1. עתירה זו עוסקת בחיוב הארנונה בגין נכס המוחזק על ידי העותרת, החברה להגנת הטבע, בתחום המועצה האזורית גליל תחתון.
2. בית ספר שדה "אלון התבור",
(להלן: "הנכס"), המוחזק ומופעל על ידי העותרת, מצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית גליל תחתון
(להלן: "המשיבה" או "המועצה").
3. בשנת 2004 נתגלעו בין הצדדים מחלוקות באשר לשטחי הנכס לצורך חיוב בארנונה. ביום 11/12/05 הושג בין הצדדים הסכם פשרה
(להלן: "ההסכם"), במסגרתו סוכם, בין היתר, כי החל משנת 2006 ואילך, שטח הקרקע התפוסה לצורך החיוב בתשלום הארנונה,
(להלן: "הקרקע התפוסה"), יהא 18,392 מ"ר והחיוב יהא לפי תעריף קרקע תפוסה, פריט סיווג 700 בצו הארנונה. עוד סוכם כי מעבר לשטח הקרקע התפוסה, לא תידרש העותרת לשלם ארנונה בגין כל שטח קרקע נוסף, שבו היא מחזיקה בבית הספר אלון תבור.
4. העותרת חויבה בהתאם למוסכם בהסכם הפשרה במהלך השנים 2006 ועד 2010. בשנת 2011 קיבלה העותרת פטור חלקי מתשלום הארנונה מכוח סעיף 5(יא) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 (לפני קבלת האישורים על הפטור החלקי הוגשה תביעה כנגד העותרת בגין חוב הארנונה לאותה שנה, הליך אליו אתייחס בהמשך).
5. בראשית שנת 2012 נשלחה לעותרת שומה לתשלום הארנונה בהתאם להסכם, אולם ביום 31/01/12 נשלחה לעותרת הודעה על תיקון השומה לשנת 2012, בצירוף דרישה לתשלום הפרשי חיוב בגין השנים 2006 - 2011 בסך 410,386 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 244,152.64 ש"ח. בהודעה המתקנת נאמר כי בבדיקה שנערכה נמצא כי השטחים המוחזקים על ידי העותרת בפועל הם גדולים מהשטחים אשר על פיהם חויבה בארנונה.
6. כנגד דרישה זו הוגשה העתירה שבפני, במסגרתה טוענת העותרת, כי מאז נחתם ההסכם לא חל כל שינוי בגודל הקרקע התפוסה כהגדרתה בהסכם. בנסיבות אלה, לעמדת העותרת הסכם הארנונה הוא תקף ומחייב את הצדדים. מעבר לכך, נטען כי החיוב הרטרואקטיבי איננו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה המתירים חיוב רטרואקטיבי.
7. בתשובתה לעתירה טענה המשיבה כי ביום 22/11/11 נערכה בדיקה ונמצא כי העותרת בנתה תוספת בנייה בשטח כולל של כ-311 מ"ר, אשר לא הייתה ידועה למשיבה ולכן הוצאה לה שומה מתוקנת ביום 30/01/12. עוד נמצא בבדיקה כי שטחי הקרקע המוחזקים על ידי העותרת בפועל גדולים בעשרות מונים מהשטח אשר בגינם היא חויבה ושטחם הוא 39,196 מ"ר ולא 18,393 מ"ר, כפי שחויבה עד לתיקון השומה.
8. לעמדת המשיבה הטענות העובדתיות שמעלה העותרת בעתירתה, מקומן להתברר בהליכי השגה וערר ולא בפני בית המשפט כאן ואילו העותרת לא הגישה השגה על חיובה בשנת 2012.
9. באשר להסתמכות העותרת על ההסכם, טוענת המשיבה כי העותרת עצמה הפרה את ההסכם, כאשר בנתה תוספות בנייה ושינתה את המצב בשטח, ובכך שנמנעה מלשלם את מלוא חיוביה על פי ההסכם בשנת 2011, למרות שהפטור ניתן לה רק לאחר שהמשיבה הגישה כנגדה תביעה.
10. המשיבה מוסיפה כי ההסכם שנחתם בשנת 2005 איננו חל לצמיתות, והוא איננו יכול לחייב את הצדדים, בפרט שחל שינוי במצב העובדתי בשטח. מעבר לכל, טוענת המשיבה, אין הרשות יכולה לוותר על סכומי כסף המגיעים לה על פי דין במסגרת הסכם.
11. לגבי החיוב הרטרואקטיבי נטען כי המועצה גילתה את הפרת ההסכם ביום 22/11/11, אך מטבע הדברים בניית התוספת לא התרחשה ביום אחד, ומדובר בהפרה מתמשכת, לכן רשאית המשיבה לחייב בגין תוספת זו רטרואקטיבית משנת 2006.
חרף טענות אלה, הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מן הדרישה הרטרואקטיבית, כך שנותרה על הפרק דרישת התשלום לשנת 2012 בלבד. לגביה, סבורה המשיבה כי היא עובדתית גרידא ודינה להתברר בהליכי השגה.
דיון ומסקנות
:
12. הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 2005, עליו נסמכת העותרת, מבאר בפתח הדברים, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, בנוגע לחיוב עבור שטח קרקע תפוסה (חיוב לפי סיווג 700) המתייחס לשטח של 36,785 מ"ר, שנמצא בתחום המגודר של בית הספר שדה אלון תבור. הואיל והעותרת העלתה טענות עובדתיות ומשפטיות באשר לאפשרות לחייב שטח זה או חלקו כקרקע תפוסה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שהעותרת תחויב החל משנת 2006 בגין שטח קרקע בגודל של 18,392.50 מ"ר, לפי תעריף קרקע תפוסה (שהוא בדיוק מחצית השטח שבמחלוקת).
13. כפי שניתן להבין מההסכם, וכך גם מאשרת המשיבה בתשובתה, המחלוקת אותה ביקשו הצדדים להסדיר בהסכם הפשרה לא התייחסה לשטחים המבונים המוחזקים על ידי העותרת. שטחם של השטחים המבונים צוין בטבלה המסכמת את ההסכם אך לצורך סיכום השטחים בהם תחויב העותרת, נכון לעת עריכת ההסכם.
14. יוצא מן האמור, כי במקום להכריע בין הגישות הנוגדות, העובדתיות והמשפטיות במחלוקת שהייתה בין הצדדים, בשאלה האם יש לחייב את העותרת בתשלום עבור הקרקע התפוסה, אם לאו, חצו הצדדים את גובה החיוב והסכימו כי העותרת תשלם ארנונה עבור מחצית השטח שמחלוקת בלבד.
15. הסכם הפשרה, מטבע הדברים, וכפי שנאמר בו מפורשות, מחייב את הצדדים, בכפוף לכל שינוי חקיקתי או עובדתי רלבנטי.
תוקפו של הסכם הפשרה
:
16. הסכם שבצידו האחד עומדת רשות ציבורית ובצידו השני עומד אדם או תאגיד פרטי, ושעניינו בפשרה בדבר הפעלת סמכות שלטונית (כגון גביית מיסים), הוא "יצור כלאיים" הכולל מאפיינים ציבוריים ופרטיים גם יחד, לכן חלות עליו שתי מערכות דינים: דיני החוזים ומאידך המשפט הציבורי. (ראה פסק הדין ב
ע"א 7726/10 מדינת ישראל נ' איתמר מחלב- רו"ח ועו"ד -(להלן: "
פסק דין מחלב") ובעע"מ 3081/10
תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון - (להלן: "פסק דין תשתיות נפט")).