דחיית בקשתו של הנשיא לשעבר משה קצב למשפט חוזר

• 1.            מונחת לפני בקשה להורות על קיום משפט חוזר בהרשעת המבקש בעבירת אינוס.

תמצית ההליכים הקודמים והתשתית העובדתית הרלבנטית

• (1)  כתב האישום (מרץ 2009) וגרסת המבקש
• 2.            כנגד המבקש, נשיאה השמיני של מדינת ישראל, הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות מין כלפי מספר נשים. הבקשה שלפניי מתמקדת באירוע אחד (להלן: האירוע) - ביצוע מעשה אינוס באישה שכינויה "א' ממשרד התיירות" (להלן: המתלוננת), בעת שהמבקש כיהן כשר התיירות והמתלוננת נשאה בתפקיד בכיר בלשכתו.

           על פי כתב האישום התרחש האירוע במהלך חודש אפריל 1998, במועד בלתי ידוע במדויק. המתלוננת והמבקש נפגשו בשעות הערב ביחידות בלשכתו של האחרון בתל אביב. המבקש משך את המתלוננת בכוח אל הרצפה, הפשיט אותה, נשכב מעליה, והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה בלא הסכמתה. המתלוננת התנגדה באופן פיזי ומילולי למעשיו של המבקש, ללא הועיל.

           המבקש, מצידו, הכחיש את דברי המתלוננת באופן גורף. לשיטתו הוא כלל לא היה בלשכה במועד הנטען, וממילא לא עשה את המעשים המיוחסים לו. המבקש עמד על כך שהמתלוננת הציגה גרסה כבושה ומתפתחת, ורק בשלב מאוחר מאד האשימה אותו בביצוע אונס.

• (2)  הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי (דצמבר 2010)
• 3.            בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בביצוע עבירת האינוס במתלוננת (תפ"ח 1015/09, כב' השופטים ג' קרא, מ' סוקולוב, י' שבח).

           ההרשעה התבססה בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר בית המשפט המחוזי נתן בה "אמון מלא", תוך שהוא קובע בד בבד כי אין לתת אמון בדברי המבקש. צוין כי רק בחקירה השנייה במשטרה סיפרה המתלוננת שהאירוע בלשכה הסלים לכדי אינוס. עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר שאין בחשיפה המדורגת של הדברים כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת, בין היתר משום שזהו תהליך נפשי אופייני לנפגעי עבירות מין. לצד זאת עמד בית המשפט המחוזי על מספר חיזוקים לעדותה של המתלוננת, ובהם עדויות של מתלוננות נוספות על מעשים דומים עד מאד שביצע כלפיהן המבקש.

           בהכרעת הדין נאמר כי לא ניתן לקבוע בוודאות באיזה יום בחודש אפריל של שנת 1998 התרחש האונס, אך ההסתברות הגבוהה ביותר היא שמדובר ב-19 לחודש. בשעות הצהריים של אותו יום השתתפו המבקש והמתלוננת בכנס של יוצאי איראן בפארק הלאומי ברמת גן, ותיאורו של הכנס הולם במידה רבה פרטים שונים שמסרה המתלוננת בדבר הנסיבות שהובילו לביצוע האונס: המתלוננת תיארה כי האונס בוצע "אחרי צהריים" או "בשעות הערב המוקדמות", בתום "אירוע של העדה הפרסית" שהתקיים בפארק "באזור תל אביב".

           הסנגוריה העלתה טענת אליבי, ולפיה בתום האירוע בפארק ברמת גן נסע המבקש יחד עם אמו ישירות לביתו שבקרית מלאכי. בנוסף הוצגה "מעין טענת אליבי", לפיה חומר הראיות מביא למסקנה כי לא ייתכן שהאונס אירע ביום 19.4.1998. בית המשפט המחוזי דחה שתי טענות אלו. נקבע כי לא ניתן לסמוך על דברי המבקש, אשר כביכול מעיד מזיכרונו על ההתרחשויות ביום 19.4.1998, בעוד שבית המשפט התרשם כי אין מדובר בהיזכרות אלא רק בהסתמכות על מסמכים שונים המתעדים את אירועי אותו יום. מעבר לכך, חומר הראיות איננו תומך בגרסתו של המבקש, ואף מותיר אפשרות כי האונס התרחש ביום 19.4.1998 בשעות אחר-הצהריים או הערב.

           המבקש הורשע בביצוע מעשה אינוס נוסף ומעשה מגונה בכוח באותה מתלוננת. כמו כן הורשע המבקש בשתי עבירות של הטרדה מינית, עבירת מעשה מגונה ועבירת שיבוש מהלכי משפט, וזאת בקשר עם שתי מתלוננות אחרות. ברם הבקשה שלפניי איננה מתמקדת בהיבטים אלו של הכרעת הדין. לנוכח מצבור ההרשעות גזר בית המשפט המחוזי על המבקש שבע שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן עונש מאסר על תנאי ופיצויים.

• (3)  פסק הדין בערעור (נובמבר 2011)
• 4.            ערעור שהוגש לבית משפט זה - נדחה (ע"פ 3372/11, כב' השופטים מ' נאור, ע' ארבל, ס' ג'ובראן).

           באשר לאירוע בו עסקינן, נקבע כי חומר הראיות אינו מעלה ספק סביר באשר להתקיימות יסודות עבירת האונס. בית המשפט לא מצא הצדקה לערער על קביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. המבקש נתפס לאי-אמירת אמת בגרעין הקשה של הדברים החשובים. אף לא נמצאה כל ראיה שיש בה כדי ליצור ספק סביר שמא יחסי המין היו בהסכמה, כטענה החלופית שהועלתה על ידי הסנגוריה (אך לא בעדותו של המבקש). בית משפט זה הוסיף והבהיר כי לא ניתן לקבוע במדויק מה היה סדר הדברים. ברם הנקודה הקריטית היא שמול עדותה המהימנה של המתלוננת - לא העמידה הסנגוריה טענה איתנה, אשר עשויה הייתה להפוך את סיפורה של המתלוננת לבלתי אפשרי.

• (4)  הבקשה לדיון נוסף (מאי 2012)
• 5.            בקשה לדיון נוסף - נדחתה (דנ"פ 864/12, כב' השופטת א' חיות). הבקשה התמקדה במספר היבטים של פסק הדין בערעור. בין היתר הסתייג המבקש מן האופן שבו נדונה ונדחתה טענת האליבי שלו. הבקשה נדחתה, על כל חלקיה. באשר לאליבי, הובהר כי אין כל חידוש הלכתי באופן שבו נבדקה טענת האליבי של המבקש בתיק. טענותיו של המבקש בהקשר זה מכוונות למעשה כלפי ממצאי עובדה שנקבעו, ואין לכך מקום בעתירה לדיון נוסף.

           במסגרת הבקשה לקיום דיון נוסף התבקשה גם הגשת שתי ראיות נוספות, אשר נטען כי הן מבססות את טענת האליבי שהעלה המבקש ומערערות את גרסת המתלוננת. בקשה זו נדחתה, מאחר והמסגרת המתאימה לבחינת ראיות נוספות היא בהליך של משפט חוזר. יובהר כי ראיות חדשות אלו - או אחרות - לא הוצגו במסגרת הבקשה הנוכחית למשפט חוזר.

הבקשה שבפניי למשפט חוזר