פלונית ואח' נ' אלמוני(אסיר) ואח'

פסק דין

תביעת נזיקין של קורבן סחר בנשים. התביעה מוגשת על ידי עיזבונה.

הצדדים והעילות

1. התובעת 2 הינה בתה והיורשת של המנוחה תובעת 3. היא הגישה את תביעתה באמצעות תובעת 2 שהינה אמה של המנוחה וסבתה. ביוני 2001 או בסמוך הוברחה המנוחה ארצה, נסחרה והועסקה בזנות, לימים נעצרה על ידי משטרת ישראל, העידה במשטרה נגד סוחריה, נשארה בארץ בהיתר וביום 4.7.03 התאבדה.

2. העילה כלפי נתבעים 1 – 4 נובעת ממעשיהם הישירים. הם העסיקו את המנוחה בזנות וסחרו בה כל אחד לפי חלקו בשרשרת הסחר. המדינה הגישה נגד הנתבעים כתבי אישום, לימים תיקנה אותם, הנתבעים הודו, הורשעו ודינם נגזר [תפ"ח 1107/02].

3. נתבעת 5 הינה המדינה, לגביה נטען שאפשרה את עבירות הנתבעים 1 – 4 במנוחה ולא מנעה אותן על אף שידעה על מעשיהם. העיזבון מעלה שתי עילות מרכזיות כלפי המדינה. אחת, רשלנות באי מניעת עוולות הנתבעים 1 – 4. שנייה שותפות וסיוע לביצוע עוולות אלו.

4. ג. הנתבע 1 [שיכונה – הנתבע] התגונן, העיד ונחקר אך לא הגיש סיכומים. לפיכך דינו כדין בעל דין שלא התייצב במשפטו והעיזבון זכאי ליטול נגדו פסק דין. נגד נתבעים 2 ו – 3 ניתנו פסקי דין בהיעדר הגנה. אשר לנתבע 4 – הצדדים הגיעו להסכם פשרה שאושר בפסק דין. נותר אם כן לקבוע את היקף הפיצוי בו חב הנתבע לעיזבון ולדון בתביעת העיזבון נגד המדינה, שאלת אחריותה ובמידה שתיקבע אחריותה, בהיקף הפיצוי.

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

הערה כללית – העובדות כלפי הנתבע בפרק זה מבוססות על הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי ועל עדותו בתביעה שלפניי. הוא לא ביקש וממילא גם לא קיבל היתר לסתור את הממצאים בהליך הפלילי.

5. עבירות הסרסרות - במועד לא ידוע, לפחות כארבע שנים טרם הגשת כתב האישום, החל הנתבע לסרסר בנשים לשם זנות באזור אילת. כשנתיים לאחר מכן חבר אליו נתבע 2 והפך לשותפו. השניים הקימו והפעילו מערך של "שירותי ליווי" המבוסס על נשים זמינות, דירות, קו טלפון ופרסומים בעיתונות המקומית. וכך פעל המערך: השניים שכרו דירות ושיכנו בהן את הנשים בצוותא. הנשים הופעלו באמצעות "משרד" או "משרדים" שהינם בעצם מענה אנושי לקו טלפון. ה"משרדים" נשאו אמנם שמות שונים אך כולם הופעלו באמצעות קו טלפון אחד על שם אחד מהם. ה"משרד" היה שולח נשים לבתי מלון בהם שהו הלקוחות ועל פי הזמנה טלפונית שלהם והנשים כמצופה סיפקו ללקוחות את השירות.

6. עבירות הסחר - במשך הזמן החלו השניים לסחור בנשים לשם העסקתן בזנות במערך שלהם ואף למכור אותן לסרסורים אחרים. הם יצרו קשר עם "מתווכים" ה"מגייסים" נשים בחו"ל והללו היו שולחים להם קבוצות נשים מלוות באנשי קשר למצרים. הנשים היו מוברחות ארצה דרך גבול מצרים – ישראל שלא כחוק ובאמצעות בדואים, תוך שהן מותירות את דרכוניהן מאחור. הנשים היו נאספות על ידי קונים מיועדים ואם לא היו כאלו, היו מועברות לסוחרים אחרים שהיו מציעים אותה למכירה לאחרים לשם עיסוק בזנות. השניים חיו על רווחי הנשים שהתקבלו מעיסוקן בזנות בידיעה ותוך ניצול העובדה שהן שוהות בישראל שלא כחוק. הם אילצו את הנשים להחזיר להם את עלות רכישתן בכך שתעסוקנה בזנות במשך חודש שלם ללא תמורה. בהמשך גבו מהן חלק מהאתנן שקיבלו.

לתעלה עמוקה, אפלה ואכזרית זו התגלגלה המנוחה.

7. המנוחה נולדה בשנת 1982 והתגוררה עם בתה ואמה במולדובה. בחודש מאי 2001 או בסמוך, פנתה ל"מתווכים" בחו"ל מתוך מטרה להגיע לישראל ולעסוק כאן בזנות. הללו הבטיחו לה שתשתכר בישראל כ - 1,000$ לחודש מעיסוק בזנות. בסביבות יוני 2001, לאחר שקיבלה מהמתווכים כרטיס, טסה ממוסקבה למצרים והוברחה באמצעות בדואים וביחד עם נשים אחרות, דרך הגבול ממצרים לישראל. בצד הישראלי המתין לנשים נתבע 3, לקח אותן לתל אביב ושיכן אותן במכון לשירותי מין, בידיעה שהן שוהות בישראל שלא כחוק.

8. כעבור מספר ימים הגיע הנתבע למכון ועל דעתו ובהסכמתו של נתבע 2 רכש מנתבע 3 את המנוחה ואישה נוספת, לקח אותן ושיכן אותן באחת הדירות שלהם באילת. למחרת הודיע הנתבע למנוחה שרכש אותה מנתבע 3 תמורת 7,000$ והיא תיאלץ לעבוד עבורו ועבור נתבע 2 במשך חודש ללא תמורה על מנת להחזיר להם את הוצאות הבאתה ארצה. וכך עשתה. בהמשך נאלצה לעבוד עבור השניים בזנות ולהעביר להם את "חלקם" כספי האתנן שקיבלה.

9. להווה ידוע – החל משנת 1998 שימש הנתבע כמקור מודיעיני עבור משטרת אילת והופעל על ידי מפעילים מטעמה. במקביל ובמועדים שלא התבררו ועד כולל שנת 2001, הוכרז על ידי זרועותיה השונות של המשטרה כ"יעד איסוף" [לאיסוף מידע על עבריינות], כ"יעד אדם" [מסומן כ"מחולל פשיעה"] וכ"יעד מחוזי" [עבריינות הדורשת רמת חשיפה רחבה וגבוהה של מחוז במשטרה]. תחילה סומן על רקע חשדות ומידעים על עיסוקו בסרסרות, בשלב מאוחר, ובמועד שלא התברר, על רקע חשדות ומידעים על עיסוקו בסחר נשים. יוצא שבמועדים בהם עבדה המנוחה עבורו הופיע כבר הנתבע על ה"רדאר" המשטרתי.

10. באוקטובר 2001 לערך, כ – 4 חודשים לאחר שהביאה לאילת, מכר הנתבע את המנוחה לנתבע 4 שפעל בתל אביב. ימים ספורים לאחר מכן, ב – 18.10.01 ובמסגרת פעולות אכיפה שביצעה, איתרה משטרת ישראל את המנוחה בדירה בה התגוררה עם חברה שאף הוא שוהה בלתי חוקי בישראל. המשטרה העבירה אותה לאכסנייה בתל אביב, שמרה אתה על קשר ושילמה לה קצבה חודשית של כ – 800 ₪. במרץ 2002 מסרה המנוחה הודעה מפורטת במשטרה ובה הפלילה את נתבע 4 וסוחר נוסף שאינו נתבע בתביעה זו. היא לא מסרה דבר על הנתבע ועל שותפו נתבע 2. במועד לא ידוע בשנת 2002 הפעילה המשטרה סוכן סמוי, אף הוא סוחר נשים, כנגד הנתבע. הסוכן הקליט והפליל אותו. במאי 2002 עצרה המשטרה את הנתבע. המנוחה שבאותה עת כבר עזבה את האכסניה, אותרה על ידי המשטרה במסעדה בה עבדה. המנוחה מסרה במשטרה עדות מפלילה על הנתבע והסכימה להעיד נגדו במשפט.

11. ב – 7.6.02 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד הנתבע, נתבע 2 ואחרים בגין פרשת הסחר. בהתייחס למנוחה, כלל כתב האישום בנוסף לעבירות סחר, סרסרות והעסקה שלא כדין גם עבירות של אינוס ומעשה סדום וכן פירוט של התעללותו בה. אך המדינה הגיעה עם הנתבע להסדר טיעון על פיו תוקן כתב האישום על ידי מחיקת העבירות של אינוס ומעשה סדום, הנתבע הודה והורשע ביום 5.2.03. מאחר שההרשעה הושגה על יסוד הסדר הטיעון, לא נדרשה המנוחה להעיד ולא פרסה את גרסתה הרחבה אודות המעשים שנעשו בה. ביום 3.3.03 גזר בית המשפט המחוזי על הנתבע 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. אף יתר הנתבעים הודו במסגרת עסקאות טיעון, הורשעו ודינם נגזר. ביום 10.4.03 ערערו הנתבע ונתבע 2 לבית המשפט העליון על חומרת העונשים שנגזרו עליהם.

12. עם הרשעתם של הנתבע ונתבע 2 הגישה נגדם המנוחה תביעה נגררת להרשעה. בנוסף ובהמשך הגישה עתירה מנהלית על מנת שהמדינה תאפשר לה להישאר בישראל.

13. בעת הזו התגוררה המנוחה עם אותו חבר בדירה שכורה. ביום 4.6.03 הספיקה לחתום על תצהיר במסגרת התביעה הנגררת. ביום 4.7.03 נמצאה תלויה ללא רוח חיים בדירה. ד"ר קוגל מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית קבע כי מותה נגרם עקב תשניק מכני בעקבות הידוק לולאה על הצוואר. אין כיום מחלוקת שהמנוחה התאבדה. התביעה שלפניי הוגשה לאחר התאבדותה.

14. ביום 28.9.04 ובהסכמת המדינה הפחית בית המשפט העליון את עונש המאסר של הנתבע ל – 11 שנים, מתוכן 9 שנים בפועל. אף עונשו של נתבע 2 הופחת בשנה. כעבור 6 שנים ולאחר "הפחתת שליש" שוחרר הנתבע.