1. בפני תביעה לפיצויים בסך של 100,000 ש"ח בגין פרסום לשון הרע, הוצאת דיבה, ופגיעה בפרטיותו של התובע, שנעשתה על ידי הנתבעת- גרושתו.
2. הנתבעת לא מכחישה את הפרסומים המצורפים לתביעה, וטענה מצידה, כי - " מתוך אמת פנימית ראתה...לא רק רשות אלא אף חובה מוסרית לשתף את אנשים נוספים..." בתוכנם.
הנתבעת אכן הפיצה את הפרסומים המצורפים לתביעה לבני משפחתו של התובע, מכריו, עמיתיו לעבודה בארץ ובחו"ל, וכן פרסומים אודות בת זוגו (שבחרה שלא להצטרף לתביעה).
3. לאור זאת, השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בהן אפנה להכריע להלן, הינן:
האם הפרסומים שהפיצה הנתבעת על התובע אכן מהווים "לשון הרע", ובמידה ונשיב על כך בחיוב, האם עלה בידי הנתבעת להוכיח את אחת משתי ההגנות להן טענה: הגנת אמת הפרסום- סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, והגנת תום הלב- סעיף 15 לחוק.
האם הפרסום מהווה "לשון הרע":
4. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מגדיר לנו לשון הרע מהי וקובע לעניינינו, כי:
" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
...
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ...".
5. המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא הינו מבחן אובייקטיבי, אשר נועד לבחון כיצד תתייחס החברה, או האדם הסביר, לדברי לשון הרע - " מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות. איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו". (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד ל"א (2) 281, 293).
6. במקרה דנן, אין לי ספק כי נוסח המכתבים שנכתבו על ידי הנתבעת והופצו על ידה ברבים, המצורפים כנספחים א-ג לכתב התביעה, הינו "לשון הרע", וכי מכתבים אלה נועדו להכפיש ולפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני מכריו ועמיתיו לעבודה, ודי לי לעניין זה להפנות לקטע מדבריה של הנתבעת באחד ממכתביה :
" ...אני מקווה שבמכתבי זה הצלחתי לתאר את ה"מכובדות" המזויפת של פרופ'....הנוכל, ולהמחיש מעט את "ד"ר ג'קיל ומר הייד" שנתגלמו באיש זה. מי מכם שחש צורך "לנחם" "ולעודד" את הנואף, את מוליד בן הזנונים, את השקרן הפתלוגי, את הנוכל ואת המוליך שולל, מתבקש להתקשר לבית נאפופיו....".
7. המכתב המצורף כנספח א' לתביעה, הוא הפרסום העיקרי המקים את עילת התביעה במקרה דנן ולפיכך אתייחס בעיקר אל מסמך זה אשר יכונה להלן גם "הפרסום". בחלקו הראשון מתייחס הפרסום ל" בגידה ביושרה המקצועית" ובו שוטחת הנתבעת את גרסתה בנוגע לעמדת התובע כביכול למוסיקה המזרחית, אשר הוא עסק במחקרה ובפיתוחה כל שנות הקריירה שלו; חלקו השני של הפרסום מתייחס לחייו האינטימיים של התובע, והוכתר תחת השם " בגידה באשתו ובילדיו".
8. אין לי ספק, כי חלקו הראשון של הפרסום, עונה באופן מובהק להגדרת לשון הרע, האמורה בסעיף 1(3) לחוק, בשל העובדה כי הדברים האמורים בו מהווים הטלת דופי במקצועיותו ובאמונתו של התובע בתחום עיסוקו, והם עלולים בהחלט לפגוע במשלח ידו של התובע ובמקצועו.
התובע הינו פרופסור ב....,.... שתחום התמחותו מצוי בפיוט ובזמר היהודי מזרחי. בפרסום האמור, נכתב על ידי הנתבעת, בין היתר, כי: " ....זה למעלה מעשרים וחמש שנה הוא מוליך שולל את ציבור שומעיו ואת ציבור קוראיו בכל הקשור למוסיקה הלא-מערבית....כפי שרואות עיניכם, חי האיש בקרבכם בשקר, בהולכת שולל ובמוסר כפול!!....".
9. זה המקום לומר, כי טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה ניתן ללמוד מעדויות עדיו של התובע וכן מהעובדה כי התקדם מקצועית גם לאחר הפרסומים הללו כי כלל לא נגרם לו נזק מפרסומים אלה, אין בה כדי לגרוע ממסקנתי כי הפרסומים לעיל עולים כדי לשון הרע.
פגיעה, או גרימת נזק בפועל לתובע- הנפגע, איננה חלק מהגדרת "לשון הרע", ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע. (ראה ספרו של אורי שנהר דיני לשון הרע, בעמ' 121-122; וכן ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי בע"מ,פ"מ תשל"ז (ב) 271, 287).