השופטת ד' ברק-ארז:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 27241-08-12 מיום 13.1.2013 (סגניות הנשיא ש' דברת ו-ר' יפה-כ"ץ, והשופט א' ואגו). פסק הדין ניתן בערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) ליד בית משפט השלום בבאר שבע בע"נ 44771-12-10, מיום 4.7.2012 (השופט בדימוס י' בנאי, פרופ' א' מרש וגב' י' שרון).
2. המבקשת, ילידת 1988, גויסה לצה"ל ביום 24.10.2006, ושוחררה משירות ביום 2.12.2008 בפרופיל 45 לאחר שאובחנה כסובלת ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה. תביעתה של המבקשת להכרה בה כנכת צה"ל הזכאית לתגמולים, לפי חוק הנכים, נדחתה על ידי קצין התגמולים לנוכח הקביעה שלא נמצא קשר בין תנאי שירותה הצבאי לבין מחלת הנפש שבה לקתה. על החלטה זו הוגש ערעור בפני ועדת הערעורים, ובעקבות דחייתו גם ערעור בפני בית המשפט המחוזי אשר נדחה גם הוא.
3. נקודת המוצא לדיון, שלגביה לא שררה מחלוקת בערכאות הקודמות, הייתה כי אכן התפרצה אצל המבקשת מחלת נפש במהלך שירותה הצבאי. גדר המחלוקת בין הצדדים נגע לקשר שבין השירות הצבאי (ואירועים שונים שהתרחשו, לטענת המבקשת, בזמן שירותה הצבאי) לבין התפרצות המחלה. ליתר דיוק, המבקשת טענה להתקיימותם של מספר אירועים ספציפיים שהובילו, כך היא סבורה, להתפרצות המחלה: תקיפה מינית שחוותה המבקשת, לטענתה, בראשית שנת 2008 בבסיס שבו שירתה; הרעה בתנאי השירות שלוותה ביחס מזלזל ופוגעני כלפי המבקשת מצד מפקדיה; וכן אי-מתן טיפול רפואי למבקשת במועד בו ניתן היה למנוע את פרוץ המחלה או להקל עליה.
4. ביום 25.11.2010 נדחתה תביעתה של המבקשת על ידי המשיב. בהודעת הדחייה צוין כי התביעה נדחתה לאחר שהמשיב הגיע למסקנה שאין קשר בין המחלה הנפשית ממנה סובלת המבקשת לבין תנאי השירות, וזאת "בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית". חוות הדעת הרפואית בעניינה של המבקשת נערכה על ידי מומחית מטעם המשיב, הפסיכיאטרית ד"ר לימור כהן-איילון (להלן: הפסיכיאטרית). לאחר שזו בחנה את ההיסטוריה הרפואית של המבקשת, וכן בדקה אותה, ציינה הפסיכיאטרית כי המבקשת אכן סובלת מסכיזופרניה, אך אין כל קשר בין שירותה הצבאי לבין המחלה. מסקנתה זו התבססה על הקביעה כי שירותה הצבאי של המבקשת לא כלל עומסים מיוחדים, וכי "אין כל מידע" היכול לבסס את טענת המבקשת לפיה היא עברה תקיפה מינית במהלך שירותה הצבאי. בסיכומו של דבר, קבעה הפסיכיאטרית כי פנייתה של המבקשת נדחית מאחר ש"אין קשר בין המחלה הנפשית לבין תנאי השירות". בהקשר זה, היא אף הוסיפה שבמהלך אשפוז פסיכיאטרי קודם של המבקשת, היא האשימה את אביה כי אנס אותה (האשמה שלא נמצא לה בסיס), והדגישה כי "הפגיעה הקוגניטיבית הקשה" של המבקשת מקשה עליה לשקף תמונה רציפה ומדויקת.
5. הערעור שהוגש על החלטה זו של קצין התגמולים לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים, בליווי חוות דעת מומחה נגדית מטעם המבקשת, נדחה. לאחר בחינת חוות הדעת ושמיעת עדויות מטעם הצדדים, קבעה הוועדה כי לא הוכחה התרחשותם של האירועים הנטענים - תקיפה מינית והתנכלות מצד מפקדים. באשר לאי-מתן טיפול רפואי במועד, נקבע על-ידי הוועדה כי המבקשת עצמה העלימה את סיפור התקיפה המינית, וגם לאחר שהועלה, 10 חודשים מאוחר יותר, הוריה מנעו טיפול רפואי של גורמי הצבא בנושא.
6. על החלטתה של ועדת הערעורים הוגש ערעור לבית המשפט קמא. עיקר טיעוני המבקשת הופנו כנגד קביעותיו של המשיב בכל הנוגע לשלושת האירועים הנטענים - התקיפה המינית, שינוי תנאי השירות וההתנכלות ואי-מתן טיפול רפואי בזמן. בנוסף, העלתה המבקשת טענות שונות ביחס למישור הדיוני של הליכי בירור עניינה בוועדת הערעורים: בכל הנוגע לכך שהוחל בשמיעת ראיות מטעמה טרם שהוגש כתב תשובה מלא מטעם המשיב; ולכך שרק לאחר עדותה של המבקשת עצמה הוגש תצהיר מטעם המשיב הכולל את עדותה של המפקדת של המבקשת בזמן שירותה, דבר אשר מנע מהמבקשת להתייחס לעדות זו.
7. בית המשפט קמא דחה את ערעור המבקשת, בעיקר בהתבסס על הוראותיו של סעיף 34(א) לחוק הנכים, המורה כי ערעור על החלטת ועדת הערעורים יכול שיהא מוגש "בנקודה משפטית בלבד". בית המשפט המחוזי סבר כי טענות המבקשת בדבר שאלת קיומם של אירועי השירות הנטענים, מצויות כולם במישור העובדתי המובהק, ועל כן דחה את הערעור. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי הוא סומך החלטה זו על ההלכה לפיה העדפה של חוות דעת רפואית אחת על פני אחרת היא שאלה שבעובדה אשר ערכאת הערעור לא תתערב בה (בהפנותו לע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים, פ"ד לד(3) 74 (1979); ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' פנחס, פ"ד לז(2) 785 (1983)). כן התייחס בית המשפט קמא לטענות המבקשת בעניין אופן ניהולו של הדיון בוועדת הערעורים. בית המשפט קמא סבר כי למבקשת ניתנה אפשרות מלאה להציג את גרסתה בפני הוועדה, ללא מגבלות. בכל הנוגע לתצהירה של המפקדת, בית המשפט קמא קבע כי משעה שבאת-כוחה של המבקשת אף לא ביקשה להעיד את המבקשת לאחר מסירת גרסת המפקדת, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה.
8. בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה מעלים באי-כוח המבקשת מספר טענות. לגופו של עניין, נטען כי הפסיכיאטרית הסתמכה בחוות דעתה על תרשומת שאותה הכין היועץ הרפואי של המשיב (פרופסור יצחק שקד) במהלך פגישתה הראשונה של המבקשת עם גורמים מטעם המשיב - תרשומת שלא-הובאה לידיעתה של המבקשת, העומדת על כך שהיא מסולפת. תרשומת זו, כך נטען, גרמה להשפעה בלתי הוגנת של היועץ הרפואי על עמדתה של הפסיכיאטרית (מאחר שהיועץ היה אחראי על היקף עבודתה של הפסיכיאטרית עבור המשיב). באי-כוחה של המבקשת שבים ומצביעים גם במסגרת הבקשה על הפגמים שנפלו לשיטתם בהליך הבירור שהתקיים בפני ועדת הערעורים: בשל כך שעדות שנגבתה ממפקדתה לשעבר של המבקשת לא הועברה אליה לפני החלטת המשיב, כמו גם משום שהמערערת חויבה להתחיל בשלב ההוכחות לפני שהמשיב הגיש כתב תשובה, חוות דעת מגיבה ועדויות מטעמו - וסדרי דין אלו, כך נטען, לא אפשרו למבקשת ולבאי-כוחה להתמודד מול מכלול טענות המשיב.
9. בכל הנוגע לקבלת רשות הערעור, טוענת המבקשת כי על בית משפט זה לקבל את הבקשה מאחר שהיא מעלה מספר שאלות עקרוניות, החורגות מעניינה הפרטי של המבקשת. השאלה הראשונה נסבה על חלוקת התפקידים הנדרשת בין המשיב לבין המומחים והיועצים מטעמו, בכל הנוגע להכרעה בשאלה העובדתית שעניינה תנאי השירות או האירועים שעליהם מתבססת התביעה. המבקשת מסבירה, בהקשר זה, כי שאלת התקיימותם של "תנאי שירות" מסוימים, להבדיל משאלת הקשר הסיבתי בינם לבין המצב הרפואי, כרוכה בבירור עובדתי שהמשיב אינו רשאי להעביר למומחה רפואי. בנסיבות המקרה דנן, סבורה המבקשת כי ביסוס הטענה שאירוע התקיפה המינית לא התקיים, על חוות דעתה של הפסיכיאטרית הוא שגוי. לשיטתה, העברת התיק על-ידי המשיב למומחה רפואי לשם בחינת קשר סיבתי אמורה להיות מבוססת על הכרעה עובדתית קודמת של המשיב בדבר התקיימותם של תנאי השירות הנטענים. השאלה השנייה שעליה מצביעה המבקשת נוגעת להיקף החובה של קצין התגמולים להעמיד חומרי חקירה לעיונו של הפונה אליו. שאלה זו הועלתה בקשר לעדות שנגבתה ממפקדת המבקשת, ושלא הועברה לה, לטענתה, קודם לדיון בוועדת הערעורים. המבקשת מצביעה על כך כי סעיף 27 לחוק הנכים מקנה למשיב סמכויות של ועדת חקירה, ולכן לשיטתה, חלה עליו החובה הקבועה בסעיף 15 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה), המורה כי על ועדת חקירה להעמיד לרשות מי שעומד להיפגע מחקירתה או מסקנותיה את חומר הראיות הנוגע לאותה פגיעה. השאלה השלישית שמעוררת הבקשה, כך נטען, נוגעת לנטל הראיה הנדרש לשם הוכחת אירוע של תקיפה מינית במסגרת הליך תביעת תגמולים (להבדיל מהוכחת אשמתו הפלילית של אדם בביצוע המעשה). המבקשת טוענת בעניין זה כי יש לאפשר הוכחתו של אירוע כאמור גם באמצעות ראיות נסיבתיות, וכי קביעותיהם של קצין התגמולים וועדת הערעורים לפיהן העיכוב במסירת התלונה מחליש את מהימנות גרסתן אינה עולות בקנה אחד עם ההכרה בכך שנפגעי תקיפה מינית רבים נמנעים לא אחת מחשיפה מיידית של הטראומה שחוו.
10. ביום 3.4.2013 הוריתי על הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור.
11. בתשובתו מיום 30.5.2013 התנגד המשיב לקבלת הבקשה. תחילה, טען המשיב כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, לפי ההלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה). לשיטת המשיב, השגותיה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט קמא מכוונות למעשה כנגד הממצאים העובדתיים בעניינה, וכבר מטעם זה דינה של הבקשה להידחות (בהפנותו לרע"א 3803/12 פלוני נ' קצין התגמולים (15.2.2012) ולרע"א 4272/09 פלוני נ' קצין התגמולים(24.6.2009)).
12. המשיב הוסיף והצביע על כך שטענותיה של המבקשת במישור המינהלי - בדבר האצלה אסורה לכאורה של שיקול דעתו של קצין התגמולים (לפסיכיאטרית) - הן טענות שלא הועלו במסגרת הדיון בערכאות הקודמות, ולפיכך מהוות הרחבת חזית אסורה.
13. לגופו של עניין, מסביר המשיב כי לא נפל כל פגם באופן פעולתו. לדבריו, משמוגשת תביעה לקצין התגמולים מתקיים הליך ראשוני של חקירה ואיסוף חומר, ואז מועבר החומר ליועץ הרפואי לקצין התגמולים וממנו לחוות דעת של מומחה בתחום הרפואי הרלוונטי. המשיב סבור כי אין פגם מינהלי באופן פעולה זה, לנוכח הגמישות שהוענקה בחוק הנכים בכל הנוגע לניהול ההליך על-ידי קצין התגמולים, כמו גם לנוכח העיקרון המינהלי המאפשר ליזום התייעצות עם גורמים מינהליים נוספים, כסמכות עזר. נוכח דברים אלו, המשיב סבור שאין ממש בטענות המבקשת לגבי האצלת סמכויותיו של קצין התגמולים, וכי אלו הועלו רק כדי לשוות לבקשה חשיבות ציבורית להצדקתה של בקשת רשות ערעור.
14. המשיב מבהיר עוד, כי בעניינה של המבקשת, לאחר איסוף כלל החומר הרפואי והעובדתי, הוא סבר שלא הוכח אירוע התקיפה המינית הנטען, ורק ביקש מהפסיכיאטרית לתת קבלת חוות דעת בנוגע לקשר אפשרי בין המחלה לבין תנאי השירות האחרים שנטענו. המשיב מבהיר, כי אמנם החלטת קצין התגמולים שנמסרה למבקשת אינה מציינת במפורש כי אירוע התקיפה המינית לא הוכח, אך אין בכך כדי להעיד על הסכמה בדבר קיומו של אותו אירוע, וכי מטעמים פרקטיים החלטת קצין התגמולים מנוסחת ככלל באופן רחב, כאשר מחלוקות לעניין תנאי השירות ואירועים ספציפיים מתבררות בפני ועדת הערעורים, אם אכן מוגש ערעור. המשיב מוסיף ומדגיש כי ועדת הערעורים אינה מהווה רק ערכאת ערעור על החלטתו של קצין התגמולים, אלא באה בנעליו ממש, מאחר שהיא שומעת עדויות ומקבלת או פוסלת ראיות כערכאה דיונית. על כן, כך נטען, אין כל פסול במתכונת ההנמקה המצומצמת של קצין התגמולים עצמו.
15. המשיב דוחה גם את טענות המבקשת בכל הנוגע למסירת חומר החקירה. המשיב מוסיף ומסביר כי מסירת חומר חקירה כאמור אינה נדרשת בשלב החלטתו של קצין התגמולים לתובע, וכי החובה לעשות כן קמה במקרה שבו נדחית התביעה ומוגש ערעור. או אז מועברים למערער המסמכים הרלוונטיים, ובמידת הצורך מוגשים תצהירים, מובאות ראיות ונשמעים עדים. המשיב סבור כי גם בנוהל פעולה זה אין פגם, וכי כך ראוי משיקולים פרקטיים, כמו גם משיקולים של מניעת השפעה בלתי הוגנת בשלב איסוף המידע וגיבוש התשתית העובדתית. בעניין זה, המשיב סבור כי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה אינו חל על קצין התגמולים, שכן סעיף 27 לחוק הנכים מעניק לקצין התגמולים סמכויות של ועדת חקירה, אך לא מטיל עליו את כלל החובות שבהן נושאת ועדת חקירה. המשיב מוסיף ומציין שאין ללמוד גזרה שווה מהחובות המוטלות על ועדת חקירה לענייננו גם משום שממילא אין בסמכותו לקיים חקירות שיביאו לקבלת המלצות או לקביעת ממצאים בכל הקשר שהוא מלבד הכרה בנכות, להבדיל מממצאים בעלי השלכות פליליות או משמעתיות.
16. לעניין נטל הראייה הנדרש להוכחת הטענה העובדתית בדבר תקיפה מינית, מסביר המשיב כי מדובר בנטל ההוכחה המקובל במשפט אזרחי. הוא מוסיף כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח את קרות אירועי התקיפה המינית אף לפי אמת מידה זו, כפי שנקבע על ידי הערכאות הקודמות.
17. לסיום, המשיב דוחה אף את טענת המבקשת בדבר השפעה לא ראויה של היועץ הרפואי לקצין התגמולים על המומחים הרפואיים. המשיב מבהיר כי המומחים אליהם פונה היועץ הרפואי, הם מומחים רפואיים בתחומם, שאין סיבה להטיל דופי ביושרה המקצועית ובאתיקה המקצועית שלהם. כמו כן, המשיב סבור כי אין כל פסול באפשרות כי היועץ הרפואי מעביר למומחים הרפואיים את התרשמותו לגבי תובע ספציפי, יחד עם שאר החומר, וטוען כי חזקה על אותם מומחים שהם מתייחסים לכך כאל פריט מידע אחד נוסף בתיק, ולא כאל המלצה מחייבת. כמו כן, מבהיר המשיב כי עבודתם של המומחים הרפואיים מול אגף השיקום אינה עבודתם היחידה, ולרוב אף לא העיקרית, כך שפרנסתם אינה תלויה באגף השיקום.
18. ביום 4.6.2013 הותר למבקשת להגיש תגובתה לתשובה. בתגובה זו, שהוגשה ביום 11.6.2013, דוחה המבקשת את מרבית טענותיו של המשיב. ראשית, טוענת המבקשת כי קיים פער בין נהלי הפעולה שהציג המשיב בתשובתו לבין אופן פעולתו בפועל. המבקשת טוענת, כי בניגוד להצהרותיו של המשיב, לאמיתו של דבר לא התקבלה על ידו כל קביעה עובדתית בעניינה של המבקשת טרם בקשת חוות דעת המומחה הרפואי. טענה זו נסמכה על כך שבאף שלב של ההתדיינות המשפטית לא עלה בידי המשיב להציג מסמך או ראיה אחרת המעידים על הכרעה בשאלת התקיימותו של אירוע התקיפה המינית, טרם בקשת חוות דעת המומחה. המבקשת אף מוסיפה וטוענת כי ביכולתה להצביע על עשרות רבות של חוות דעת אחרות מטעם מומחי המשיב, בעניינם של נכים נוספים, מהן עולה שלא נמסרה למומחים כל קביעה עובדתית מטעם המשיב עובר להכנת חוות דעתם. שנית, טוענת המבקשת כי אין לקבל את טענת המשיב לפיה אין הוא כפוף להוראת סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. לדעתה, לא ייתכן שיוענקו למשיב סמכויות נרחבות כשל ועדת חקירה, מבלי שיהיה כפוף לחובות הגלומות בהן. היא מוסיפה כי כללי הצדק הטבעי מחייבים את המשיב לתת למי שעומד להיפגע מהחלטותיו הזדמנות להשמיע טענותיו ולהעמיד לרשותו את חומר הראיות. המבקשת אף דוחה את עמדת המשיב ביחס להיקפה של חובת ההנמקה המוטלת עליו. לטענתה, תשובת המשיב לפיה "מטעמים פרקטיים" אין ביכולתו להתייחס במסגרת כתיבת החלטתו בתיק פרטני לכל טענה וטענה עובדתית שהועלתה באותה תביעה, עומדת בניגוד לחובה הקבועה בסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: חוק ההנמקות) כמו גם לסעיף 31(ג) לחוק הנכים הקובע כי על המשיב לציין מהם הנימוקים שהובילו אותו לקבלת החלטתו. אי-מילוי חובת ההנמקה, לשיטת המבקשת, הינו בעל משמעות חמורה במיוחד, מאחר שהוא דוחק תובעים למצב שבו הם נדרשים לערער על החלטותיו של קצין התגמולים מבלי שידוע להם הבסיס המדויק לדחיית תביעתם.