א. בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת - כתארה אז - ד' ברלינר, והשופטים ש' גדות ו-נ' ישעיה) ביום 10.1.99 בביצוע שתי עבירות רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועל המבקש נגזרו שני מאסרי עולם. ביום 15.5.02 נדחה ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין (השופטים ת' אור - כתארו אז, י' טירקל והשופטת - כתארה אז - מ' נאור).
הרקע לבקשה למשפט חוזר
כתב האישום (מארס 1997) וגרסת המבקש
ב. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות רצח בכוונה תחילה: רציחתה של בת זוגו לשעבר ואם בנו, ש' ע"ה, ושל אמה, א"ב ע"ה.
על פי כתב האישום, ביום 16.5.96 בסביבות השעה 0815 חיכה המבקש ליד רכבה של ש' וביקש עזרה בהתנעת רכב הסיטרואן שבבעלותו, לבקשתו זו נענתה ש'. לאחר שהורידו המבקש וש' את א', בנם המשותף בבית הספר, גרם המבקש למותה של ש' בדרך שאינה ידועה; גופתה של ש' מעולם לא נמצאה. לאחר מכן, בשעה שאינה ידועה במדויק, הגיע המבקש לדירתה של א"ב והוא מצויד באקדח, וירה כדור בעורפה. בסביבות השעה 1400 המתין המבקש לבנו א' מחוץ לדירת מגוריה של א"ב, אליה נהג א' להגיע בקביעות בסיום יום הלימודים. המבקש מנע את עלייתו של א' לדירה ושכנעו לנסוע לדירת ש'. המבקש הותיר את א' בדירה כשעה וחצי לבדו, וכשחזר סיפר לו כי ש' יצרה עימו קשר, וביקשה ממנו כי ייסע עם א' לאילת נוכח איומים שקיבלה על חייה. המבקש חצה עם א' את הגבול למצרים ולבסוף הגיע עימו לשוייץ. ביום 10.8.96 נלכד המבקש בשוייץ שם התגורר עם בנו בזהויות בדויות.
ג. המבקש, מצידו, הכחיש לעת ההיא באופן גורף את ההאשמות. הוא טען לחפותו תוך שנטען כי ש' עודנה בין החיים, וכי הברחתו של הבן א' לשוייץ נעשתה על פי בקשתה המפורשת.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ד. ההרשעה בבית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על ראיות נסיבתיות. בית המשפט נתן אמון מלא בגרסתו של הבן א', והעדיף אותה על פני גרסת המבקש אשר נתפסה בעיני בית המשפט כמשוללת היגיון. בית המשפט קבע, כי חרף אי מציאת גופתה של ש' ניתן להסיק כי איננה בין החיים, וזאת משלא נתקבלו ממנה כל אותות חיים עד ליום מתן פסק הדין, וכן נוכח כמות הדם הגדולה שנמצאה ברכבה. עוד נקבע, על סמך הראיות הנסיבתיות שהוצגו, כי המבקש הוא הוא שרצח את ש' וא"ב. בית המשפט המחוזי קבע, כי המניע לרצח הכפול הוא רצונו של המבקש לסלק כל גורם אשר נתפס בעיניו כחוסם את דרכו מקבלת שליטה פיסית מוחלטת על בנו. נוכח הרשעת המבקש בשתי עבירות רצח בכוונה תחילה, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש שני עונשי מאסר עולם מצטברים.
פסק דינו של בית המשפט העליון
ה. ערעור שהוגש לבית משפט זה - נדחה (ע"פ 1688/99). נקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות מכל וכל את גרסת המבקש, שכן הכרעת בית המשפט המחוזי באה הן על סמך ראיות ועדויות חיצוניות שסתרו אותה, הן על סמך הסתירות בין הגרסה להיגיון ולשכל הישר, והן על סמך ההתרשמות מעדות המבקש, כמו גם על העובדה שלא עשה כל ניסיון ממשי, בחודשים שקדמו לתפיסתו על ידי המשטרה בשוויץ, לברר מה עלה בגורלן של ש' וא"ב (פסקה 11). נקבע, כי בית המשפט המחוזי ביסס דבעי את מסקנתו בדבר מותה של ש', ואין להתערב גם בקביעתו זו. עוד נקבע, כי מכלול הראיות הנסיבתיות בצירוף שרשרת מעשיו התמוהים של המבקש תומכים במסקנת בית המשפט המחוזי, שהוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבקש רצח את ש' וא"ב עליהן השלום.
קציבת העונש
ו. ביום 17.3.13 התקבלה על ידי ועדת השחרורים המיוחדת (השופט ד' בר אופיר, השופט א' קסירר, ד"ר ת' עינת, עו"ד ד' הס) בקשת המבקש לקציבת עונשו. בהמלצה נאמר, כי המבקש הפגין התנהגות ללא דופי במהלך שנות מאסרו, וכי בחלוף השנים הודה במעשיו ופנה לאבחון בכדי לבחון לעומק את מניעיו למעשיו. הומלץ לקצוב את עונשו של המבקש ל-40 שנות מאסר מיום מעצרו, וזאת חרף התרשמות הגורמים המטפלים כי התייחסות המבקש למעשיו היא שכלתנית בעיקרה. ביום 25.6.13 החליט נשיא המדינה, בהסכמת שרת המשפטים, לקצוב את עונשו של המבקש והעמידו על 40 שנות מאסר בפועל.
הבקשה למשפט חוזר ותגובת המשיבה
ז. בבקשה נטען, כי יש להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, וזאת מכוח סעיף 31(2) לחוק בתי המשפט, שעניינו עריכת משפט חוזר בנסיבות בהן מוצגות ראיות או עובדות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. המבקש טוען - על יסוד חוות דעת הפסיכולוגית וחוות דעת פסיכיאטרית שנערכו בעניינו - כי שיקול דעתו בעת ביצוע המעשים נפגם כתוצאה מן ההפרעה הפוסט-טראומטית וההפרעה הפרנואידית מהן הוא סובל בעקבות מלחמת יום כיפור. נטען, כי בפני בית המשפט המחוזי לא הוצגה כל חוות דעת לעניין מצבו הנפשי, וכי הממצאים החדשים שופכים אור חדש בנוגע למניע לביצוע העבירות. הוטעם, כי הבקשה נועדה להביא להקלה בעונשו של המבקש, וזאת מכוח סעיף 300א(א) לחוק העונשין המאפשר להפחית את עונשו של רוצח נוכח מצבו הנפשי.
לבקשה צורפו שתי חוות הדעת: חוות הדעת של הפסיכולוג י' בן יהודה מיום 15.7.10 (להלן חוות הדעת הפסיכולוגית) וחוות הדעת של הפרופסור ש' טיאנו מיום 10.3.11 (להלן חוות הדעת הפסיכיאטרית). חוות הדעת הפסיכולוגית נשענה על שני מפגשים שנערכו בבית הכלא ועניינה "אבחון קיומה של הפרעת הדחק הפוסט טראומטית והערכת חומרתה בנקודת זמן נוכחית" המבוא לחוות הדעת מגלה כי הבדיקה נערכה "על רקע החמרהבעצמת הסימפטומים" (הדגשה הוספה - א"ר). חוות הדעת הפסיכולוגית מתארת את האירועים הטראומטיים אותם חווה המבקש במהלך מלחמת יום כיפור ואת השפעתם עליו לאחר השחרור מצה"ל. לאחר מכן מתוארות פעולות מבצעיות חשאיות להן היה המבקש, בעל תואר שלישית במדעי הטבע, שותף אשר העצימו את הסימפטומים הפוסט טראומטיים מהם סבל ואף "הוסיפו תסמינים של נרדפות, חשדנות ובהמשך אף תסמינים פרנואידיים פעילים". צוין, כי המבקש היה אובססיבי לגבי הצלת בנו מידיה של ש' והיה "מוצף מחשבות שווא פרנואידיות הקשורות לפירוש שנתן להתנהגותה של ש' ולרמזים שמצא בסביבה. האסקלציה במצבו הנפשי הולידה במוחו צורך בפתרון. המעשה הרצח, כך המבקש, סבר כי הוא מציל את בנו" (הדגשות הוספו - א"ר). הוערך כי המבקש סובל מהפרעה פוסט טראומטית חמורה, חרדה חמורה ודיכאון ברמה מתונה.
בפתח חוות הדעת הפסיכיאטרית תוארו קורותיו של המבקש והסימפטומים מהם סבל עקב אירועים טראומטיים שאירעו לו במהלך מלחמת יום כיפור. בהמשך תואר אירוע אשר נטע בלב המבקש דמיונות לגבי מעשיה של ש' כאשר "כל פעולה שהיתה מסביבו היתה מתפרשת כקשורה בחייה הפרטיים של גרושתו. באותה תקופה החל לחשוב על רצח ובריחה מהארץ על מנת להציל את בנו ..." (הדגשה הוספה - א"ר). עוד תוארו מניעיו של המבקש לרצח א"ב, נוכח חששותיו שבנו יימסר לטיפולה לאחר הרצח, וכי המבקש "לא הודה במהלך המשפט ברצח על מנת שלא תדבק בבנו הסטיגמה של בן של רוצח". הוערך, כי עד למלחמת יום כיפור, חווה המבקש התפתחות תקינה, וכי על רקע אירועי המלחמה "הופיעו תסמיני חודרנות קשים, שבאו לידי ביטוח בסיוטים ובהפרעות שינה .. סבל מעוררות יתר ומסף גירוי נמוך". הוערך כי השילוב בין מבנה אישיות המבקש ונסיבות עבודתו המבצעית הביא להתפתחות ההפרעה הפרנואידית, והיא אשר הובילה לרצח הכפול שביצע המבקש.
ח. המשיבה מתנגדת לבקשה למשפט חוזר. נטען, כי קיים ספק ראשוני באשר להיתכנותה של בקשה למשפט חוזר שעניינה ראיות ועובדות חדשות הנוגעות לעונש בלבד. לחלופין נטען, כי גם אם ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר, נדרש כי יהא בכוח הראיות והעובדות החדשות להביא לשינוי דרמטי של העונש שהוטל על המבקש; נטען, כי קציבת עונשו של המבקש ע"י נשיא המדינה מעלה ספק אם שימוש בסעיף 300א לחוק העונשין יביא לשינוי קיצוני בעונש שנגזר על המבקש. עוד נטען, כי בקשת קציבת העונש נשענה על אותן חוות דעת פסיכיאטריות המוצגות במסגרת הבקשה למשפט חוזר, וכי אין הצדקה לאפשר למבקש לצאת נשכר פעמיים על בסיס אותן טענות.
לגופם של דברים, נטען כי חוות הדעת הפסיכולוגית וחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשו במסגרת הבקשה אינן מלמדות על התגבשות מכלול תנאיו של סעיף 300א לחוק העונשין, וזאת משלוש סיבות: האחת, חוות הדעת אינן מצביעות על קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לבין העבירות שביצע; השניה, אין התייחסות בחוות הדעת לסוגיית הגבלת יכולתו של המבקש להבין את מעשיו או להימנע מביצועם; השלישית, אין בחוות הדעת התייחסות לשינויים וכן לקושי לאבחן שינויים שהתרחשו במצבו הנפשי של המבקש בין תקופת מועד הרצח לבין מצבו לאחר מאסרו הממושך.
ט. בתגובת המבקש לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה נטען, כי הבקשה למשפט חוזר אינה נוגעת לעונש בלבד, שכן חוות הדעת המתארות את מצבו הנפשי של המבקש, עשויות לשנות את תוצאות משפטו, באפשרן החלת עונש קל מן המאסר שנגזר עליו. החלת סעיף 300א אף צפויה להביא לשינוי דרמטי ביחסיו של המבקש עם בנו ובני משפחתו. בנוסף, נטען כי אין כל קשר בין הליך קציבת העונש לבין הבקשה למשפט חוזר.