זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע לטענתו כאשר ננשך ע"י כלבו של הנתבע 3 (להלן: פגובה) שיצא מחצר הנתבעת 1 (להלן: המוסך), שם שמרה הנתבעת 2 (להלן: חברת השמירה).
לטענת התובע, בערך בחצות 18.10.07 הוא צעד באזור התעשייה בחולון כאשר לפתע התנפל עליו כלב שקפץ מעל גדר נמוכה, יצא מחצר המוסך, ונשך אותו בפלג גופו התחתון. הוא סיפר שלפני האירוע הוא ביקר עם חברו בפיצוציה סמוכה. בסיכומי התשובה נקב לראשונה בשמה "מלך- הבייגלה" ובכתובתה, רחוב הפלד 21. לדבריו, המקום נסגר מאז האירוע. בסוף האירוע הוחזר הכלב לחצר המוסך בידי שומר הלילה שהתנצל והציג עצמו בשם רומן. לטענת התובע, נודע לו אח"כ שהכלב היה שייך לפגובה וגר במוסך כשהשומרים מטפלים בו בידיעת בעל השליטה בחברה. הוזמנה ניידת משטרה, התובע פונה על ידי חברו לקבלת טיפול רפואי וחזר למחרת למוסך כדי לקבל פרטים על הכלב, מחשש לכלבת. לטענת התובע, הבטיח לו מנהל המוסך, מר אבי פרנסיס (להלן: פרנסיס) , שהכלב מחוסן ואף נתן לו את מספר הטלפון הנייד שלו. התובע דיווח למשרד הבריאות על האירוע ומשרד הבריאות יצר קשר עם מר פרנסיס שהסגיר את הכלב.
איברהים אלסייד (להלן: אלסייד), בעל השליטה בחברת השמירה הצהיר, שהשומר בעת ובמקום האירוע הנטען היה רומן שייצ'נקו, שמיטב ידיעתו, לא גר עוד בישראל. חברת השמירה לא מחזיקה כלבים, לא מתירה לשומרים להביא כלבים לעבודה וההסכם עם המוסך (שאינו כתוב) לא כלל כלבי שמירה. הכלב היה שייך
כנראה לפגובה, שבזמן האירוע כבר לא היה בארץ. מדובר באזור תעשיה שורץ כלבים וכלל לא בטוח שדווקא כלב זה הוא שנשך את התובע. חברת השמירה אינה בעלת הכלב ואין לה כל זיקה אליו. היא מעולם לא סיפקה לו מים או מזון. בתצהירו ובחקירתו, הודה העד שהוא ידע בזמן אמת שהכלב מתגורר במוסך. גם במשטרה הודה אלסייד , שהאירוע דווח לו בסמוך להתרחשותו ע"י שומר הלילה, רומן שייצ'נקו. הוא הגיש דף הנחיות לשומרים ואין בו כל אזכור לכלבים והעיד שלאחר האירוע יצאה הוראה מפורשת שאין להביא כלבים לעבודה.
פרנסיס, מנהל המוסך, העיד שהמוסך מוקף בגדר גבוהה, למעט באזור המיועד לתצוגת רכבים חדשים שם גובהה כ- 70 ס"מ. למיטב ידיעתו היה הכלב שייך לפגובה, שעבד כשומר לילה תקופה מסוימת לפני האירוע, אך לא ברור אם זה הכלב שנשך את התובע. הוא הניח שכך הוא הדבר לאחר ששמע לראשונה על אירוע התקיפה בשיחת טלפון ממשרד הבריאות כאשר התבקש להסגיר את הכלב וכך פעל. העד לא ידע להסביר כיצד הגיע מספר הטלפון הנייד האישי שלו לידי התובע ובעדותו "לא זכר", פרטים רבים. הוא הודה שהכלב שהה דרך קבע בשטח המוסך ואף הייתה לו מלונה בחצר אך בתצהירו הצהיר, כי למיטב ידיעתו בדרך כלל פגובה הביא עמו את הכלב למשמרת ובסופה החזיר את הכלב הביתה. בכל מקרה, טען העד כי באותם מקרים היוצאים מכלל בהם הכלב נשאר בשטח המוסך, הוא היה קשור ברצועה.
טענות הצדדים לעניין האחריות
התובענה הוגשה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעילה על פי סעיף 41א (שעניינו חזקת חבות בגין היזק על ידי כלב) ולחלופין, בעילת רשלנות. לטענת התובע, הנתבעים הם בעלים או מחזיקים בכלב דרך קבע ביחד ולחוד ולכן, חלה עליהם חובה מוגברת לפצותו מבלי שתעמוד להם כל הגנה על פי דין. לכלב הייתה מלונה בשטח המוסך ובעל השליטה בחברת השמירה ידע על-כך בזמן אמת. לחלופין, הפרו הנתבעים את חובת הזהירות כלפיו. על המוסך חלה חובה להחזיק את הכלב בצורה בטיחותית כשהוא קשור ולפיו זמם וכאשר הוא מוחזק מאחורי גדר אפקטיבית. על חברת השמירה היה לחדד נהלי עבודה עם כלבים וחובה עליה להפעיל פיקוח אפקטיבי על עובדיה. פגובה, בעליו של הכלב, הביא את כלבו לעבודת, נטש אותו במוסך ומאז לא שב. היה עליו לדאוג לסידור אחר לכלב משהובהר לו שלא יוכל להחזיקו עוד אולם אין בכך ולא כלום מאחר שבפועל, בזמן התקיפה, לא היה לו כל קשר אל הכלב ולחלופין, הקשר היה קשר בעלות פורמלי חלש ואין להטיל עליו אחריות. התובע טוען כי כאשר הבעלות מבוססת על זיקה קניינית מרוחקת, יש להעדיף את הטלת האחריות על מי שהחזיק בפועל בכלב גם אם אינו בעליו בהיותו מונע הנזק היעיל ביותר.
התובע טוען שננשך על ידי כלב וגרסתו העובדתית הייתה מפורטת וללא פגמים. גרסתו חוזקה לדעתו בעדויות העדים האחרים. אלסייד אישר כי שומר הלילה היה רומן שייצ'נקו. הוא ידע אודות הכלב, ידע שהיה שייך לפגובה וידע שהוא מביאו לעבודה ומטפחו בחצר המוסך. הודאת אלסייד במשטרה היא הודאת חוץ קבילה המעידה שהאירוע דווח לאלסייד מיד לאחר התרחשותו מכלי ראשון במהלך הרגיל של העניינים ולפני שהוגשה תביעה משפטית בנדון. המצאות מספר הטלפון הנייד הפרטי של פרנסיס, חוסר יכולתו של פרנסיס להסבירה ועדותו של פרנסיס שיתכן שעדות התובע בענין זה היא אמת - כל אלה תומכים בגרסתו שהוא פנה לפרנסיס מיד לאחר האירוע לקבלת פרטי הכלב. גם אזכור שמו של פרנסיס בתלונת התובע במשטרה, מצביעה על כך שפרנסיס ידע על האירוע עוד לפני פניית משרד הבריאות בדרישה שיסגיר את הכלב. התובע מסתמך על תצהיר תשובותיו של פרנסיס לשאלון: על השאלה מה היה תפקידו של הכלב התוקף במוסך השיב "שמירה". לשאלה מי היה אחראי לכלב התוקף, השיב, כי אף אחד מעובדי המוסך לא טיפל בכלב וכי הכלב שייך לעובד חברת השמירה. מסעיפים נוספים בתצהיר למד התובע שפרנסיס ידע אודות הכלב, על הדרך שבה הכלב הובא למוסך ועל תנאי אחזקתו שם. לטענת התובע, יש לראות בתשובות אלה הודאת בעל דין.
המוסך טוען שאין לתת אמון בגרסת התובע שאינה עקבית מכיוון שהתובע הוא בעל דין יחיד המעונין בתוצאות ההליך ויש להחיל על עדותו את הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. בעדותו גרסאות סותרות המצדיקות את דחיית תביעתו. כך למשל, נכתב בתצהירו, כי בזמן התקיפה השתלט השומר על הכלב, תפס אותו בצווארו וגרר אותו חזרה לשטח המוסך. במשטרה העיד התובע, כי הוא גירש את הכלב שלבסוף ברח בחזרה למוסך. לבסוף, בחקירתו העיד התובע שאינו זוכר את השתלשלות האירועים והוא מניח שגירש את הכלב בפעולה אקטיבית אבל השומר הוא שגרר אותו בסופו של דבר חזרה למוסך. המוסך טוען, שהתובע לא הוכיח שדווקא הכלב הספציפי שהיה המצוי בשטח המוסך, הוא הכלב שהיה מעורב בתקיפה. תיאורו של התובע את הכלב עמום ויכול להתאים לכלבים רבים אחרים. התובע הוא זה שמסר לשירותים הוטרינרים כי הכלב שייך למוסך והאירועים השתלשלו מאותה נקודה מתוך הנחה זו מבלי לברר את מעורבותו בפועל של הכלב. המוסך תוהה גם מה היו מעשיו של התובע באותו אזור של העיר ורומז למעשים לא כשרים. נטען גם נגד התובע, על שנמנע מלהעיד את חברו שהיה במקום. המוסך לא טוען שהחבר ראה את אירוע התקיפה עצמו אולם בנסיבות בהן עצם המצאות התובע באזור מחשידה, היה מקום להעיד אותו. בשלב הסיכומים ביקש התובע להביא תצהיר של החבר - אך הנתבעים התנגדו לכך והבקשה נדחתה. המוסך תוקף את אמינות התובע גם בנוגע לנסיבות שבהן נודע לפרנסיס אירוע הנשיכה. נטען גם שהתובע לא מסר פרטים רפואיים מלאים מיוזמתו למומחה בית המשפט על אודות עברו, ונטען שזהו "מנהג" של התובע שלא להיות אמין. לטענת הנתבעת קו זה חזר על עצמו גם בגרסאותיו השונות של התובע בנוגע לעברו התעסוקתי ובנוגע לתעסוקתו כיום. עוד טען המוסך, שאם תתקבל התביעה עדיין יש להטיל את האחריות על חברת השמירה. הכלב היה ללא ספק שייך לעובד חברת השמירה. לאחר עזיבתו את הארץ, עברה האחריות להחזקת הכלב לחברת השמירה, שבעלי השליטה בה ידע אודותיו. על פי ההסכם עם חברת השמירה, היה על החברה להמשיך ולטפח את הכלב, לדאוג לתזונתו ולדאוג לחיסונו. לסיכום, הכלב היה תחת אחריות השומרים. האירוע נחקר במשטרה וגם המשטרה לא מצאה מקום לערב את מנהלי ובעלי המוסך.
חברת השמירה מצטרפת לטענות המוסך בכל הקשור לאמינות התובע, למעשיו במקום, לסתירות בנוגע למצבו הרפואי הקודם ולתעסוקתו, להמנעותו מלהעיד את חברו ולתיאור השתלשלות האירועים בגמר אירוע התקיפה. היא הוסיפה וטענה כי התובע עובד כיום בשוק ההון ומסתיר זאת. טענה זו תידון בהמשך לגופה אך בעצם העובדה שהתובע מסתיר את עיסוקו זה, יש השלכה על אמינותו בכלל לטענת הנתבעת. חברת השמירה טוענת שהיא המעסיקה שומרים בלבד. שירותיה לא כוללים שימוש כלבים. היא מעולם לא טיפלה בכלב ומעולם לא דאגה לרווחתו. הבאת הכלב למקום העבודה הייתה פרי יוזמתו הפרטית של פגובה בתיאום עם המוסך שסיפק מקום למגורי הכלב וככל הנראה גם את צרכיו האחרים ומשכך אין מקום גם להטיל על חברת השמירה אחריות שילוחית. מכל מקום, אין מחלוקת על כי פרנסיס הביא את הכלב להסגר ויש בכך כדי להעיד על כי השליטה בכלב הייתה של המוסך. נטען כי לא ניתן לראות בפגובה בעלים של הכלב ולמצער, יש להעדיף את הטלת האחריות על מי שבפועל שלט בכלב באותו זמן גם אם לא היה בעליו.
הכרעה בשאלת האחריות
התובע ננשך על ידי כלב. התובע העיד על-כך, מעידות על כך שפע ראיות חיצוניות והדבר למעשה אינו במחלוקת. הנתבעות טוענות שזהות הכלב לא הוכחה אך הן טועות. התובע העיד שכלב שיצא מחצרי המוסך נשך אותו. הוא העיד שהכלב עזב אותו בעצמו וגם שנגרר על ידי שומר הלילה שהיה במקום. לדעת הנתבעות זו "סתירה" החותרת תחת אמינות הגרסה. בפועל נראה שמדובר בשלבים שונים באותו אירוע, אך בכל מקרה, מדובר בפריטים שוליים, שאין להם כל השלכה על אמינות הגרסה המהותית, והם לא נחוצים להבנתה. התובע העיד שלאחר האירוע הציג עצמו שומר הלילה בשם "רומן", קשר עצמו בהתנהגותו לשליטה בכלב והתנצל. אלסייד אישר שבמוסך גר באותה תקופה כלב, ששומר לילה היה באותה עת רומן שייצ'נקו, והוא שדיווח לו על האירוע. זו הודאה שנמסרה בסמוך לאירוע בניגוד לאינטרס והיא קושרת את הכלב הנושך עם הנתבעות 1-2. התובע העיד שלמחרת האירוע הוא פנה למנהל המוסך, פרנסיס, ואף קיבל ממנו את מספר הטלפון הנייד שלו. פרנסיס לא ידע להסביר כיצד התגלגל לידי התובע המספר אך בתחילה טען בתוקף ששמע אודות אירוע הנשיכה לראשונה רק טלפונית, ממשרד הבריאות כשהתבקש להסגיר את הכלב. לבסוף אישר פרנסיס שיתכן שפשוט אינו זוכר את פניית התובע אליו וייתכן שהיא נעשתה כטענתו. מה שחשוב לצורך ענייננו היא התוצאה הסופית: פרנסיס לא טען בפני משרד הבריאות שלא היו דברים מעולם. הוא הסגיר את הכלב. לאור כל זאת שוכנעתי, שהכלב ששהה בחצרי המוסך בזיקה לשומרים במקום, אכן נשך את התובע בנסיבות שתוארו.
הנתבעות פקפקו בלגיטימיות של המצאות התובע במקום בשעת לילה, אך לא הניחו לכך כל בסיס עובדתי ולא הביאו בדל ראיה שהתובע עשה מעשה אסור כלשהו. בסיכומיהן העלו "רמיזות" והלינו על כך שהתובע לא העיד במשפט את החבר שהיה עמו באותה "פיצוציה" סמוכה (שלטענת הנתבעות אינה קיימת). התובע ניסה להגיש תצהיר של אותו חבר כראיה מאוחרת. חברת השמירה התנגדה לכך. הגשת הראיה הנוספת לא הותרה גם מפני שהיתה מיותרת לחלוטין. אדם המצוי ברשות הרבים בשעת לילה אינו "חשוד" אוטומטי במעשים לא כשרים. הוא לא חייב ליתן דין וחשבון מה הוא עושה שם. אם נשך אותו כלב, אין עליו נטל להוכיח שהדבר לא קרה באשמתו. זכותו של התובע לטייל ברחוב ליד מוסך גם בשעת לילה, בלי לפחד שכלב ינשוך אותו. הוא אינו חייב להסביר עם מי היה שם ולשם מה הזדמן למקום. הבאת ראיות על ידו לענין זה, היתה מיותרת.
המוסך וחברת השמירה (והתובע בעקבותיהן) טענו שפגובה, הוא בעלי הכלב, אך למעשה טענה זו כלל לא הוכחה. לעדי ההגנה, אין ידיעה פוזיטיבית על זכות קניינית של אדם זר. עדותם בענין זה אכן היתה מסויייגת ולא במקרה. לכל היותר יכולים היו להעיד שפגובה נהג בכלב "מנהג בעלים", אך למעשה, אפילו את זה לא סיפרו במפורש על סמך מידע מכלי ראשון. כשבוחנים את הטענה שפגובה היה בעל הכלב, מתגנבת ללב תחושת אי-נוחות: היש לנתבעות 1-2 דרך טובה יותר להשתחרר מאחריות למעשי הכלב, מאשר לייחס את הבעלות בו לאדם זר? והיש זר מתאים יותר לתפקיד השעיר לעזאזל, מאשר אדם שבעת האירוע וגם בעת המשפט לא יודע את שמייחסים לו, אינו נמצא בארץ ואינו מתגונן?
כלב הוא "מטלטלין". ס' 7 חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 קובע כי "
הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם" וס' 3 קובע כי "מיטלטלין שאין להם בעל יכול כל אדם, בכפוף לכל דין, לרכוש את הבעלות בהם בתפישתם תוך כוונה לזכות בהם". לכאורה,
יתכן שפגובה היה אי אז בעבר בעלי הכלב. יתכן שהבעלים זנח את בעלותו בכלב והמוסך או חברת השמירה, או שניהם יחד הפכו לבעלי הכלב. אין ראיה שפגובה רכש את הכלב או טען בו אי פעם לבעלות. אין כל ראיה היכן גר הכלב לפני ש"שוכן" במוסך. ברור שהכלב גר דרך קבע במוסך גם אחרי שפגובה נעלם, שהכלב טופל שם ושמנהל המוסך ידע שהוא מחוסן. הכלב טופל ע"י השומרים, ופרנסיס קיבל על עצמו אחריות על מעשי הכלב כלפי משרד הבריאות. מכלול נתונים אלה לא מאפשר לקבוע ממצא כלשהו בשאלה הקניינית - מי היה בעלי הכלב - אך די בו על מנת לקבוע שהשליטה בכלב והאחזקה בו נעשו בשיתוף בין המוסך לחברת השמירה.
המחוקק היה מודע היטב לכך שבעולם הלא-משפטי, נפוצים מצבים שבהם שאלת הבעלות בכלבים עמומה מאוד. לא רק שקשה לברר "של מי הכלב", אלא שיתכן שאדם ינהג בכלב מנהג בעלים בלי שמישהו יטרח להסדיר את הבעלות הקניינית בו. על רקע זה נחקק סעיף 41א לפקודת הנזיקין:
"
בתובענה
בשל
נזק
לגוף
שנגרם
על
ידי
כלב
,
חייב
בעליו
של
הכלב
או
מי
שמחזיק
בכלב
דרך
קבע
(
להלן
-
הבעלים
)
לפצות
את
הניזוק
,
ואין
נפקא
מינה
אם
היתה
או
לא
היתה
התרשלות
מצדו
של
הבעלים
." לצורך תחולת סעיף 41א, לא נבחנת הבעלות בכלב במבחני חוק המטלטלין, אלא די באחזקה דרך קבע בכלב על מנת להטיל על המחזיק חבות בגין נזק גוף שגרם הכלב. בכך, נראה סעיף 41א כמשלים את ההסדר הרחב יותר, שבדיני הרשלנות הכלליים.
התובע הלך לפי תומו ברחוב והותקף ע"י כלב
שפרץ ללא זמם וללא רצועה מתוך חצרי המוסך. הכלב שכן דרך קבע בחצרי המוסך (שטח שהיה מנקודת השקפה כלבית ה"טריטוריה שלו"), טופל ע"י השומרים והיה פעיל בשעות שבהן התקיימה במוסך שמירה. נוכחות הכלב והשליטה בו נראית כמיזם ואינטרס משותף למוסך ולחברת השמירה. בשיתוף זה, לא ניתן להבחין חלקים שונים ודרגות אחריות מובחנות. מי שאמור היה לשלוט במעשי הכלב ולפקח עליו - הן מחמת בעלות אחזקה ושליטה בכלב ובין מחמת בעלות בעלות אחזקה או שליטה בחצרים - הפר את חובת זהירותו כלפי עובר דרך מהציבור הרחב. האחזקה והשליטה
בעת האירוע, הן בחצרים שמהם יצא הכלב והן בכלב עצמו, נחלקה בחלקים בלתי מסויימים בין המוסך וחברת השמירה. כל אחד מהם יכול היה למנוע את האירוע - אם על-ידי איסור נוכחות הכלב במקום, ואם על-ידי הקפדה על אחזקתו שם באופן בטוח יותר, עם רצועה, זמם או גדר אפקטיביים. מכאן שהן חבות בפיצויו של התובע. יוזכר, שכל אחת מהנתבעות 1 ו - 2, חבה הן מכח אחריותה הישירה והן מכח אחריותה השילוחית למעשי רשלנות שביצעו עובדיהן בידיעתן (ובאישרורן, בדיעבד).
אחריות הנתבע 3 לאירוע לא הוכחה. לא ניתן לייחס משקל רב לטענה שהוא היה "בעלי הכלב", כשהיא מושמעת מפי מי שלהם אינטרס מובהק להרחיק מעצמם זיקה לכלב ואין להם ידיעה ממשית על מעמדו הקנייני.
נזקי התובע
לדברי התובע, הוא הופל ארצה וננשך בפלג גופו התחתון תוך שהכלב קורע את מכנסיו. לכתב התביעה צורף תיעוד רפואי רב המעיד על הנשיכות ועל חומרתן ואף צורפו תמונות צבע שצולמו בסמוך לאירוע. התובע טוען לנכות אסתטית כתוצאה מהנשיכות אולם מפאת חסרון כיס טוען התובע שנבצר מבעדו להגיש חוות דעת ערוכה כדין לעניין הצלקות. התובע מבקש שבית המשפט יעריך את נכותו האסתטית הגלויה. עיקר טענות התובע מתמקדות בנזק הנפשי. לטענתו, לפני האירוע הוא היה אדם אחר והתפרנס בכבוד. לאחר האירוע פוטר התובע מעבודתו ומאז הוא חסר סבלנות וסובל מתסמינים בתר חבלתיים המונעים את השתלבותו מחדש בעבודה. כן טוען התובע שנגרמו לו נזקים בתחום יחסי האישות ויחסיו עם בתו בת ה- 12 רוויים מהמורות משאינה יכולה אף להביא חברות לביקור בבית לאור נוכחותו התמידית של אביה בבית והבושה המתלווה לכך. עוד מציין התובע שמאז האירוע הוא הולך ברחוב עם שוקר חשמלי וכשהוא הולך עם בנו ברחוב, בנו הולך לפניו ומוודא שאין לפניו כלבים.