הסדרי ראייה, פיקוח על מפגשים עם הקטין ואכיפת הסכם הגירושין

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט איתי כץ) שניתן ביום 9.4.13 בתמ"ש 59493-03-11 ובתמ"ש 925-04-11, העוסקים שניהם בתביעות הדדיות שהגישו הצדדים בנושא הסדרי הראייה בין המשיב לבין ילדם הקטין, מערער 1, יליד 2006 (להלן - הקטין). אמו של הקטין, מערערת 2 (להלן - המערערת), הגישה תביעה להטלת פיקוח על מפגשיו של המשיב עם הקטין. המשיב הגיש תביעה לאכיפת הסכם הגירושין מיום 13.9.10 בינו לבין המערערת, שקבע כי בתום שנה וחצי מיום החתימה על ההסכם תיבחן הרחבת מסגרת הביקורים, לרבות לינה אצל המשיב בסופי שבוע ובחופשים, בתיאום עם מומחה ילדים. בתום מסכת ארוכה של התדיינות בפני בית משפט קמא ובפני ערכאות נוספות, החליט בית משפט זה (כב' השופט בן-ציון גרינברגר) ביום 22.3.12, במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת על אחת מהחלטותיו של בית משפט קמא, למנות את הפסיכולוגית הקלינית ללי גרשנזון כמומחית מטעם בית המשפט לאבחון המסוגלות ההורית של שני ההורים ולהגשת חוות דעת בחשד שהקטין נתון להתעללות מצד גורם כלשהו במשפחה (רמ"ש 12652-02-12).

המומחית הגישה את חוות דעתה ביום 24.1.13, והמליצה להרחיב את ביקורי הקטין אצל המשיב בסופי שבוע ובחופשות, כך שאחת לשבועיים יאסוף המשיב את הקטין ביום שישי עם סיום הלימודים ויחזירו לבית המערערת במוצאי שבת כשעתיים וחצי אחרי צאת השבת; בחופשות החגים ישהה הקטין בבית המשיב מחצית מימי החופשה; ובמהלך החופשה הגדולה שבוע בחודש אוגוסט. בפסק דינו אימץ בית משפט קמא המלצות אלה, וקבע כי המשיב ייקח את הקטין לראשונה בסוף השבוע החל ביום 26.4.13, ובגין כל הפרה של הסדרי הראייה שנקבעו בפסק הדין (למעט הפרה הנובעת מכוח עליון) תשלם המערערת למשיב פיצוי בסך של 800 ש"ח. בנוסף, אומצה המלצת המומחית לפיה בשלב זה הקטין ילון אצל המשיב ולא אצל קרובי משפחה אחרים, ולא ישהה לבדו עם דודו [...] (אחיו של המשיב) או עם קרובי משפחה אחרים ללא השגחת המשיב. המלצה זו אומצה " כדי לאפשר לאם להירגע ולא כי עלו ממצאים אשר מצביעים כי הילד נמצא בסכנה אצל קרובי המשפחה". לפיכך תוקף ההמלצה הוגבל למשך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין.

2.         לצורך הכנת חוות דעתה ערכה המומחית לשני ההורים מבחנים פסיכודיאגנוסטיים. כן נערכו תצפיות אינטראקציה בין הקטין לבין ההורים, שעת משחק דיאגנוסטית לקטין, שיחות עם ההורים וביקור בית במקום מגורי הקטין. על יסוד כל אלה הגיעה המומחית למסקנה כי אף שהמערערת אוהבת את הקטין ורוצה בטובתו, היא פועלת כלפיו באופן הרסני ופוגעת בהתפתחותו התקינה; אינה ממלאת כראוי את תפקידה בכל הקשור לצרכיו הרגשיים וההתפתחותיים של הילד; ורמת המסוגלות ההורית שלה כיום חסרה, אם כי קיים סיכוי לשיקום מסוגלותה ככל שתקבל סיוע טיפולי ותהיה מוכנה להשקיע בו. מנגד, מסוגלותו ההורית של המשיב נמצאה טובה, ונקבע כי הוא אינו מסוכן לילד אלא פועל כאב אוהב, מסור ואכפתי, אף כי הוא מרגיש כיום מותש ומוחלש ונעדר כוחות נפשיים להמשיך ולהילחם כנגד ההאשמות הבלתי פוסקות המוטחות כלפיו. באשר לקטין עצמו, מצאה המומחית כי הוא ילד אינטליגנטי ובעל יכולות גבוהות, הלכוד בתוך קשר סימביוטי עם המערערת ומוסת על ידה נגד המשיב באופן קיצוני, ובשל כך אינו מצליח לפעול כילד חופשי ולממש את הפוטנציאל התקין הטמון בו. כמו כן, הקטין מפנים בעקביות מסרים קשים והרסניים, שהנם פרי חרדותיה ורמת החשדנות הגבוהה של המערערת, ואינו מסוגל להפריד בין רגשותיו העצמיים לבין תחושות אמו.

המומחית הגיעה למסקנה כי אין ממש בטענותיה של המערערת בדבר התנהגות אלימה ופגיעות מיניות שבוצעו בקטין על ידי המשיב ובני משפחתו. בהקשר זה נקבע בחוות הדעת כי " לא נמצאו קווים פסיכופטים באישיותו של [המשיב] . אין כל עדות לקווים אישיותיים המאפיינים הורים סדיסטיים, הורים תוקפניים או הורים אשר עלולים לפגוע בילדיהם. אין גם עדות לקיום של סטייה מינית או מאפייני אישיות של אנשים בוגרים אשר עלולים להתנהג בהתנהגות מינית לא ראויה (כגון טעויות חשיבה)". כן הוסיפה המומחית: " להערכתי [הקטין] לא נפגע מינית על ידי אביו או דודו, לא הוכה קשות על ידי אביו לא בכל מפגש ולא בשירותים של מרכז מסחרי שאינו מכיר. להערכתי הסבתא לא צובטת אותו בפין, הסבא לא שורט אותו והדוד לא מפשיט אותו בעת הביקורים ומבצע בו מעשה סדום. הילד מוסת באופן עקבי וכאמור, בעקבות הזדהות עם עמדת האם ('שהוא יעזוב אותנו בשקט') מאמץ את תחושותיה שלה והופך אותן לשלו. התנהגות קיצונית זאת היא תוצר שכיח של סינדרום ניכור הורי בו הילד מאמץ לעצמו את תחושותיו של אחד ההורים כנגד השני".

3.         סמוך לאחר קבלת חוות הדעת החליט בית משפט קמא (ביום 28.1.13) כי בידי הצדדים להגיב על האמור בה בתוך 14 יום, וכי " העדר תגובה במועד ייחשב כהסכמה להמלצות". המשיב הגיב ביום 8.2.13 ואמר כי המלצות המומחית מקובלות עליו בהסתייגות אחת המבקשת לצמצם את ההמלצה הנוגעת להטלת מגבלות על מפגשי הקטין עם בני משפחתו. המערערת הגיבה ביום 10.2.13 באומרה כי היא אינה מסכימה להמלצות שבחוות הדעת, וכי אם המלצות אלה לא יידחו בשל כשלי חוות הדעת, הרי שהיא מבקשת להגיש למומחית שאלות הבהרה, ולצורך זה מוסיפה ומבקשת שהמועד להגשת השאלות יהיה 14 ימים לאחר שהמומחית תמציא לה את כל חומרי הגלם ששימשו להכנת חוות הדעת, ובכלל זה ההקלטות של הפגישות שהתקיימו בין המומחית לבין ההורים והקטין. בו ביום הורה בית משפט קמא למזכירות להמציא את בקשת המערערת למומחית " לתגובתה לעניין הבקשה לקבלת חומרי הגלם". למחרת, ביום 11.2.13 פנה ב"כ המערערת אל המומחית בדרישה בכתב להעביר לידיו את כל חומרי הגלם וההקלטות. משכך, פנתה המומחית אל בית המשפט ביום 18.2.13, וציינה כי בהתאם לסטנדרטים שאומצו על ידי מועצת הפסיכולוגים, מצווה הפסיכולוג לשמור את חיסיון המבחנים הפסיכולוגיים, כדי שלא לפגוע ביעילות השימוש בהם בהמשך, וכי לפיכך העברת חומר הגלם של המבחנים על פי צו בית משפט צריכה להיעשות " ישירות לעמיתו למקצוע, ולא באמצעות עורכי-הדין או אחרים". המומחית הודיעה אפוא כי אין לה התנגדות להעביר את חומרי הגלם ואת ההקלטות, ובלבד שאלה יימסרו לידי פסיכולוג קליני מטעם המערערת. בהחלטה מאותו היום אפשר בית המשפט למערערת להשיב על עמדת המומחית תוך שבעה ימים.

המערערת לא השלימה עם עמדת המומחית, ועוד בטרם הגישה את תגובתה על פי החלטת בית המשפט, פנתה אליה (ביום 18.2.13) בדרישה לקבלה מיידית של כל חומרי הגלם וההקלטות. המערערת הוסיפה ודרשה מהמומחית להמציא אסמכתאות לסטנדרטים הנטענים על ידה ולכך שסטנדרטים אלה גוברים על הוראות חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה). המומחית השיבה (לבית המשפט ולבאי-כוח הצדדים) כי היא מחויבת לפעול על פי כללי האתיקה המסדירים את תחום עיסוקה, ואינה יודעת איזו נורמה גוברת מבחינה משפטית. לתגובתה צירפה המומחית תדפיס מתוך אתר האינטרנט של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שכותרתו " סטנדרטים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית לבית המשפט". אלה מורים בין היתר על שמירת חיסיון המבחנים הפסיכולוגיים והעברתם, ככל שניתן צו של בית המשפט, לעמית למקצוע בלבד. ביום 26.2.13 הגישה המערערת את תגובתה לבית המשפט, וטענה כי הסטנדרטים של הסתדרות הפסיכולוגים אינם מחייבים ואינם בגדר הוראת דין, אלא מעמדם כשל המלצה בלבד שאינה גוברת על הוראות חוק זכויות החולה. המערערת ביקשה מבית המשפט להורות למומחית להמציא לבא-כוחה ללא דיחוי את חומרי הגלם בהתאם לחובתה על פי הדין. ביום 3.3.13 נתן בית המשפט החלטה כדלקמן:

" לאחר שעיינתי בתגובת האם בתשובת המומחית מטעם בית המשפט ובתשובת האם לתשובת המומחית הרי ככל שהמבקשת תמציא שם של פסיכולוג קליני מטעם האם בתוך 10 ימים מהיום ישקול בית המשפט בחיוב את בקשת האם להורות למומחית להעביר לו את חומר הגלם. ככל שהאם לא תעשה כן במועד הנ"ל תדחה הבקשה ללא צורך בהחלטה נוספת. לא מצאתי רלוונטיות באיזכור הכללי והסתמי של הוראות חוק זכויות החולה בס' ג1 לתשובת האם שכן חוות דעת המומחה אינה עונה על הגדרת טיפול רפואי והאם אינה עונה על הגדרת מטופלת כהגדרתם בס' 2 לחוק הנ"ל". 

ביום 12.3.13 הגישה המערערת "תגובה" בה ביקשה מבית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו, כך שחומרי הגלם יועברו לבא-כוחה, שיעבירם למומחה עמו הוא עובד, והמועד למשלוח שאלות הבהרה למומחית יידחה עד לאחר 30 יום מקבלת חומרי הגלם. המערערת פרשה וניתחה בתגובתה הוראות שונות בחוק זכויות החולה ובחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977 (להלן - חוק הפסיכולוגים), מהן הסיקה כי חומרי הגלם הנם בגדר " מידע רפואי" שהיא זכאית לקבל בהתאם לסעיף 18(א) לחוק זכויות החולה. עוד באותו יום החליט בית המשפט לדחות את בקשת המערערת לעיין מחדש בהחלטה, מאחר ש" בית המשפט אינו ערכאת ערעור על החלטותיו". כעבור יומיים (14.3.13) הודיעה המערערת לבית המשפט כי על מנת לקדם את ההליך ביעילות, ומבלי לפגוע בזכויותיה, היא מבקשת שחומרי הגלם יועברו לפסיכולוג שאול בן-פורת מנתניה. ביום 17.3.13 ניתנה החלטת בית המשפט המורה לב"כ המערערת להבהיר האם מדובר בפסיכולוג קליני כפי שנדרש על פי ההחלטה מיום 3.3.13. ביום 21.3.13 הוגשה תגובת המערערת אליה צורפו קורות החיים של הפסיכולוג בן-פורת. באותו היום החליט בית המשפט כי הוא " עיין בקורות החיים לעמקן ואולם לא מצא בהן ולו רמז קלוש להיות מר שאול בן פורת הנכבד פסיכולוג קליני". ביום 3.4.13 המציאה המערערת לבית המשפט העתק ממכתב שבא-כוחה שלח יום קודם לכן אל הפסיכולוג בן-פורת, בו ביקש ממנו להתייחס לאמירות בית המשפט בנוגע לכשירותו כפסיכולוג לבדוק את חומרי הגלם וליתן חוות דעת מקצועית בנושא. המשיב מצדו פנה אל בית המשפט ביום 7.4.13 בבקשה חוזרת לאימוץ המלצות המומחית, בהסתייגות שהעלה בשעתו. בבקשתו טען המשיב כי המערערת עושה כל שניתן כדי לסכל את יישום חוות הדעת ולעכב את ביצועה, וכי עד כה לא הומצאה תגובת הפסיכולוג בן-פורת למכתב בא-כוח המערערת אליו מיום 2.4.13, מה עוד שממכתב זה עולה כי המערערת אינה מעוניינת לשלוח שאלות הבהרה למומחית מטעם בית המשפט, אלא להגיש חוות דעת של מומחה מטעמה, בלא שקיבלה לכך רשות מבית המשפט כמתחייב על פי הדין. כעבור יומיים (9.4.13) הגישה המערערת הודעת עדכון לפיה הפסיכולוג בן-פורת פנה ליועץ המשפטי של הסתדרות הפסיכולוגים וליו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות במכתב (שאינו נושא תאריך) בו ביקש לברר את נכונות החלטת השופט שלא לאפשר את העברת חומרי הגלם לידיו בשל אי-היותו פסיכולוג קליני. המשיב הגיב באותו היום (9.4.13) על הדברים, וביקש לאמץ ללא דיחוי את המלצות המומחית ולא לאפשר למערערת דחיות נוספות. לאחר מכן, ועדיין ביום 9.4.13, נתן בית המשפט את פסק הדין נשוא הערעור. למחרת (10.4.13) ניתנו על ידי בית המשפט שלוש החלטות המצביעות על כך שבית המשפט עיין בתגובת המערערת מיום 3.4.13; בהודעת העדכון שהגישה ביום 9.4.13; ובבקשת המשיב מיום 9.4.13.

4.         עם הגשת הערעור, ביום 25.4.13, הוגשה מטעם המערערת לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה הובאה בפני כב' השופט משה יועד הכהן, שהחליט כי אין מקום לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד, וקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים ליום 2.5.13. הובהר למערערת כי עליה לקיים אחר הוראות פסק הדין כל עוד לא ניתנה החלטה שיפוטית אחרת. בדיון שהתקיים ביום 2.5.13 נחקרה המערערת ונשמעו טענות באי-כוח הצדדים. ביום 5.5.13 החליט כב' השופט הכהן לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, והורה כי בסוף השבוע החל בימים 10-11.5.13 יתקיים המפגש המורחב של המשיב עם הקטין בהתאם להסדרי הראייה החדשים. המערערת לא השלימה עם ההחלטה והגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור עליה (בע"מ 3362/13). ביום 9.5.13 החליט בית המשפט העליון (כב' השופט נעם סולברג) לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 23.7.13 נדחתה גם הבקשה לרשות ערעור. בקשה נוספת שהגישה המערערת לבית משפט זה להקפאת המצב עד להכרעה בערעור נדחתה (על ידי השופט מינץ) ביום 20.8.13. למרות כל ההחלטות הללו, הסדרי הראייה שנקבעו בפסק הדין לא יושמו עד כה. יתר על כן, מאז יום 16.8.13 מונעת המערערת מהמשיב כל מפגש עם הקטין, גם לא מפגש במתכונת המקורית ששררה מאז הסכם הגירושין, לפיה המשיב נפגש עם הקטין כל יום שני למשך שלוש שעות, וכן מספר שעות בכל סוף שבוע שני. גם פנייה של המשיב בנדון לבית משפט קמא בבקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, לא הועילה לקיום פסק הדין. בקשה נוספת הוגשה לאחרונה, והדיון בה קבוע בפני בית משפט קמא למחר (17.9.13).

5.         המערערת טוענת כי בית משפט קמא שגה כאשר סרב לאפשר את העברת חומרי הגלם וההקלטות לידי הפסיכולוג בן-פורת; כאשר התנה את העברת החומרים דווקא לידי פסיכולוג קליני; וכאשר נתן את פסק הדין טרם מיצתה המערערת את זכויותיה לקבל את חומר הגלם ולשלוח למומחית שאלות הבהרה. לטענתה, העיסוק בפסיכולוגיה נכלל בהסדריו של חוק זכויות החולה. ממילא, חומרי הגלם שנאספו אצל המומחית במהלך המבחנים הפסיכולוגיים שערכה לצדדים נחשבים ל" מידע רפואי" כהגדרתו בחוק. סעיף 18(א) לחוק קובע כי " מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו". סטייה מהוראה זו אפשרית רק אם המטפל פועל בהתאם להוראת סעיף 18(ג), המחייב אותו להודיע באופן מיידי לוועדת האתיקה על החלטתו שלא למסור מידע רפואי למטופל מטעם של נזק חמור העלול להיגרם לבריאותו הגופנית או הנפשית. במקרה שלפנינו, כך נטען, לא פעלה המומחית בדרך זאת ולא מסרה הודעה על סירובה לוועדת האתיקה. לפיכך לא הייתה לבית המשפט סמכות ורשות לסטות  מהוראות סעיף 18(א) לחוק ולהתנות את מסירת המידע למערערת בתנאי כלשהו, אפילו אם תנאי זה נקבע בהנחיות פנימיות של הסתדרות הפסיכולוגים, שאינן בגדר דין, וככאלה נדחות מפני הוראתו המחייבת של חוק זכויות החולה. המערערת עומדת על האופי החוקתי של הזכות לקבלת מידע, ובפרט זכותו של מטופל לקבלת מידע רפואי הנוגע אליו, המהווה חלק מכבוד האדם על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריה, משהוכרה בפסיקה זכותו של חולה נפש לעיין במידע הרפואי המתייחס אליו, חרף ההוראה המגבילה שבסעיף 35(יא) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, על אחת כמה וכמה שזכות זו עומדת לה, כמי שאינה חולת נפש.

6.         המשיב טוען מנגד כי יש לדחות את הערעור, באשר כל מהלכי המערערת נועדו לתכלית אחת, והיא הרחקת הקטין ממנו, הסתת הקטין נגדו, והותרת המצב בו למרות שהקטין הנו כבן 7 והחל ללמוד בכיתה ב', עדיין לא זכה לבלות עם אביו בסופי שבוע וללון בביתו, כאשר לאחרונה אפילו ביקורי אמצע השבוע נמנעו על ידי המערערת. לטענת המשיב, תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין), שהותקנו מכוח סעיף 26 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן - חוק בית המשפט לענייני משפחה), קובעות הסדר ספציפי הגובר על כל הוראה אחרת, לרבות חוק זכויות החולה. תקנה 258יב(ד) קובעת כי בענייני משפחה " בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה בכתב על חוות דעתו בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את חוות הדעת". תקנה זו נועדה להביא לייעול ההליכים בענייני משפחה ולמנוע את התמשכות ההתדיינות המשפטית. לפיכך, המועד שנקבע בתקנה להגשת שאלות הבהרה אינו ניתן להארכה בשל דרישה לקבלת חומרי גלם ששימשו את המומחה. המערערת לא עמדה במועד זה, הגם שקיבלה מבית המשפט (בהחלטה מיום 28.1.13) זמן כפול של 14 יום להגשת תגובתה לחוות הדעת. יתירה מכך, בית משפט קמא הוסיף והלך לקראת המערערת בכך שאפשר (בהחלטה מיום 3.3.13) את העברת חומרי הגלם לפסיכולוג קליני מטעמה. אולם המערערת לא ניצלה גם הזדמנות זו, ונמנעה מהצגת שם של פסיכולוג קליני מטעמה, למרות שבדיעבד מתברר כי היא הייתה מלווה במהלך ההתדיינות בערכאה קמא על ידי פסיכולוגית קלינית (כרמיה אוריין מחיפה), שחוות דעתה מיום 16.4.12 צורפה לראשונה (וללא נטילת רשות) להודעת הערעור. עמידת המערערת על העברת חומרי הגלם דווקא לפסיכולוג בן-פורת, שאינו פסיכולוג קליני, ולא לפסיכולוגית הקלינית אוריין, מצביעה שוב, לטענת המשיב, על כך שמטרתה היחידה אינה לשלוח שאלות הבהרה למומחית מטעם בית המשפט אלא להוסיף ולמשוך את ההליכים על מנת לסכל את הקשר בין המשיב לבין הקטין.

7.         דעתנו, לאחר שקילת טענות הצדדים, הנה כי לא היה כל מקום לאופן התנהלות המערערת בבית משפט קמא, וכי לא נפל כל משגה בפסק הדין. לאחר שהמומחית מטעם בית המשפט הגישה את חוות דעתה, עמדה למערערת האפשרות להגיש למומחית שאלות הבהרה בכתב בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, כאמור בתקנה 258יב(ד) לתקנות סדר הדין. תקנה זו מקצה לבעל הדין את המועד של " שבעה ימים מיום שקיבל את חוות הדעת" (ההדגשה הוספה), ולא מיום שנמסרו לו חומרי הגלם או ניירות העבודה ששימשו את המומחה. לפיכך, גם אילו היינו סבורים שעמדה למערערת הזכות לקבל את המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים ואת ההקלטות הנמצאות ברשות המומחית (ולהלן נסביר מדוע לא בשלו התנאים המזכים את המערערת בקבלת חומרים אלה), לא היה בכך להצדיק את הימנעותה ממשלוח שאלות הבהרה, כפי שמורות התקנות, שעה שהודיעה על התנגדותה להמלצות שבחוות הדעת. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט לאמץ את המלצות המומחית כבר בשל אי-משלוח שאלות ההבהרה (מהלך המהווה תנאי לבקשת רשות לחקירת המומחית בבית המשפט, כאמור בתקנה 258יב(ה)), ובמיוחד לאחר שבית המשפט קצב למערערת לשם כך פרק זמן העולה במידה משמעותית על התקופה שנקבעה בתקנות. לא זו אף זו: במכתב ב"כ המערערת אל הפסיכולוג בן-פורת מיום 2.4.13, וכן במכתב ההמשך שהפסיכולוג בן-פורת שלח ליועץ המשפטי וליו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים, לא דובר כלל על משלוח שאלות הבהרה אלא על מתן חוות דעת על ידי הפסיכולוג בן-פורת. מלבד שיש בכך לפגום בטענת המערערת הקושרת בין דרישתה לקבלת חומרי הגלם לבין אי-משלוח שאלות ההבהרה למומחית, מלמד הדבר על התנהלות בלתי-תקנית של המערערת הנוגדת את הוראת סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, לפיה " מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט" (ראו גם תקנה 258יב(ז)).        

8.         די בכך להביא לדחיית הערעור. מעבר לצורך נוסיף כי דין הערעור להידחות גם בשל כך שבית משפט קמא פעל נכונה כאשר נעתר לבקשת המומחית והתנה את העברת חומרי הגלם וההקלטות בכך שאלה יימסרו לידי פסיכולוג קליני מטעם המערערת. אמנם ברגיל עומדת לבעלי הדין הזכות לעיין בניירות העבודה ובמסד הנתונים ששימשו את המומחה לצורך הכנת חוות דעתו (ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי, מיום 26.9.10, פסקה 104; ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, מיום 4.7.12, פסקה 31; י' קדמי, על הראיות (חלק שני, 2009) עמ' 778). אולם זכות זו, כמו זכויות דיוניות רבות אחרות, אינה מוחלטת, ופעמים שהיא נדחית מפני אינטרסים חשובים אחרים הראויים להגנה (השוו י' עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי (תשס"ח) 247; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 198; רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196-195). כאלה הם הסטנדרטים המקצועיים להם כפוף המומחה, העשויים להתוות את הדרך ולהטיל מגבלות בנוגע למסירת חומרי גלם המשמשים אותו בעבודתו. המומחית הציגה בפני בית המשפט סטנדרטים שנתפרסמו על ידי ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ומועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות בנוגע להגשת חוות דעת פסיכולוגיות לבתי המשפט. על פי האמור במסמך, " הסטנדרטים חוברו על ידי ועדה שמונתה ע"י מועצת הפסיכולוגים, ועדת אתיקה והוועד המרכזי של הסתדרות הפסיכולוגים לשם ניסוח סטנדרטים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית עבור בית המשפט... הסטנדרטים אומצו על ידי מועצת הפסיכולוגים, הוועד המרכזי של הסתדרות הפסיכולוגים וועדת אתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים ב-2008". מועצת הפסיכולוגים הנה גוף רשמי האוחז על פי חוק הפסיכולוגים (סעיף 48) בשורה של סמכויות, ובכלל זה ייעוץ לשר הבריאות בכל עניין הנוגע לעיסוק בפסיכולוגיה בישראל. הסתדרות הפסיכולוגים אף היא בעלת מעמד מוכר בחוק הפסיכולוגים (סעיף 47(4)). ככאלה, נודע משקל של ממש לכללים הנקבעים על ידי המועצה וההסתדרות. בהקשר הנדון, נקבע בכללים כי " יש לשמור על חסיון המבחנים הפסיכולוגיים. על הפסיכולוג להימנע מחשיפה של מבחנים ו/או שאלונים פסיכולוגיים, אשר עלולה לפגוע ביעילות השימוש בהם בהמשך. פסיכולוג שנדרש - עפ"י החלטת ביהמ"ש - למסור את החומר הגולמי של מבחנים או שאלונים פסיכולוגיים - יעשה זאת ישירות לעמיתו למקצוע, ולא באמצעות עורכי-הדין או אחרים, זאת בהתאם לכללי האתיקה של הפ"י". האינטרס אותו מבקשת הוראה זו לקדם - שמירה על יעילות המבחנים הפסיכולוגיים במקרים עתידיים - הנו צורך לגיטימי הראוי להגנה, במיוחד בשים לב לזהות הגופים שקבעו את ההוראה ולהיותה נגזרת מהקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים (סעיף 7.5 לקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל - 2004; http://www.psychology.org.il). ממילא רשאי בית המשפט להתנות את מסירת חומרי הגלם בכך שהמסירה תבוצע למומחה בעל כשירות מקבילה למומחה שהגיש את חוות הדעת, ובמקרה שבפנינו - פסיכולוג קליני (להבדל בין תחומי המומחיות השונים בפסיכולוגיה, וההשכלה והניסיון השונים הנדרשים לכל תחום, ראו תקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה), תשל"ט-1979). פתרון זה שומר על איזון ראוי בין שני האינטרסים הנוגדים העומדים על הפרק: מצד אחד, זכותו של בעל הדין שחוות הדעת הפסיכולוגית נוגעת אליו לבקר אותה באמצעות מומחה מטעמו; מצד שני, דאגתה של קהילת הפסיכולוגים לשמירה על אמינות המבחנים המשמשים את העוסקים במקצוע. כך הוא לגבי כל פסיכולוג המגיש חוות דעת מומחה לבית המשפט, וכך הוא ביתר שאת לגבי פסיכולוג המגיש את חוות דעתו לבית המשפט לענייני משפחה, הנהנה מגמישות מיוחדת בעניינים פרוצדורליים עד כדי רשות לנהוג " בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה... בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). בנדון דידן, תקנות סדר הדין אינן מקנות זכות מפורשת לקבלת חומרי הגלם, כך שהוראת סעיף 8(א) לחוק ישימה.                   

9.         אין לקבל את הטענה כי הזכות לקבלת מידע רפואי על פי סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה מתגברת על הכלל האמור. סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה קובע את זכותו של " מטופל" לקבל מהמטפל " מידע רפואי מהרשומה הרפואית... המתייחסת אליו". הסעיף אינו מעניק זכות לקבלת מידע למי שנערך לגביו אבחון פסיכולוגי, להבדיל מטיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי בא בגדריו של טיפול רפואי, כאמור בסעיף 2 לחוק זכויות החולה: " 'טיפול רפואי' - לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי" (ההדגשות לעיל ולהלן הוספו). בהגדרה זאת ברר המחוקק את מילותיו בקפידה, ויצר הבחנה ברורה בין מקצוע הרפואה לבין מקצוע הפסיכולוגיה: בעוד שרופא נחשב כמי שמעניק טיפול רפואי גם בעודו עוסק ב" איבחון", הענקת טיפול רפואי על ידי פסיכולוג מתקיימת רק כאשר הוא עוסק ב" טיפול". עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 3.9.12, פסקה 24 לפסק דינו של השופט זילברטל):

" כאשר חוק זכויות החולה כולל במונח 'טיפול רפואי' את הטיפול הפסיכולוגי, ראוי לקבוע כי אין מדובר באבחון פסיכולוגי. זאת, כל עוד אין מדובר ב'אבחון רפואי', שאז פעולה זו, בפני עצמה, תיחשב כ'טיפול רפואי', על-פי ההגדרה הנ"ל... נדמה כי יהא זה נכון לקבוע כי האבחון אצל הפסיכולוג או הפסיכיאטר, שאליו נשלח המערער על ידי שירות המבחן, אינו 'אבחון רפואי', שכן מטרתו אינה ריפוי הנאשם ואינה טיפול בו במסגרות הטיפוליות המקצועיות, אלא גיבוש המלצה עונשית שתוגש לבית המשפט".

אכן, הטיפול אינו אלא פן אחד בלבד בתוך מכלול עיסוקיו של הפסיכולוג. סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים מגדיר: " 'עיסוק בפסיכולוגיה' - עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם, וכן טיפול, שיקום ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג". הפסיכולוג נחשב אפוא כמי שמעניק טיפול רפואי כמובנו בחוק זכויות החולה רק כאשר הוא עוסק בטיפול בעניינים נפשיים, שכליים והתנהגותיים (ולמצב כזה יפות גם הגדרת " מטפל" בסעיף 2 לחוק זכויות החולה והוראת סעיף 33(6) לחוק הפסיכולוגים המפנה לחוק זכויות החולה), אך לא כאשר הוא עוסק באבחון והערכה בעניינים כאלה. הבחנה זו באה לידי ביטוי לא רק בחוק זכויות החולה אלא גם בכללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית), תשנ"ב-1991, המתארים את הפסיכולוג כמי שמעניק " שירות" ל" לקוח". " לקוח" מוגדר שם (בכלל 1): " מטופל וכל מי שמבקש או שמבקשים עבורו שירות", והגדרת " שירות" הנה: " טיפול, אבחון, הערכה, שיקום, ייעוץ או הדרכה מקצועיים בתחום העיסוק בפסיכולוגיה". לפנינו אינדיקציה נוספת לכך ששירותיו של הפסיכולוג רחבים בהרבה ממתן טיפול פסיכולוגי: כאשר הפסיכולוג עוסק בהענקת טיפול פסיכולוגי, מקבל הטיפול נחשב למטופל, ומעמד זה גורר אחריו זכאות לקבלת מידע רפואי מהרשומה הרפואית בהתאם לסעיף 18(א) לחוק זכויות החולה. מנגד, כאשר הפסיכולוג עוסק במתן שירותי אבחון והערכה פסיכולוגיים, מקבל השירות הנו לקוח "רגיל" ולא מטופל, וככזה אין הוא נהנה מהוראת סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה.

במקרה הנוכחי, המומחית לא העניקה למערערת טיפול פסיכולוגי (אם כי המליצה בחוות הדעת על טיפול כזה). המומחית עסקה, בהתאם למינוי שקיבלה מבית המשפט, באבחון והערכת מסוגלותם ההורית של המערערת והמשיב והסתברות החשד שהקטין נתון להתעללות מצד גורם כלשהו במשפחה. כפועל יוצא, המערערת אינה נחשבת למטופלת של המומחית, ואין כל סתירה בין הסטנדרטים המקצועיים עליהם נסמכה המומחית - סטנדרטים העוסקים במתן חוות דעת פסיכולוגיות לבתי המשפט ולא במתן טיפול פסיכולוגי - לבין זכות המטופל למידע רפואי על פי סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה.

10.       על כך יש להוסיף כי אפילו היה סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה חל במקרה דנן, לא היה בו להעניק למערערת אלא זכות לקבלת מידע רפואי המתייחס אליה (כהוראת הסיפא של סעיף 18(א): " מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו"). המערערת לא הייתה זכאית בכל מקרה לקבל את חומרי הגלם שעניינם במבחנים הפסיכולוגיים שנערכו למשיב, ואפשר שאף לא את החומרים הנוגעים לבדיקות שנערכו לקטין כל עוד לא באה על כך הסכמת המשיב בתור הורהו השני (סעיף 18(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; סעיף 4(ה) להסכם הגירושין בין הצדדים). אלא שהמערערת לא הגבילה את דרישתה לקבלת חומרי הגלם הנוגעים אליה, וסירבה להגיש למומחית את שאלות ההבהרה כל עוד לא תקבל " את כל חומרי הגלם, של כל הנבדקים" (סעיף 1 למכתבה למומחית מיום 11.2.13; סעיף 4 למכתבה למומחית מיום 18.2.13; סעד ג' בתחילת הודעת הערעור). ביודענו כי העניין שעמד להכרעה בפסק הדין קמא אינו המסוגלות ההורית של המערערת אלא טענתה כי המשיב פוגע בקטין (ולפיכך יש להגביל את הסדרי הראייה ביניהם) ברור מדוע המערערת אינה מסתפקת בקבלת חומרי הגלם הנוגעים אליה. אלא, שכאמור, אפילו היו נכונות כל טענות המערערת לגבי היחס בין חוק זכויות החולה לבין הסטנדרטים המקצועיים עליהם נסמכה המומחית, לא היה בכך לאפשר לה לקבל את חומרי הגלם המתייחסים אל המשיב. 

11.       הערה נוספת, אף היא מעבר לצורך, נוגעת להיקף המידע הרפואי לו זכאי המטופל על פי סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה. סעיף זה מקנה למטופל את הזכות לקבלת " מידע רפואי מהרשומה הרפואית". המונח " רשומה רפואית" מוגדר בסעיף 2 לחוק זכויות החולה: " מידע לפי סעיף 17 ... לרבות התיק הרפואי של המטופל...". סעיף 17 לחוק קובע כי הרשומה הרפואית הנה התיעוד של " מהלך הטיפול הרפואי... ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית". כבר עמדנו לעיל על כך שהמערערת לא קיבלה מהמומחית " טיפול רפואי" כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק זכויות החולה. נוסיף כעת כי לאור סעיף 17 לחוק לא הייתה המערערת זכאית בכל מקרה לקבל לעיונה - ככל שבקשת העיון נסמכת על חוק זכויות החולה - את התרשומות האישיות שהמומחית ערכה במהלך הבדיקות והכנת חוות הדעת.