קמרי נ' קציר

פסק דין

כללי

1.התובעת, ילידת 1931, נפגעה ביום 27.1.2010, ברחוב מורן ביבנה, בסמוך לביתה, עת התנפל עליה כלב גדול, לטענתה, והיא נפלה אחורנית על גבה. התובעת עתרה לחייב את הנתבע, שהוא לדבריה בעלי הכלב התוקף, לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה. הנתבע טען כי אין לקשור בינו לבין האירוע, שכן אין זה כלבו שתקף את התובעת.

2.הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, וכן בשאלת הנזק.

3.במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירה היא עצמה, בנה מר יהודה קאמרי, גב' ציפורה שטרית (שכנה), וגב' קלרה חזוט (שכנה). מטעם הנתבע הצהיר הוא עצמו ואשתו, גב' עמליה קציר. כן הוגש תצהיר חוקר, מר יוסי קרן. העדים נחקרו בפניי. עם תום שמיעת הראיות (ולאחר הפסקה), ב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה.

להלן אדון בשאלת החבות ולאחריה בשאלת הנזק.

שאלת החבות

4.התובעת הצהירה (ס' 1 לתצהירה): "ביום 27.1.2010 בשעה 17:00 לערך יצאתי מביתי להליכה ברחוב ולשלב זאת גם בקניות במכולת, דבר שאני נוהגת לעשות מידי יום. בעוד אני הולכת על המדרכה בין ביתי לביתו של השכן מר קציר, רצה לעברי כלבתו של השכן קציר, כלבה בצבע בז' לבן, קפצה עליי כך שרגליה הקדמיות הונחו בחוזה על החזה. אגב כך נפלתי לאחור, נשכבתי והרגשתי שאני לא יכולה לזוז. התחלתי לצעוק ולבכות מפחד וכאב והשכנים רצו אליי מכל עבר, ציפי ומשה שטרית, בן ציון חיים, בת-אל, רוזה סבח וקלרה חזוט, שהבחינה בכלבה של השכן מר קציר רצה חזרה לביתו של השכן. השכנים הרימו אותי וקלרה רצה להזעיק את מר קציר, בעל הכלבה".

5.התובעת – אמנם בטון תיאטרלי קמעא – חזרה על דברים אלה בחקירתה הנגדית. היא אמרה: "הוא (מצביעה על הנתבע) כלב זרק אותי. הוא בא והרים אותי מהכיסאות ושני שכנים שלי היו על ידי עד שאמבולנס בא... כלב זרק אותי ונכנס לגינה שלו ושני האנשים היו וקראו לנתבע לבוא להרים אותי... ש. את מכירה את הכלב שלו? ת. כן. לבן, גדול, ענק, כמו סוס... הוא זרק אותי על החומה, על הבטון, התחלתי לבכות" (ר' עדותה בפ' ע' 15 ש' 23-2).

6.התובעת לא העידה עדיי ראיה לנפילה עצמה. השכנה ציפורה שטרית העידה: "ביום 27.1.2010 בסביבות השעה 17:00 אחה"צ רץ בעלי הביתה וקרא לי שהשכנה סולטנה שוכבת על הרצפה. רצנו אליהווכבר הרימו אותה על כיסא. ראינו ושמענו שהגברת סולטנה צועקת על השכן איתן הכלב שלך, כלב לבן קפץ עליי, צעקה כואב לי הגב" (ס' 1-2 לתצהירה). גב' שטרית הודתה בחקירתה, כי לא ראתה את כלב הנתבע קופץ על התובעת, ולא ראתה כלב בכלל (פ' ע' 29 ש' 29-26). יחד עם זאת, בתשובותיה לחוקר הנתבע, אמרה כי התובעת חזרה וציינה בפניה, במועד הארוע, כי כלבו של הנתבע הוא שקפץ עליה. כך השיבה לחוקר (ר' תמליל ההקלטה שצורף לתצהיר החוקר): "היא אמרה כל הזמן, היא אמרה זה הכלב הלבן קפץ עליה... כלב גדול היא אמרה, הוא קפץ עליה וגרם לה ליפול" (ר' ע' 3 לתמליל). ובהמשך: "אבל היא אמרה והיא חזרה על זה כל הזמן. כל הזמן היא חזרה על זה... חוקר: אין לי ויכוח שהיא נפלה בגלל כלב. ציפי: והיא גם הצביעה שזה שלו" (ר' בע' 4 לתמליל). ועוד: "היא כל הזמן אמרה לו זה הכלב שלך הגדול, הוא גרם לי... חוקר: ... השאלה איזה כלב קפץ עליה... ציפי: היא הצביעה. חוקר: היא הצביעה עליו? ציפי: כן..." (בע' 6 לתמליל). גב' שטרית היתה עקבית בתשובותיה לחוקר, ושבה וציינה, כי אף שהיא עצמה לא ראתה את הכלב, הרי ששמעה מפי התובעת – במועד האירוע – כי היא טוענת שמדובר בכלב של הנתבע. וראו תשובותיה לחוקר בע' 7 לתמליל וכן בע' 8, שם השיבה פעם נוספת כי התובעת הצביעה על הנתבע.

7.מטעם התובעת העידה גם גב' קלרה חזוט. גב' חזוט לא חזתה בנפילה, אלא מצאה את התובעת כאשר היא "על הכביש בשפת המדרכה שוכבת וצועקת הכלב הכלב" (ס' 1 לתצהירה). גב' חזוט העידה כי ראתה כלב בצבע לבן רץ לכיוון "הבית של איתן" (ס' 2 לתצהירה). בחקירתה אישרה כי ראתה את התובעת כאשר היתה "ברצפה" (פ' ע' 26 ש' 30). לדבריה, לא ראתה את הכלב של איתן במקום (פ' ע' 27 ש' 3-2). עוד הוסיפה כי ישנם כלבים משוטטים באזור; כדבריה: "ש. בהקלטה את אומרת לחוקר שלנו שאת רואה לעיתים קרובות כלבים משוטטים ברחוב? ת. בכל מקום רואים. כל העיר שלנו רואים כלבים" (פ' ע' 27 ש' 13-12). יחד עם זאת הוסיפה בהמשך, כי באותו יום לא ראתה כלבים משוטטים: "אני לא ראיתי באותו יום ספציפי. אני רואה כמו כל האנשים שרואים כלבים. כשאני הולכת בכל מקום אני רואה. זה לא קשור לעניין בכלל" (פ' ע' 28 ש' 8-7). יוער בהקשר זה, כי גב' שטרית העידה שאינה רואה כלבים משוטטים בשכונה (ר' עדותה בפ' ע' 31 ש' 3-2: "במהלך היום אני לא רואה משוטטים. אני לא נתקלת בשכונה שלנו בכלבים משוטטים"). גם לחוקר אמרה: "אני לא רואה במשך היום אם יש כלבים משוטטים" (ר' ע' 3 לתמליל, ש' 21).

8.אין חולק שהנתבע מתגורר בשכנות לתובעת, וכי הוא מחזיק בכלבה מסוג מעורב, גולדן רטריבר עם לברדור, בצבע בהיר. ברישיון להחזקת כלב רשום שמדובר בכלבה מעורבת, בצבע בז', וכי שנת הלידה שלה היא 2009 (ר' רישיון להחזקת כלב, בתוקף עד 31.10.2012, שצילומו צורף לתצהיר הנתבע). הנתבע אישר כי התמונה ת/1 היא תמונה של כלבתו, ואולם העיר כי התמונה לא צולמה בתקופת האירוע (ר' עדותו בדיון המקדמי מיום 6.12.2011 בפ' ע' 8 ש' 30-27).

9.אשר לגיל הכלבה: הנתבע העיד כי הכלבה נרכשה בהיותה גורה כבת חודש ימים, וזאת ביום 17.6.2009 – כמתנת יום הולדת לאשתו (ר' עדותו בפ' ע' 35 ש' 1). אשתו, גב' קציר, ציינה כי בעת שקיבלה את הכלבה כמתנת יום הולדת, "היא היתה בת שלושה-ארבעה חודשים, חצי שנה. ממש לא זוכרת" (פ' ע' 36 ש' 18). גב' קציר סיפרה כי בעת שהגורה נקלטה על ידם, "היא היתה גורה כבר אחרי גמילה, מחונכת" (פ' ע' 36 ש' 16).

10.הנתבע לא הציג תמונות של הכלבה מהתקופה הסמוכה לאירוע, בינואר 2010. מעדות גב' קציר, ומתוך שנת הלידה (2009), ניתן להניח במידה גבוהה של בטחון כי הכלבה היתה במועד האירוע כבת שנה, או כמעט שנה. בגיל זה ובגזע המדובר, אין מדובר עוד ב"גור קטן", אלא בכלב גדול יחסית.

11.לאחר עיון בתשתית הראייתית שנסקרה לעיל, אני סבורה כי התובעת הרימה את הנטל, כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח כי כלבתו של הנתבע היא זו שקפצה עליה וגרמה לנפילתה. הטעמים לכך הם כדלקמן:

א.עדות התובעת בנקודה זו היתה עקבית; אף שהתובעת נטתה לדבר במשחקיות, תוך שימוש בידיה ותנועות ראש, הרי שבענין מעורבות הכלב יש לייחס אמינות לדבריה כי זיהתה את כלב הנתבע, שכנה.

ב.עדות התובעת היא עדות של בעלת דין. על כן, עליה להיתמך בראיה חיצונית. ראיה כזו מצויה בעדותה של גב' ציפי שטרית, אשר היתה ברורה ורהוטה כאשר מסרה את דבריה לחוקר הנתבע. פעם אחר פעם ציינה כי התובעת אמרה לה, קראה וצעקה, שמדובר בכלב של השכן איתן. דברים אלה נאמרו לעדה בסמוך לנפילה, והם מחזקים את גרסת התביעה.

ג.כאמור, הנתבע מתגורר בסמוך לתובעת ומחזיק בכלבה שצבעה בז' (צבע בהיר); וגילה מתאים לגיל של כלב גדול יחסית (בשים לב לגזעה). זאת ועוד: התמונה ת/1 מלמדת כי היו מקרים שהכלבה נמצאה מחוץ לחצר בית המגורים, מבלי שהיא קשורה, וללא ליווי אנושי. ואמנם, הנתבע לא יכול לשלול האפשרות שהכלבה יוצאת לעיתים ללא השגחה. כדבריו: "ש. קרה שהשארתם את החצר פתוחה והכלבה יכולה לצאת? ת. לא. אין לי מושג מה קורה כשאני לא נמצא בבית. יש לי שלושה ילדים מקסימים ואישה מקסימה... ש. זה אומר שיכול להיות מקרה שהכלבה כן יוצאת מחצר הבית? ת. אמרתי... צילמו אותה והודיתי שזה הכלב שלי וצילמו אותה בחוץ, זה אומר היתה בחוץ" (פ' ע' 34 ש' 11-4).

ד.התובעת העידה כי לא ראתה קולר על הכלב. לדבריה: "לא היה לו קולר על הצוואר. הוא היה חופשי. אין כלום. אחרי שלוש שנים אין כלום" (פ' ע' 16 ש' 3). הדעת נותנת, כי כלבת הנתבע היתה נתונה בקולר, כמקובל. אך יושם אל לב, כי בתמונה ת/1 קשה להבחין בקולר. מדובר בקולר בהיר שצבעו תואם את צבע הפרווה. על כן, אין לייחס משקל של ממש להודאת התובעת בנקודה זו.

ה.אני נותנת משקל גם לכך, שהנתבע בחר לשלם את הוצאות האמבולנס, בו פונתה התובעת לבית החולים לאחר האירוע, כמו גם את התרופות שקיבלה לאחר מכן (ור' בעניין זה בסיכומי ב"כ הנתבע). חביבות השכן ונדיבותו עשויות להסביר את הסיוע שהושיט לתובעת באירוע עצמו, כגון שניגש לתמוך בה והזמין אמבולנס. ואולם אין בכך בלבד כדי להסביר את המימון הכספי שיזם. הדעת נותנת כי הוציא הוצאות כספיות משום שהבין כי כלבתו מעורבת בעניין.