לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בתיק בד"א 34/12, מיום 23.10.12, בגדרו מחק בית הדין הארצי על הסף את הקובלנה שהוגשה נגד המשיב, מן הטעם כי על פי סעיף 41 לחוק לשכת עורכי הדין, התשל"ה-1975 (להלן: "
החוק"), אין בתי הדין המשמעתיים של הלשכה בעלי סמכות לדון בעניינו.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
1. המשיב, מר חסן אטראד (להלן: "
המשיב"), סיים את תקופת התמחותו לקראת הסמכתו כעורך דין בשנת 2002, אך לא עמד בבחינות ההתמחות ולא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. ממועד זה, ועד לתחילת שנת 2012, ביקש המשיב לגשת לבחינות הלשכה מספר רב של פעמים. בחלק מהפעמים נכשל המשיב בבחינות, ובחלקן - דחתה הלשכה את בקשתו על הסף.
2. בכתב הקובלנה שהוגש נגד המשיב ביום 9.8.10, נטען, כי המשיב הופיע ביום 17.4.07 בבית משפט השלום בעכו (בפני כב' הרשמת שלאעטה-חלאילה), כאשר הוא מייצג חייבת בהליך התנגדות לביצוע שטר. עוד נטען, כי המשיב הציג את עצמו כמתמחה ממשרד עו"ד מוסטפא סח, חרף העובדה כי סיים שנים רבות קודם לכן את תקופת התמחותו, והופעתו בדיון לא הייתה בשמו או במקומו של עו"ד סח.
3. בבית הדין המשמעתי המחוזי הורשע המשיב במיוחס לו, לאחר דיון הוכחות אליו בחר לא להתייצב כלל. גם את החלטת בית הדין בנוגע להגשת טיעונים לעונש בכתב לא כיבד המשיב, ובסופו של יום נגזר עליו עונש של פסילה לצמיתות משורות המקצוע וקנס כספי בסך 3,000 ש"ח.
4. במסגרת הדיון בערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, העלה בית הדין מיוזמתו את שאלת סמכותו לדון בעניינו של המשיב, כמו גם שאלה נוספת הנוגעת לסדרי הדין שננקטו בבית הדין המחוזי. לאחר שמיעת טענות הצדדים בנושא, הורה בית הדין הארצי, בדעת רוב (עוה"ד יעקב אמסטר ואורי ויזנברג), על מחיקת הקובלנה, לאחר שקבע כי המערערת לא הרימה הנטל להוכיח את סמכותו העניינית של בית הדין, שעה שבמועד בו ביצע המשיב את המיוחס לו הוא לא נתון היה תחת מרותה של הלשכה. בית הדין הגיע למסקנה זו משני טעמים: האחד, תוך פרשנות לשונית של סעיף 41 לחוק לשכת עורכי הדין, בצוותא עם כללים 1 - 3 לכללי לשכת עורכי הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות), התשכ"ב-1962, מהם עולה, לשיטת בית הדין הארצי הנכבד, כי על מנת להתחיל תהליך שבסופו הכרעה בדבר קבלה ללשכת עורכי הדין, על המועמד להגיש בקשה בהתאם לכללים, כאשר לא הוכח כי בקשה כזו אמנם הוגשה; מה גם, שכל עוד לא עמד המועמד בתנאים המוקדמים, ביניהם עמידה בבחינה המעשית, אין שאלת קבלתו ללשכת עורכי הדין עומדת על הפרק, וממילא אינה טעונה הכרעה.
בית הדין הארצי המשיך וקבע, כי מצב בו מועמד שסיים את ההתמחות, נכשל בבחינה ולא עשה כל פעולה נוספת כדי להתקבל ללשכת עורכי הדין עדיין יהיה כפוף למרות הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין לעולם ועד, אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. באשר לענייננו, כך נקבע, לא עמדה הלשכה בנטל ההוכחה המוטל עליה - להוכיח את סמכותה ביחס למשיב, באמצעות הגשת ראייה לכך שבמועד הרלוונטי לקובלנה הייתה בקשה תלויה ועומדת של המשיב להתקבל כחבר בלשכה, שטרם ניתנה בה החלטה סופית או שחלף המועד הסביר למתן החלטה בה.
אף שגם דעת המיעוט בבית הדין הארצי (עו"ד משה רביזאדה) הסכימה לתוצאה הסופית בנסיבות העניין, ההנמקה שניתנה על ידה הייתה מעט שונה, שכן לשיטתה, אין מקום להפסקת תחולת כללי האתיקה על מי שמבקש להימנות על ציבור עורכי הדין, ולשם כך הגיש בקשת חברות ו/או מתנהג באופן ברור כמי שמבקש זאת, זולת אם לשון החוק קובעת זאת מפורשות. עם זאת, לא הורם הנטל להוכיח כי בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכה סורבה לאחר המועד הקובע, וממילא יש לאמץ את הנחת המוצא המיטיבה עמו, לפיה הבקשה סורבה קודם למועד בו בוצעה לכאורה העבירה, וממילא כללי האתיקה לא חלו עליו במועד זה.
5. לטענת ב"כ המערערת בערעור דנן, עו"ד דקלה קליין-יונה, הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הינן שגויות, וזאת ממספר טעמים:
ראשית, אין לראות את סירובה של הלשכה לאפשר למשיב - כמו גם לכל מבקש אחר - להיבחן בבחינות ההסמכה, כהכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר בלשכה, כלשון סעיף 41 לחוק, ומדובר ב"סירוב לשעה" בלבד, כאשר המשיב רשאי לשוב ולעתור להתקבל כחבר בלשכה, כבר במועד הבחינה הבאה.
שנית, תכלית החקיקה המשמעתית הינה שמירה על טוהר המקצוע, ומכאן הרחבת תחולתה גם על אי אלו מצבי ביניים, כפי שפורטו בסעיף 41 לחוק. זאת ועוד, מתמחים רבים ממשיכים לעבוד באותה מסגרת, גם לאחר תום שנת ההתמחות הרשמית שלהם, והם אף רשאים לייצג במסגרת זו את שולחי מאמניהם בבית המשפט. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה לעריכת אבחנה בין התקופות השונות לעניין מרותה של הלשכה, קל וחומר שלא בענייננו, בו המשיב גילה את רצונו לשוב ולהימנות על שורות הלשכה, הן קודם לאירוע מושא הקובלנה והן שנים רבות לאחריו, וכאשר העבירה המיוחסת לו נעברה, לכאורה, בזיקה ישירה למקצוע עריכת הדין.
קושי רעיוני נוסף בפסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד, כך לשיטת ב"כ המערערת, נסוב על כך שהוא מוביל, הלכה למעשה, להחלת סמכותה של הלשכה באופן רטרואקטיבי על המועמד - וזאת בניגוד לעקרון החוקיות - שכן שעה שהוא עותר להתקבל כחבר בלשכה ובקשתו מתקבלת, ממילא מרות הלשכה חלה עליו גם בתקופות הביניים בין המועד בו נדחתה בקשתו הקודמת ועד לקבלת הבקשה החדשה.
6. המשיב, מנגד, סמך ידיו על פסק דינו של בית הדין הארצי, וטען כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שפורטו שם בהרחבה. עוד טען ארוכות לגופה של העבירה המיוחסת לו - לרבות העובדה כי אמנם הופיע בבית המשפט בשמו של עו"ד סח, אולם טען כי ציין לפרוטוקול שהוא עובד במשרדו של עו"ד סח ולא מתמחה במשרדו, כפי שנרשם בפועל.
בנוסף אישר המשיב, כי מעולם לא חדל לנסות להתקבל כחבר בלשכה עורכי הדין, והוא מבקש לשוב ולהתקבל לשורות הלשכה מיד לכשיתאפשר הדבר.
לעיקרי הטיעון מטעמו של המשיב צורף מכתב מאת עו"ד סח, שאישר כי אפשר למשיב לעבוד במשרדו מספר ימים בשבוע, על מנת "
לעמוד על עבודתו של עו"ד" ו"
לרענן את הידע המשפטי שלו" לקראת בחינת ההסמכה.
דיון
7. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בכלל החומר הרלוונטי, ושמעתי את הצדדים שטענו לפניי בעל-פה, דעתי הינה כי דין הערעור להתקבל, כך שהדיון יוחזר לבית הדין המשמעתי הארצי כדי שישמע את טענות הצדדים לגופן.
כמפורט לעיל, לוז המחלוקת בין הצדדים נוגע לפרשנות המונח "ועד להכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה", בו נעשה שימוש בסעיף 41 לחוק.
כפי שנקבע בפסיקה, תכליתו של סעיף זה הינה ליצור "
רציפות מבחינת תחולתו של הדין המשמעתי ומבחינת מרותם של בתי הדין המיישמים אותו, באופן שהם מלווים את כל המבקש לבוא בשעריו של מקצוע עריכת הדין למן הרגע שבו נרשם כמתמחה, לאורך תקופת התמחותו וכל עוד הינו חבר הלשכה" (על"ע 10320/02
בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 09.06.2004). להלן: "
עניין בולוס"))