עניינו של פסק-דין זה בקביעת סכום הפיצוי שייפסק לתובעת בשל נזקי גוף, שעל-פי הנטען נגרמו לה כתוצאה מכך שהכלבה של הנתבעים נשכה אותה.
בהסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על-דרך הפשרה בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך על-פי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
תוכנה של הסכמת הצדדים
2. על-פי הסכמת הצדדים מיום 3.2.2014, לא נשמעו ראיות והעדים לא נחקרו על תצהיריהם ונקבע כי פסק הדין ינתן על דרך הפשרה כאמור, וזאת על סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר שכל אחד מהצדדים יגיש סיכום טענות קצר.
עוד הוסכם כי "לצורך ההכרעה כאמור, הנחת המוצא היא שהכלב של הנתבעים אמנם תקף את התובעת. עם זאת, לצורך העניין מוסכם כי לא ברור אם התקיפה הייתה תקיפה של נשיכה או באמצעות הטלפיים או בכל דרך אחרת".
בהתאם להחלטה המאשרת את הסכמת הצדדים, הגישה התובעת את סיכומיה ביום 3.3.2014 והנתבעים הגישו את סיכומיהם, באיחור, ביום 8.4.2014. בשל איחור זה נקבע בהחלטה מיום 6.4.2014, כי התובעת רשאית להגיש את תשובתה לסיכומי הנתבעים עד יום 13.4.2014. מאחר שמועד זה חל סמוך לערב פסח, המתנתי עד היום (למעלה משבוע לאחר תום פגרת פסח), אולם עד היום התובעת לא הגישה את תשובתה לסיכומי הנתבעים ואף לא ביקשה ארכה להגשתם. נראה אפוא, כי חרף בקשת התובעת שיתאפשר לה להשיב לסיכומי הנתבעים, היא ויתרה על זכותה זו ולפיכך פסק הדין ניתן עתה.
עיקרי העובדות הרלוונטיות
3. מאחר שכאמור, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, יובאו רק עיקרי העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בשאלת גובה הפיצוי שהתובעת זכאית לו. מטעם זה ומשלא נשמעו עדויות אף נראה, שאין צורך להידרש לטענות הצדדים בעניין סתירה לכאורה, בגרסתו של מי מבין העדים.
4. התובעת ילידת 1950, נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים. ביום 19.8.2008 סמוך לשעה 18:15, עת הלכה סמוך לביתם של הנתבעים בגבעת זאב, אירע האירוע נושא התביעה. הנסיבות המדויקות שנויות במחלוקת, אך נראה כי אין מחלוקת על כך שבעוד שהנתבע 2 היה עם הכלבה שלו, תקפה הכלבה את התובעת. לטענת הנתבעים, מדובר בכלבה מסוג לברדור, וכי כלבים מגזע זה אינם נחשבים לכלבי שמירה או תקיפה, אלא בדרך כלל הם משמשים כלבי נחייה לעוורים.
הנתבע 2 ואחותו העניקו לתובעת טיפול ראשוני בביתם ואמם, הנתבעת 1, לקחה את התובעת לטיפול במרפאת טר"ם. על-פי רישום הרופא במרפאת טר"ם התובעת "נתקפה על-ידי כלב, ננשכה בזרוע ימין ובעכוז מימין. בבדיקתה, סימני נשיכה, 3 חתכים 2 מ"מ כל חתך בזרוע ימין, וחתך בודד 1 מ"מ בעכוז. המטומה סביבם. ללא סימני זיהום". יוער כי על היקף הפגיעה ועל היקף שטפי הדם שנגרמו לתובעת, ניתן ללמוד מהתמונות שהגישה.
על-פי הנחיות הרופא, הטיפול שהתובעת נזקקה לו היה מעקב רופא, חבישת פולידין פעמיים ביום, וטיפול מניעתי בצפורל. ממסמכים נוספים עולה כי בהמשך היה גם טיפול תרופתי נוסף.
5. התובעת טענה לנזקים שונים בשל הכאבים שעל-פי טענתה, סבלה מהם כתוצאה מאירוע הנשיכה ובהם כאבי גב וכיוצא באלו, אולם הפגיעה היחידה שבעניינה הגישה חוות-דעה רפואית הייתה פגיעה נפשית. משהוגשה חוות דעה כאמור מטעם התובעת, הגישו הנתבעים חוות-דעה נגדית ובשל הפער העצום בין המסקנות של שני המומחים, מונתה מומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רמונה דורסט. בחוות-דעתה מיום 1.8.2011 קבעה ד"ר דורסט, כי נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת, היא לכל היותר בשיעור של 4%.
נתון רלוונטי נוסף שלגביו טענה התובעת הוא, כי בשל אירוע הנשיכה, נאלצה להיעדר מהעבודה וכי אושרה לה חופשת מחלה במועדים הבאים: בחודש אוגוסט, בימים 20 עד 21 ובימים 24 עד 29 וכן בימים 22 עד 23 בחודש אוקטובר ובימים 17 עד 19 בחודש נובמבר. לעניין זה יוער, כי מעיון באישורי המחלה, קשה לומר שניתן לקשור בין ההיעדרויות המאוחרות של התובעת מהעבודה (מחודשים אוקטובר ובנובמבר) לבין אירוע הנשיכה. מכל מקום, בימי המחלה קיבלה התובעת את שכרה, על חשבון ימי המחלה שצברה.
6. עוד נוסיף, שבסיכומיה פרטה התובעת את סך כל נזקיה הנטענים, המגיעים לטענתה לסך של 194,579 ש"ח, כלהלן: 100,000 ש"ח עבור כאב וסבל; 10,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות; 20,000 ש"ח עבור עזרה וסיעוד של בני משפחתה; 10,000 ש"ח עבור אובדן ימי עבודה; כ-41,000 ש"ח עבור אובדן כושר השתכרות בעתיד; כ-7,650 ש"ח עבור אובדן זכויות סוציאליות בעבר ובעתיד; סך של 6,000 ש"ח עבור פעילות בחדר כושר.
דיון והכרעה
הדין ושיעור הפיצוי הנפסק במקרה של נשיכת כלב - כללי
7. תחילה יובהר כי מאחר שכאמור, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, הפיצוי שייפסק לתובעת יהיה פיצוי כולל, מבלי לקבוע את ראשי הנזק שעבורם נפסק.
8. הוראת סעיף 41א בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המסדירה את נושא הפיצוי במקרה של "נזקים שנגרמו על-ידי כלב" קובעת כי "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על-ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים".
סעיף 41ב קובע הגנות לבעל הכלב, וזו לשונו: