המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. אלה הם שלושה ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל). בפסק הדין חייב בית המשפט המחוזי את עיריית הרצליה (להלן: העירייה) - המערערת בע"א 1457/07, את אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח) - המערערת בע"א 1474/07, ואת מדינת ישראל (להלן: המדינה) - המערערת בע"א 1556/07 (להלן: המערערות) בתשלום פיצויים למשיבים שהם המערערים שכנגד. פסק הדין נסב על נזקיו של המשיב 1 עקב כך שראשו נחבט בסלע במהלך שחייה בחוף הים בהרצליה.
ביום 17.7.1993 הגיע המשיב 1, מר ארי כץ, מלווה ברעייתו (דאז), לימור כץ, ושני ילדיהם הקטנים לחוף "נווה ים" בהרצליה, הידוע גם בשם חוף "סידני עלי". לאחר זמן מה, במהלך שהייתו במים, נפגע המשיב 1 בצורה קשה בראשו לאחר שנחבט מסלע, מסיבה שהצדדים חלוקים עליה. המשיב 1 נותר משותק בארבע גפיים לצמיתות. כיום הוא מתגורר אצל הוריו המבוגרים, המשיבים 2 ו-3, ומטופל על ידם. המשיבים הגישו תביעה כנגד המערערות בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין האחריות לנזקיו של המשיב 1.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
2. בפסק דינו, סקר בית המשפט המחוזי בצורה ארוכה ומפורטת, את הראיות שהובאו על ידי הצדדים. בית המשפט ציין כי בבוחנו את המקרה עברו תחת ידיו למעלה ממאתיים מוצגים ונשמעו למעלה משלושים עדויות, שהשתרעו על פני קרוב לאלף עמודי פרוטוקול. עדויות אלה - כך קבע בית המשפט המחוזי - "הבהירו לא רק את עובדות התרחשותו של האירוע הטרגי שבו נפגע התובע, אלא במסגרתן הובהרו גם הליכי הפיקוח ואחזקת החופים, הן מן הפן הנורמטיבי והן הלכה למעשה, זאת כמובן כפי שעמדו בתוקפם נכון למועד האירוע". בנוסף, בחן בית המשפט ראיות באשר לשיעור הפיצוי אשר לו זכאים המשיבים.
לאחר בחינת הראיות, גיבש בית המשפט המחוזי את עמדתו באשר לחזות פני החוף בזמן התאונה ובאשר לדרך שבה התרחשה התאונה. בית המשפט קבע כי "הכניסה לחוף נוף ים, נכון למועד התאונה...הייתה באמצעות גרם מדרגות אשר היה ממוקם בסמוך למגרש החניה שהיה מצוי במקום. מיד עם תחילת המדרגות היה מוצב שלט שעליו נחרט באותיות מאירות עיניים ומודגשות: "ברוכים הבאים לחוף נוף ים" וכן כיתוב בשפה האנגלית שלשונו:BATHING PERMITTED"". על השלט הופיעו הוראות כלליות למתרחץ אשר כללו, בין השאר, הנחייה לרחוץ רק בחוף המוכרז. בית המשפט קבע כי המדרגות היו ממוקמות בין החוף המוכרז, שנמצא משמאל למדרגות, לבין החוף הבלתי מוכרז, שנמצא מימינן. בצמוד למדרגות נמצאו מבני שירותים, מקלחת, תחנת עזרה ראשונה, ברזי שתייה ומתקן לשטיפת רגליים. משמאל למדרגות, על החוף, ניצב במרחק לא קטן שלט המודיע לבאים כי מדובר ב"חוף רחצה מוכרז". בצידו השני של השלט, שאינו גלוי לעין ליורדים במדרגות, נכתב כי מדובר ב-"גבול תחום רחצה מוכרז". בית המשפט לא הכריע במחלוקת שנטשה בין הצדדים בשאלה האם נמצא באותה עת שלט מצידן הימני של המדרגות, המציין כי קטע החוף הימני הוא "חוף רחצה בלתי מוכרז" שבו "הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת" וש-"הרחצה על אחריות המתרחץ". יש לציין כי בחלוף השנים השתנו פני הדברים בחוף וכיום קיים בו שילוט שונה והכניסה היא ממקום אחר.
לאור הממצאים האלה קבע בית המשפט כי החוף הבלתי מוכרז בצידן הימני של המדרגות, נחזה בזמן התאונה לבאים לרחוץ בים כחוף רחצה מוכרז. בית המשפט ציין שהיה מגיע למסקנה זו גם אם היה מקבל את טענות המערערות בדבר קיומו של שלט האזהרה שכן אין בשלט אחד כדי לשנות את המצג שנוצר בחוף.
4. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו את קטע החוף הבלתי מוכרז שבו נפגע המשיב 1 וקבע כי היו בו שני מפגעים עיקריים. הראשון - סלעים הנמצאים בעומק קטע החוף כחלק משונית טבעית המצויה במקום. השני - סלעים שהושלכו בסמוך לקו החוף על-ידי אדם שהתגורר במערה באזור. מוסכם על הצדדים כי המפגע השני היה בולט וגלוי לעין כל. לגבי המפגע הראשון, השונית הטבעית, קבע בית המשפט כי "סלעים אלה אינם ניכרים ובולטים לעין". הצדדים היו חלוקים לגבי אופן התרחשות התאונה והזמן שבו היא התרחשה. בעניין זה קבע בית המשפט כי "התובע, מר ארי כץ, נפגע ביום 17.7.93, לאחר השעה 19:00 - עת פסקו שירותי ההצלה בחוף - עם תחילת רדת החשיכה, מסלע המצוי בקרקעית הים בחוף, לאחר שנכנס לשחות במים עמוקים, במרחק מספר עשרות מטרים מן החוף, מול מדרגות הכניסה". בהקשר זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיב 1 שלפיה הוא נפגע מהתנגשות בסלע בשעה שניסה לצלול מתחת לאחד הגלים.
5. לאחר סיכום הממצאים העובדתיים, נפנה בית המשפט המחוזי לבחינת שאלת אחריותן של המערערות לנזקי המשיבים לפי עוולת הרשלנות. העירייה - כך נקבע בפסק הדין - התרשלה בכך שלא הציבה בחוף שילוט הולם, או סימנים מוחשיים בולטים אחרים, כך שתיווצר הפרדה ברורה בין החוף המוכרז לחוף שאינו מוכרז. כשל זה מתחזק לאור מסוכנתו של קטע החוף הבלתי מוכרז ולאור העובדה שהוא נחזה כחוף מוכרז ומתרחצים רבים נהגו לפקוד אותו דרך קבע. אשר למדינה, בית המשפט קבע כי היא כשלה בכך שעל-אף ביקורים תכופים בחוף היא לא הורתה על שינוי או הוספת שילוט במקום, או לחילופין על הצבת סימנים מוחשיים אחרים, שהיו מובילים להבחנה ברורה בין קטע החוף המוכרז לבין קטע החוף הבלתי-מוכרז. בנוסף, קבע בית המשפט כי המדינה כשלה בכך שלא פעלה להכריז על קטע החוף הבלתי מוכרז כחוף מסוכן על אף המפגעים שהיו בו. בית המשפט קבע כי קמה לעירייה ולמדינה חובת זהירות כלפי המשיבים. בקביעה זו נסמך בית המשפט על הוראות חוק הקובעות את אחריות המדינה והעירייה לפיקוח והסדרת הפעילות בחופי הרחצה, כמו גם על המציאות העובדתית בשטח שבה המדינה והעירייה היו מעורבות בצורה משמעותית בפיקוח על הרחצה בחוף "סידני עלי" ובהסדרתה.
6. בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות העירייה והמדינה לבין הנזק שאירע למשיב 1. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אילו המערערות היו עושות את הנדרש מהן ומתריעות כנדרש על כך שקטע החוף הצפוני אינו חוף מוכרז ומדובר בקטע חוף מסוכן, אזי התאונה לא הייתה מתרחשת. בית המשפט סיכם את הנקודה בקובעו:
אינני קובע שאילו ננקטו אמצעים אלה היה התובע אכן נמנע מלהיכנס אל קטע חוף זה, אך אילו היה התובע נכנס אל תוך המים ביודעו שקטע חוף זה אינו מוכרז, חזקה עליו שהיה מקפיד על אופן שחייתו, כגון שהיה נמנע מלהיכנס לעומק בו שחה עובר לתאונה, כפי שקבעתי, והיה שם ליבו לבחינת הסיכונים, ובהם גם קיומם של הסלעים.
בית המשפט שלל בנוסף את האפשרות שהתרשלות המשיב 1 ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין התרשלות המערערות לבין הנזק.
7. בית המשפט דן בשאלת האשם התורם וקבע כי המשיב 1 לא היה ער לסכנה הטמונה בסלעים שבשונית אשר "לא היו ניכרים ובולטים לעין מעל פני המים." עם זאת, ציין בית המשפט כי "ללא ספק אדם הנכנס לרחוץ במעמקי מי הים, לא כל שכן בשעת דמדומים, במיקום הרחוק מספר עשרות מטרים מקו החוף, ומסוכת ההצלה, ולאחר שעות הרחצה... נוטל הוא על עצמו סיכון מסוים". בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע יכול היה להתקרב אל סוכת המציל ולנסות לשמוע את מערכת הכריזה המכריזה על סיום שעות הרחצה, אך המשיב 1 לא עשה כן ובכך התרשל. כתוצאה מהתרשלות זו, קבע בית המשפט כי המשיב 1 נושא באשם תורם של 30%.
8. בית המשפט המחוזי קבע כי חוזה הביטוח שנכרת בין חברת הביטוח לבין העירייה מכסה את המקרה הנדון. בית המשפט פירש את החוזה לאור ההיסטוריה הביטוחית בין הצדדים ולאור העדויות שנשמעו בעניין אומד דעתם, וקבע כי סעיפים 1 ו-6 לפוליסה מכסים אירועים מסוג האירוע שבו נפגע המשיב 1. עוד קבע בית המשפט כי סעיף 9 לפוליסה, אשר לפי טענת חברת הביטוח מחריג אירועים שאירעו בחוף ים ללא מציל ושלא במסגרת פעולת הצלה, לא נועד להוציא אירועים כגון זה שאירע מן הכיסוי הביטוחי. בית המשפט ראה בסעיף 9 סעיף כלאיים שנוצר מאיחוד סעיפי פוליסות קודמות. הכוונה שעמדה מאחורי ניסוח הסעיף - כך קבע בית המשפט - הייתה לצמצם את הכיסוי הביטוחי לגבי אירועים ופעילויות שהעירייה מארגנת בחופי הים.
בית המשפט המחוזי חייב את המערערות לשלם למשיב 1 סכום של 15,345,071 ש"ח, בגין מספר ראשי נזק. מן הסכום הזה הפחית בית המשפט 30% אשם תורם ותשלומים למוסד לביטוח לאומי בסך של 2,423,005 ש"ח. לאחר הניכויים פסק בית המשפט המחוזי למשיב 1 סכום של 8,318,544 ש"ח. למשיבים 2 ו-3 פסק בית המשפט 369,460 ש"ח, אשר לאחר ניכוי של 30% אשם תורם הועמדו על סך של 287,350 ש"ח.
על פסק דין זה הוגשו הערעורים והערעור שכנגד שבפנינו.
טענות הצדדים
9. המערערות טוענות כי אין לראותן אחריות לאירוע מכוח עוולת הרשלנות. בעניין זה מופנות טענות המערערות כנגד קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי. עוד טוענות המערערות כי האשם התורם שנפסק למשיב 1 הוא בשיעור נמוך מדי ושנפלה טעות בסכומי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי למשיבים. כמו כן מעלות המערערות טענות לגבי שאלת חלוקת האחריות בינן לבין עצמן. אתייחס בשלב זה לטענות בנוגע לשאלת האחריות ולאחר מכן, במידת הצורך, אדון בשאלת חישוב הנזק.
10. המערערות משיגות, כאמור, הן על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות והן על קביעותיו המשפטיות. מבחינה עובדתית מתמקדות המערערות בשלוש נקודות מרכזיות. הנקודה הראשונה היא שעת התרחשות התאונה. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי התאונה התרחשה בין השעה שבע בערב, שבה הסתיימו שירותי ההצלה, לבין שעת שקיעת החמה. המערערות טוענות כי התאונה התרחשה בשעת החשיכה, בסמוך לשעה שמונה בערב. נקודת מחלוקת שנייה היא עניין השילוט והטענה כי החוף הבלתי מוכרז נחזה כחוף מוכרז. המערערות טוענות כי בזמן התאונה השילוט בחוף היה משמעותי הרבה יותר מזה שהוכר בפסק הדין. לדעת המערערות השילוט שהיה בחוף בזמן התאונה, בתוספת המרחק של החוף הבלתי מוכרז מסוכת המציל והמפגעים הבולטים שהיו בו, שוללים את האפשרות שהוא נחזה להיות חוף מוכרז. נקודה שלישית היא אופן התרחשות התאונה. המערערות טוענות כי המשיב 1 קפץ קפיצת ראש למים רדודים, וכי יש לשנות מקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה הוא נחבל מסלע בשעה שצלל תחת גל במים העמוקים. טענת המערערות בעניין זה נתמכת ברישומי בית החולים שאליו פונה המשיב 1 כמו גם בעדותה של רעייתו של המשיב 1 (דאז).