה אף כב' השופטת נאור, בדונה בעיכוב הביצוע, ואשר ביקש לבטל התמחרות ברגע האחרון, תוך העלאת הצעה מאוחרת באורח הנוגד לחלוטין את הדין, הפסיקה, וחובת תום הלב החלים על משתתפים בהתמחרות. עוד אעיר; המבקש, המתלונן על הוצאות משפט שהושתו עליו (ואף זאת, עניין הוא לערעור, ולא לבקשת פסלות), אינו טורח לציין כי במשך זמן נמנעתי מהטלת הוצאות, תוך הבנה למצבו של אדם הסבור כי איבד את מפעל חייו שלא בצדק. בסופו של יום, נאלצתי לשנות מדרכי ולהטיל הוצאות הולמות, אך לאחר שהתנהלותו של המבקש חרגה מכל אמת מידה של סבירות, והגיעה לכלל התעלמות מוחלטת מן הפרוצדורה ומחובות אחרות החלות על מתדיין, וזאת בלשון המעטה.
להשלמת התמונה ייאמר; אותם ביטויים קשים ומעליבים הננקטים כנגדי בבקשה ובצרופותיה, אינם יחודיים לבקשת הפסלות, אלא משמשים כמעט "סימן היכר" לדרך בה נוקט המבקש לכל אורך ההליך, וכנגד כל מי שאינו נושא חן בעיניו. זאת גם במהלך הדיונים. די לעיין, כדוגמא, בצרופות הבקשה עצמה, במכתבים המתלהמים המצורפים לה, אשר נוקטים לשון קשה לא רק כנגד אחיו-יריבו ופרקליטו, אלא גם כנגד המנהלים המיוחדים, הבורר אשר דן בעבר בסכסוך בינו לבין אחיו ופסק כנגד המבקש ("עבריין אלים וסנילי"), ועוד כהנה וכהנה. אף עניין זה, מיטיב לשפוך אור,שונה לחלוטין מזה הרצוי למבקש, על הבקשה; על פי המבקש הרי כל מי שעימו בא במגע, ואשר החליט או פסק נגדו, הגיש הליכים שלא נשאו חן בעיניו או לא השתכנע מטיעוניו, הינו כזבן, עבריין וקשור ב"רשת של קונספירציות".עניין לנו, לצערי הרב, במנהג פסול אשר החל משתרש במקומותינו בשנים האחרונות: בעלי דין, אשר נתפסו בקלקלתם וניתנו כנגדם החלטות שיפוטיות החושפות את התנהלותם הלא ראויה, או קובעות תשתית שאינה מחמיאה להם, מבקשים להפוך את היוצרות ולהשתמש בבקשת פסלות ככלי-ניגוח. עצם "העזתו" של השופט לפסוק לפי הדין ולקבוע ממצאים קשים, מקום בו הדבר נדרש, מעידה כמעט מאליה על משוא פנים (אם לא גרוע מכך), באורח המצדיק את פסלותו. לסוג התנהלות שכזה, לא אוכל ליתן את ידי.
סוף דבר; אין אדם נתפס בשעת צערו, ואיני רוצה לשפוט את מעשיו של המבקש בימיו הקשים, אולם הבקשה שבפני הינה דוגמא מובהקת לניצול לרעה של הליך לפסלות שופט; זאת, באורח שאינו אלא בליל בין דברי רכילות מופרכים לנסיון להשתמש בפסלות כ"כביש עוקף" לערעור הלכה למעשה על החלטות שיפוטיות. אי לכך, הנני דוחה את הבקשה בשתי ידיים, ואין לי אלא להצר על האורח בו הוגשה.
המזכירות תדאג כי החלטתי זו תועבר לכל הצדדים
אני מוצאת לומר כבר כאן, כי החלטתי זו תשמש גם כתשובה ותגובה למכתב התלונה, כנגדי, אותה צירף המבקש אף לבקשה הנוכחית, ושלח אותה בתפוצה נכבדה למדי, החל משר המשפטים פרופ. יעקב נאמן, דרך נשיאת בית המשפט העליון – כב' השופטת דורית בייניש, ונציב קבילות הציבור על השופטים כב' השופט בדימוס אליעזר גולדברג, ועוד ועוד.
ניתנה היום, ל' אב תש"ע, 10 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.