פתח דבר
1. אחריות בגין רשלנות רפואית - כבכל מקרה רשלנות - הינה אחריות תלוית אשם. באין חריגה מסטנדרט התנהגות סביר, לא ניתן לחייב רופא באחריות. אדם שנפגע, קל וחומר באורח חמור, אגב טיפול רפואי, עשוי לחוש חוסר צדק כאשר רופאיו אינם נושאים באחריות מחמת חוסר אשם, שהרי הוא הפקיד את גופו ובריאותו בידיהם וסמך עליהם כי יביאו לו מזור. קיומו של נזק אינו מצביע בהכרח על אשם.
2. מצאתי לפתוח במילים אלו, לנוכח הסוגיות הרגישות והסבוכות המונחות בליבת הדיון; התובע הגיע לחדר מיון, עם מחלת רקע ותלונות על כאבים עזים. הוא שוחרר לביתו ושב לחדר המיון כעבור 24 שעות במצב קשה ביותר. סופו של יום, חייו ניצלו אולם נותרה בגופו נכות חמורה שמאיימת על המשך תפקודו ותוחלת חייו. צעיר ומבטיח שנמצא בתחילת דרכו, נפגע באורח קשה וטרגי. אין תימה על שום מה הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר רופא המיון שקלט אותו בהגיעו לראשונה לחדר המיון.
3. אולם, מבחן התוצאה אינו מלמד על קיום אשם או רשלנות. בחינת האירוע לפרטיו מלמדת, כי חרף התוצאה הקשה, לא דבק אשם בהתנהגות הרופא ואף אם נפל רבב בהתנהלותו, אין ראיה לקיומו של קשר סיבתי בינה לבין ההתדרדרות הדרמטית במצבו הרפואי של התובע, בעטיה נגרמו נזקיו הכבדים. להלן נימוקיי.
העובדות
4. התובע, פלוני, כבן 18 במועד הרלבנטי לתביעה (להלן יכונה
"התובע" או
"פלוני"), אובחן כאשר היה בן 15 כמי שלוקה במחלת קוליטיס כיבית Ulcerative Colitis)). לאורך שלוש שנים, עד לאירועי התובענה דנן, היתה המחלה בשליטה, ללא החרפה או התלקחות (ראה חוו"ד פרופ' פרוינד מיום 18.10.2009), תחת טיפול תרופתי- שמרני (ראפסל) מבלי שהפריעה לפלוני לקיים אורח חיים תקין, תוך נטילת חלק בפעילויות חברתיות, ספורטיביות ואחרות.
5. בתאריך 14.12.05 סבל פלוני מעצירות. ד"ר וייס, גסטרואנטרולוגית לילדים, בי"ח שיבא, אשר ליוותה אותו מאז פרוץ המחלה, ייעצה לו טלפונית, ליטול חומר משלשל דרך הפה.
6. בתאריך 16.12.05 בשעה 09:15 הגיעו פלוני ואמו לחדר מיון בבי"ח שיבא (להלן:
"חדר המיון" או
"ביה"ח") עם תלונות על כאבים בפי הטבעת ו"חום מאתמול", כך על פי הגיליון הרפואי. פלוני גורס, כי התלונן בנוסף, על כאבים בבטן תחתונה וחום.
7. עם קבלתו, נמדדו סימנים חיוניים על ידי אחות חדר המיון; חום גופו נמדד דרך הפה ועמד על- 36.4 מעלות, לחץ דם 102/39 ודופק 72 פעימות בדקה. רופא המיון, ד"ר ריסקביץ', נטל מפלוני אנמנזה וערך בדיקה קלינית ובדיקה רקטלית, שהעלתה טחור טרומבוטי, שהסביר לדידו של הרופא את מקור הכאב בפי הטבעת.
8. ד"ר ריסקביץ' הזריק לפלוני זריקת וולטרן ולאחר שהות של כשעה, שיחררו לביתו עם המלצה לטיפול שמרני בטחור.
9. למחרת, בתאריך 17.12.05, בשעה 07:27, הובהל פלוני על ידי הוריו לחדר מיון, בשל התדרדרות דרמטית במצבו; הוא סבל מכאבים עזים בבטן תחתונה ובפי הטבעת, היה חיוור עם סימני כחלון, לחץ הדם עמד על 67/30, חום הגוף, דרך הפה, 36 מעלות וברקטום - 38 מעלות. בדיקה קלינית העלתה בטן רכה, ללא סימני גירוי צפק. הוא אובחן כמי שנתון בשוק ספטי והועבר בדחיפות ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי.
10. בתום 12 שעות של טיפול שמרני, נערכה בדיקת CT בטן ונצפתה התעבות דופן מעי הסיגמה והסננה של רקמת השומן סביב הרקטום. הממצא העלה חשד לחדירת חיידקים דרך דופן המעי הנגוע במחלה בקטע הסיגמה. הוחלט לבצע ניתוח חרום לכריתת חלק מהמעי הגס (19 ס"מ) וסגירת הקצה הרחיקני תוך פתיחת פתח קולוסטומי ליציאת צואה, אשר נותר כ - 10 חודשים.
11. כתוצאה מהמהלך הסוער, עובר לניתוח ולאחריו, נגרם נזק קשה לכליה, בעטיו טופל פלוני כחודשיים בטיפולי המודיאליזה, עד להתאוששות חלקית. כיום כליותיו מתפקדות בשיעור של כ - 20% וקיים צפי לאי ספיקה בעתיד, היזקקות לטיפולי דיאליזה ואף השתלת כליה. בנוסף, נגרם נמק קשה לבהונות רגליו בעטיו, בוצעה כריתה של כל הבהונות.
12. התובע היה מאושפז תקופות ממושכות; תחילה 4 חודשים ברצף ולאחר מכן, תקופות קצרות יותר. שיקומו ארך שנים ונכותו הצמיתה מוערכת בשיעור של למעלה מ - 70%.
על קוליטיס כיבית
13. קוליטיס כיבית הינה דלקת כרונית של המעי על חלקיו, החלחולת או הרקטום ומאופיינת בהתלקחויות ונסיגות. הטיפול במחלה תלוי בעוצמתה ובתכיפות התלקחויותיה; מאפייני ההתלקחות הם בדרך כלל כאבי בטן, תפיחות ורגישות של הבטן, סימני גירוי צפק וסימנים פריטומיאליים על פני הבטן וכן, שלשולים דמיים קשים. לעיתים, מלווים התסמינים בחום גבוה עם צמרמורות.
14. תופעות של נגעים באזור פי הטבעת (כאבים, היצרות, או מורסה בפי הטבעת), לרבות טחורים אינם מסימניה המובהקים של התלקחות ואינם בגדר תופעה שכיחה של קוליטיס כיבית (ראה חוו"ד ד"ר יעקב אסף).
15. ההתלקחות, דרך כלל, הינה תהליך הדרגתי שאורך מספר ימים ואין הוא מתפרץ באורח קצר וסוער. התלקחות כשלעצמה אינה מסכנת חיים ואינה פוגעת בכלל המערכות בגוף. לרוב, טיפול תרופתי (אנטיביוטיקה ונוזלים) נותן מענה הולם להתלקחות, הגם שבמקרה של החמרה, יש לטפל בסטרואידים (ראו חוו"ד פרופ' סקפה, חוו"ד פרופ' פרוינד).
16. לפיכך, מצב של התלקחות, דרך כלל, אינו מוגדר כדחוף, הדורש אשפוז מידי בעקבותיו; "
אם חושדים שמדובר בהתלקחות שקטה של המחלה, הגישה היא לתת סטרואידים ולהשגיח על החולה, אם יש בעיה צריך להתחיל בטיפול אנטיביוטי משולב עם בדיקות חוזרות" (פרופ' שילוני).