בתיק המונח בפני בית הדין, השקיע בית הדין את כל מרצו וכוחו, בין במישור המשפטיהלכתי ובין במישור הליכי גישור, וכל זאת כדי להביא את התיק לסיומו, ואולי אף משום המצב המיוחד של המתדיינים בתיק זה.
בית הדין הפגין אורך רוח במשך מספר רב של דיונים ארוכים, כאשר לכל אורך הדרך העדיף בית הדין להביא את הצדדים להסכמות לשביעות רצון שני הצדדים. אך למגינת לבו של בית הדין, הצעות בית הדין, שבמעמד הדיון כמעט והתקבלו ע"י שני הצדדים, בסמוך לצאתם מבית הדין נדחו, אולי משום ששעו לעצתם של משיאי עצה שבוודאי חשבו שדחיית ההצעות יהיו לטובת הצד שלימינו עומדים.
אמנם טבעה של פשרה שצד אחד מפסיד במשהו, אך יש לזכור שגם מרוויח במשהו. לפיכך, בד בבד עם החלטת בית הדין, מזכיר בית הדין לצדדים ולב"כ כי בתיק מונחות כמה הצעות אשר בידם לאמץ את אחת מהן או לחילופין לשלב בין ההצעות, ולסיים את המציאות העגומה שנתונים בה שני הצדדים אשר לנוכח מצבם המיוחד זקוקים לעזרת הסובבים אותם.
בתיק ניתנו מספר רב של החלטות, אך ההחלטה העיקרית היא החלטת בית הדין מיום ה' בטבת תשע"ג (18.12.2012) בה חייב בית הדין את האשה לקבל גט מבעלה. בית הדין ציין בהחלטתו כי "למעשה אין אנו עוסקים עתה בדין כפייה רק בדין חיוב".
למגינת לבו של בית הדין, החלטה זו לא כובדה על ידי האשה עד עצם היום הזה.
לאמיתו של דבר, התנהלות האשה הייתה צפויה ובית הדין לא רואה בכך חידוש. שהרי עמדת האשה מתחילת הדיונים הייתה ברורה לבית הדין, שעל אף שגם רצונה בגירושין, מכל מקום סירובה לקבל גט היה נעוץ בהשגת מקצה שיפורים במישור הממוני, להתיש את הבעל כדי לזכות בהצעתם הראשונית, דירת שלושה חדרים לאשה, וכפי שכבר ציין זאת בית הדין בהרחבה בהחלטתו מתאריך 18/12/12. לפיכך כל עוד לא תקבל את מבוקשה, לא תקבל את הגט.
עתה משנדחו כל הצעות בית הדין על ידי מי מהצדדים לחילופין, והאשה מצדה אינה מקיימת את החלטת בית הדין אשר חויבה בה לקבל גט, על בית הדין לתת החלטתו בנידון כפיית האשה לקבל גט מבעלה, כהמשך להחלטת בית הדין המחייב את האשה לקבל גט.
יש לציין כי בית הדין בהחלטתו מתאריך 18/12/12 כבר הרחיב בתיאור מצב הצדדים, ובפרט בתיאור מצבה של האשה הנדרש לצורך מתן החלטה גם לחיוב וגם לכפיית גט.
עיקר טענת הבעל היא שאשתו אינה יכולה לתפקד כאשה רגילהמפאת רמתה השכלית. בהתאם לכך, גם אינה יכולה לטפל בילדי הצדדים באופן עצמאי וזקוקה לעזרת אמה. הבעל סבל את המצב עד לידתו של הבן השני כאשר מצבה של האשה הלך והחמיר עד שהאשה עזבה את בית הצדדים לבית הוריה.
טענת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט על בסיס בעיה נפשית, לכאורה אינה טענה בנידון דידן, שהרי הבעל ומשפחתו ידעו ממצבה גם לפני הנישואין, וזו הסיבה ששני הצדדים השתדכו.
בית הדין התייחס לטענה זו בהחלטתו מתאריך 18/12/12 וקבע כי בבעיה נפשית לאורך זמן, לא אמרינן סבר וקיבל, ונמצא כי טענת הבעל אף בנידון דידן היא טענה קבילה.
אלא שלכאורה, יש בנידון דידן גם משום טענת מחילה מצד הבעל. שהרי אף לאחר הנישואין כאשר הבעל כבר עמד על מצבה הנפשי של אשתו, המשיך לחיות עמה חיי אישות. ומבואר בשו"ע אהע"ז סימן קיז סעי' ט וסעי' י, שבבא עליה שוב אינו יכול לטעון טענת מומים.
גם לטענה זו התייחס בית הדין בהחלטתו הנ"ל, והביא משו"ת אור גדול סימן ה, דאנן סהדי שבשביל האונס מחל, דמאי הוי ליה למעבד, (ועוד עיין פד"ר ח"א עמ' 11), וז"ל:
"מה שיש לפקפק... יען כי שהה עמה זמן מרובה מאוד וא"כ הרי מבואר באהע"ז סי' קי"ז דאינו יכול לטעון טענת מומין דחזקה שידע ונתפייס... לדידן בזה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת.. דאם היה רוצה לגרשה משנודע לו, לא יכול לגרשה בלי היתר בית הדין, ומי יימר דמזדקקי בי דינא... וידוע הוא כמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בעלכורחה או לישא אחרת עפ"י היתר בית דין אף היכא דהדין עמו, א"כ אין לך אונס גדול מזה.. א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי לי למיעבד ותליוהו ויהיב כשידעינן באונסיה אינו כלום כמבואר בחו"מ סי' רמ"ב אף בלא מודעה", עכ"ל.
ועוד י"ל, דטענת סבר וקיבל כאשר הבעל המשיך לחיות עם אשתו ולראות בכך מחילה וויתור, שייכת רק במום קבוע ויציב בלא שינוי והרעה, אבל כאשר המחלה הולכת ומתפתחת ומצבה של האשה הורע, אין לומר סבר וקיבל, משום שכל שיש שינוי לרעה יכול הבעל לטעון שעתה במצב החדש שהורע אינו יכול לקבל.
וכן כתב בשו"ת המבי"ט ח"ג סימן ריב, וז"ל: "וטענה טובה היא בנד"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק עליו חולי זה."
וכ"כ בשו"ת ברכת רצה סימן קיט, וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א אהע"ז סימן נא, וז"ל: "אבל בנד"ד שעשוי להשתנות... ועתה הכביד עליה חוליה... איכא למימר דלא שייך מחל אלא מה שעיניו רואות." וכ"כ בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט סעי' ג, ובשו"ת הרי בשמים מה"ת סי' עב ביחס לחולי השוטה, וע"ע פד"ר ח"ז עמ' 217-218.
אלא שהח"מ, אהע"ז סי' קיז סעי"ק יט, כתב, שבנכפית (מחלת הנפילה) אינה מועילה טענת מחילה משום שיש סכנה בדבר. אם כן, בנידון דידן שאין בו משום סכנה יש טענת מחילה מצד הבעל דסבר וקיבל.
ואף שהמהרי"ק, שורש קז, כתב, שגם בשאר מומים היה מקום לומר שלא תועיל מחילה ויוכל לגרשה בעלכורחה בטענה שחשב שיוכל לסבול את מומי אשתו ונוכח שאי אפשר לו לסבול יותר, מכל מקום גם המהרי"ק מסיק שם שמשום חומר חדר"ג אין לגרש את האשה בעלכורחה אם שהה עם אשתו אחר שכבר נודע לו על המום.