דה-שליט ואח' נ' מרכז ציפורי - בריכת יער ירושלים

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך 10,110 ₪ בגין הפרת הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג- 1983 (להלן: "החוק" או "החוק למניעת עישון") ותקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים), תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

אליבא דתובעים, ביום 01/06/13 הוזמנו לבריכת יער ירושלים לחגיגת יום הולדת. לטענתם, המדובר בבריכה הנמצאת במתחם מגודר. בתאריך האמור היה המקום עמוס במתרחצים, ביניהם מעשנים רבים, כאשר גם בכניסה לבריכה עמדו מאבטח וכרטיסן, שעישנו. בנוסף לאמור ובניגוד להוראות הדין, לא הוצבו שלטים האוסרים על העישון.

פניות התובעים לאחראית במקום, הגב' טל בן אבי, לאכוף את איסור העישון בסביבתם, לא נענו והתובעים נאלצו לעזוב את המקום מבלי שזכו ליהנות מחגיגת יום ההולדת אליה הוזמנו. לטענתם, בתחילה נענו שהעישון במקום מותר, ורק לאחר שהציגו בפני הגב' בן אבי את לשון החוק והבהירו לה שהאחריות לאסור על העישון מונחת לפתחה, התלוותה אל התובע והעירה למעשנים שאמנם על פי חוק העישון אסור, אך מבחינתה הם יכולים להמשיך ולעשן.

כנטען, הגב' בן אבי לא עשתה דבר על מנת למנוע מהמתרחצים לעשן ולא דרשה מלקוחות מעשנים לכבות את הסיגריות או לצאת מחוץ לשטח הבריכה. הנתבע אף איפשר למתרחצים להכנס לשטח הבריכה כשברשותם כלי עישון גדולים ובולטים (כדוגמת נרגילה), ולהדליקם באין מפריע. בירור טלפוני שנערך עם מזכירות הבריכה העלה, כי ההנחיות במקום הינן שהעישון בשטח הבריכה מותר.

התביעה הוגשה בטענה לתקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה, עוולות כהגדרתן בפקודת הנזיקין.

הנתבע לא הכחיש את עישון המתרחצים, הבַּקר והמאבטח, אך לגישתו, העובדים עשו כן מחוץ לגדר התוחמת את גבולות הבריכה.

את הטענה להעדר שילוט האוסר על עישון דחה הנתבע, וצרף תמונות לשלטים המצויים לטענתו במתחם. הנתבע הוסיף וטען, כי הגב' טלי בן אבי אליה פנו התובעים, איננה אחראית הבריכה כי אם המזכירה. אין זה מתפקידה לאכוף את איסור העישון בשטח הבריכה. למרות האמור ולבקשת התובעים, סייעה טלי בן אבי וביקשה מהמתרחצים בבריכה לחדול מעישון, אלא שבקשתה לא נענתה. מציל הבריכה אף כרז במערכת הכריזה של הבריכה שהעישון אסור. יתרה מכך, שוטרים בשכר שהיו במקום סרבו להפעיל סמכות מול מאות המתרחצים אשר שהו בבריכה וגם שוטרים שהוזעקו למקום לנוכח מהומה שהקימו התובעים, סרבו להתערב.

לגישת הנתבע, לאחר האירוע אף פנה לאגף הפיקוח בעיריית ירושלים, בבקשה לסייע באכיפת החוק ולשליחת פקחים למקום. לטענתו, "אם רשויות האכיפה אינן מסוגלות לאכוף את מניעת העישון, אז מי כן?"

בכתב תשובה שהגישו התובעים צרפו התובעים תמונות ממועד האירוע, המעידות על שהשילוט שנטען כי הוצב במקום, הוצב אך בשלבים מאוחרים יותר ולא היה בנמצא בתאריך בו ביקרו התובעים בבריכה. לטענתם, באמור יש משום כוונה לשיבוש הליכי משפט. זאת ועוד, גם הטענה להמצאותם של שוטרים בשכר במתחם הבריכה אינה אמת, ולראיה- אישור משטרת ישראל המפריך את טענת הנתבע ומעיד על שבמקום לא היו שוטרים בשכר. התובעים אף דחו את הטענה לשימוש בכריזה.

התובעים הבהירו שהם שהזמינו למקום ניידת משטרה. השוטרים אישרו באזניהם, כי ככל שעובדי הבריכה יבקשו את עזרתם להפסקת העישון, יסייעו בידם, אך עובדי הנתבע לא נקפו אצבע לא ביקשו מהשוטרים סיוע.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתשתית הראייתית שהונחה בפני, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל.

עסקינן בתביעה שבבסיסה הפרת הוראות חוק שמטרתו הוגדרה בסעיף 1א כדלקמן:

"מטרתו של חוק זה למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות".

בהתאם לפריטים 12 ו- 12א לתוספת לחוק למניעת עישון, בריכת שחיה וחצר הבריכה הינם מקומות ציבוריים, בהם העישון אסור. מחזיק במקום ציבורי מוגדר בסעיף 2 לחוק כ"מחזיק למעשה של מקום ציבורי כבעלים, כשוכר או בכל אופן אחר". מכאן, שהנתבע הינו "מחזיק", כלשון החוק, החלות עליו החובות המפורטות בסעיף 2א:

"(א)המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו.

(ב)יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה:

(1)פנה לאדם המעשן או המחזיק סיגריה, סיגרילה, נרגילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, לחדול מהמעשה האסור או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב);

(2)התלונן, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, בפני המפקח כמשמעותו בסעיף 7, על הפרת הוראות סעיף 1(א) או (ב), או עשה מאמץ סביר לעשות כן, אם על אף פעולתו כאמור בפסקה (1), נמשכה הפרת הוראה מההוראות האמורות.