השופטת ד' ברק-ארז:
1. מערכת יחסים משפחתית עכורה הסתיימה בכך שאדם ניסה לשלוח יד בחיי אשתו. הוא הורשע בניסיון לרצח ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בעקבות הרשעתו. בני הזוג התגרשו, וכעת עומדת לדיון חלוקת הנכסים המשפחתיים ביניהם. האם ניסיון הרצח צריך להשפיע על חלוקת הרכוש בין בני הזוג? או שמא: דין הרצח והעונש - לחוד, ודין הממון וחלוקתו - לחוד? שאלה זו התבררה בפנינו במלוא עוצמתה - המשפטית, הערכית, המוסרית והרגשית.
עיקרי העובדות
2. המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1975 והקימו משפחה. במהלך השנים הולידו ארבעה ילדים. בשנת 1999 נקלעו חייהם המשותפים למשבר, ובחודש אוקטובר 2000, בעת ויכוח ביניהם, תקף המשיב את המבקשת באמצעות סכין ופצעה באופן חמור, לנגד עיני בנם הקטין. בגין מעשיו אלו הוא הורשע בניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן 13 שנים.
3. במקביל לניהול משפטו הפלילי של המשיב, פתחו הצדדים בהליכי גירושין, ובחודש פברואר 2004 הם התגרשו, לאחר שהמשיב חויב בגט. עם זאת, התביעות ההדדיות שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה (להלן: התביעות או התביעות הרכושיות), נותרו תלויות ועומדות במשך מספר שנים לאחר הגירושין. תביעות אלה הן אלה שהולידו את ההליך שבפנינו.
4. התביעות עסקו בעיקרו של דבר בחלוקת הרכוש בין הצדדים על כל היבטיה - הן רכוש שהתבטא בזכויות קניין מסורתיות והן רכוש שעניינו זכויות הנובעות מעבודה. בכל הנוגע לזכויות קניין מסורתיות, התביעות עסקו בפירוק השיתוף במשק החקלאי שבו התגוררו בני הזוג בשנות נישואיהם ובשני הבתים הבנויים בו (להלן: הנחלה או המשק) ובגורלו של המגרש שהוצמד לנחלה במסגרת הרחבות למגורים שבוצעו במושב (להלן: מגרש ההרחבה). בכל הנוגע לזכויות הנובעות מעבודה, עמדו לדיון הזכויות הפנסיוניות שצברה המבקשת במקום עבודתה. בהקשר זה, יש לציין, כי הכנסותיהם של בני הזוג בשנות נישואיהם התבססו על ההכנסות מן המשק המשפחתי שאותו ניהלו יחדיו, מעבודתו הנוספת של המשיב כנהג הסעות ומעבודתה של המבקשת כעובדת סוציאלית ברשות מקומית. בשנת 1999 החמיר מצבו הרפואי של המשיב, נקבעו לו 86% אחוזי נכות והוא חדל לעבוד.
המסגרת הנורמטיבית: חוק יחסי ממון בין בני זוג
5. אין חולק כי על הצדדים, שנישאו כאמור בשנת 1975, חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק). הדיון שבפנינו ייעשה אפוא בגדרו של חוק זה.
6. חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, המתבטא בכך שככלל "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כל לנכסי בני הזוג" (סעיף 5(א) לחוק). משטר זה של איזון משאבים על בסיס שוויוני חל ברגיל על כלל הנכסים, למעט החריגים המנויים בחוק (בסעיפי-משנה (1)-(3) לסעיף 5(א) וכוללים נכסים שהיו להם ערב הנישואין או קיבלו במתנה או בירושה; גימלה מן המוסד לביטוח לאומי או גימלה או פיצוי אחרים בגין נזק גוף או מוות; וכן נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם). סעיף 5(ג) שהוסף בתיקון מס' 4 לחוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) התשנ"ט-2009 (להלן: תיקון 4 לחוק)) מדגיש את תחולתו של עיקרון זה על מכלול נכסיהם של בני הזוג, לרבות זכויות שאינן זכויות קניין "מסורתיות", אלא זכויות בעלות אופי אישי הנובעות מעבודה וחסכון פנסיוני. המונח "כלל נכסי בני הזוג" הוגדר בסעיף זה, הגדרה על דרך ההרחבה - "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".
7. לכלל החלוקה השוויונית של הרכוש נקבע בחוק יחסי ממון חריג מוגבל בהיקפו בסעיף 8, המקנה לבית המשפט סמכות בשיקול-דעת, בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לקבוע חריגים לכלל של חלוקה שוויונית בנכסים, על דרך קביעת נכסים מסוימים ששוויים לא יאוזן (סעיף-משנה (1)); קביעת יחס חלוקה שונה (סעיף-משנה (2)); קביעת שווי הנכסים בהתאם למועד מוקדם יותר (סעיף-משנה (3)); עריכת האיזון לפי היקף הנכסים במועד מוקדם יותר (סעיף-משנה (4)).
השאלה המשפטית: מהן נסיבות מיוחדות?
8. השאלה המשפטית העיקרית שעניינם של הצדדים שבפנינו מעלה היא, בקליפת אגוז, האם בית המשפט יכול להביא בחשבון, לצורך הפעלת שיקול דעתו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, גם "נסיבות מיוחדות" שעניינן אלימות קשה בין בני הזוג, כמו במקרה שבפנינו? על מנת לעמוד על משמעותה של שאלה זו - הן בהיבט הכללי והן בנסיבותיהם של הצדדים, נפתח בפירוט נוסף של העובדות, כפי שהתבררו במסגרת ההליכים ביניהם.
פסקי הדין בעניינם של הצדדים וההליכים עד כה
9. התביעות הרכושיות שהגישו הצדדים הוכרעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 27.4.2009 (תמ"ש 25540/01, סגנית הנשיא (כתוארה אז) צ' קינן). גדר המחלוקת, כפי שהוגדרה בפסק דין זה, נסבה על שתי שאלות מרכזיות, האחת בדבר היקף הרכוש העומד לחלוקה והאחרת בדבר אופן החלוקה הראוי בנסיבות העניין. בכל הנוגע לשאלה של היקף הרכוש, המחלוקת העיקרית נגעה למגרש ההרחבה, אשר נרכש מכוחה של הנחלה המשותפת ונרשם על שם בתם של בני הזוג (להלן: הבת) ועליו נבנה בית. המשיב טען כי מדובר ברישום פיקטיבי שאינו משקף את הסכמות הצדדים לגבי מגרש ההרחבה, את ההשקעות המשותפות ואת הזכויות האמיתיות בו - שהן משותפות לבני הזוג ולבת אין חלק בהן. המבקשת והבת טענו, מנגד, שמגרש ההרחבה נרכש עבור הבת וכל הזכויות בו נתונות לה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הזכויות במגרש ההרחבה הן רכוש משותף של בני הזוג. זאת, לאחר שנרכש באמצעים משותפים של בני הזוג ולא מתוך כוונה להעניקו במתנה לבתם. בכל הנוגע לאופן חלוקתו של הרכוש במסגרת איזון המשאבים, המבקשת טענה שנוכח ניסיונו של המשיב לרצוח אותה, אין הוא זכאי ליהנות מפירות הרכוש שנצבר לצדדים יחד, ובפרט לא מן הזכויות הסוציאליות שנצברו לה במקום עבודתה. לטענתה, היה מקום להפעיל בנסיבות אלו את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט סמכות לסטות מהסדר איזון המשאבים בנסיבות מיוחדות, ובפרט את סעיף 8(1) המקנה לבית המשפט סמכות להחריג נכסים מסוימים מגדרי האיזון. בית המשפט לענייני משפחה קבע שסמכות זו יש להפעיל רק ביחס לנסיבות שהן בעלות אופי כלכלי, ואשר יש להן השלכה ישירה על היקף הרכוש (כגון במקרים של הברחת רכוש, הוצאות על הימורים, התחמקות מעבודה וכדומה). לעומת זאת, נסיבות בעלות היבט של אשם מוסרי, קשות ככל שיהיו, אינן מצדיקות סטייה מן העיקרון של איזון משאבים.
10. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המסגרת המתאימה להביא בחשבון את התקיפה האלימה ותוצאותיה היא תביעת נזיקין, כמו זו שאמנם הגישה המבקשת לאחר זמן ובאותה עת הייתה עדיין תלויה ועומדת.
11. בהמשך לכך, ועל יסוד חוות דעת אקטוארית בהתייחס לשווי זכויותיה הפנסיוניות של המבקשת ממקום עבודתה, הורה בית המשפט לענייני משפחה למבקשת להעביר למשיב תשלום מיידי וחד פעמי בסך 160,760 שקל, וכן להעביר לידיו חלק קבוע מהגמלה המשתלמת לה מדי חודש.
12. כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו המבקשת ובתה ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה. שני הערעורים נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 11.7.2010 (עמ"ש 14810-06-09, השופטים ש' שטמר, ע' זרנקין, ו-מ' רניאל). פסק דין זה אימץ את הנמקותיו של בית המשפט לענייני משפחה בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
13. מהון להון עודכנו, בהליך שהתקיים בפנינו, כי המבקשת והמשיב הגיעו לכלל פשרה בתביעת הנזיקין שהגישה המבקשת. סכום הפשרה שעליו הסכימו הצדדים הוא 140,000 שקל. מעבר להסכמה הפורמאלית ביניהם, הצדדים אינם רואים עין בעין את הטעמים לפשרה ואת השלכותיה על ענייננו. המבקשת מסבירה כי הסכימה לפשרה בשל הקושי הרב שהיה כרוך מבחינתה בהערכה פסיכולוגית לצורך ההליך. המשיב סבור שפשרה זו מביאה לכלל סיום מוחלט כל טענה הקשורה באלימות שהפעיל כלפי המבקשת מן ההיבט הרכושי.
14. בשולי הדברים יוער, כי בינתיים הגישה גם הבת תביעת נזיקין נגד המשיב על הנזקים שגרם לה, לטענתה, בהתעללות נמשכת בה בילדותה. בקשה לצרף נספחים המעידים על כך הוגשה על-ידי המבקשת. לא נדרשנו לבקשה זו מאחר שהעובדות הכלולות בה אינן נוגעות במישרין להכרעה במחלוקת בין הצדדים להליך שבפנינו.