הארצי לעבודה ביטל הרשעת חברת 'השמירה' בעבירה של איסור אפליה מחמת מין

השופטת סיגל דוידוב - מוטולה

1.         בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ורדה סאמט; פ' 80/04), אשר הרשיע את המערערת בעבירה על הוראות הסעיפים 2 ו - 15 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק שוויון ההזדמנויות). השאלה המשפטית העולה במסגרת הערעור הינה האם העבירות בהן הורשעה המערערת הן עבירות מסוג אחריות קפידה, וככל שלא - מי מבין עובדי החברה ייחשב כ"אורגן" שלה לצורך הטלת אחריות פלילית עליה.

לחלופין מופנה הערעור כנגד גזר הדין, ובמסגרתו העלתה המערערת שאלה עקרונית בדבר האפשרות להורות על ענישה ללא הרשעה כאשר הנאשם הינו תאגיד.

הרקע העובדתי

2.         המערערת הינה חברה העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה (להלן - החברה). ביום 3.9.03 פורסמה מטעמה מודעה בעיתון "קול העיר בני ברק", ובה הצעת עבודה לתפקיד "בודקים/ות ביטחוניים", לעבודה במשמרות, ביישוב אלעד (להלן - מודעת הדרושים). מודעת הדרושים פורסמה לצורך איוש משרות אבטחה בסניפי חברת "שופרסל" באלעד.

3.         גב' דינה חי (להלן: המתלוננת), תושבת אלעד, פנתה לחברה טלפונית בעקבות מודעת הדרושים שפורסמה, ושוחחה עם מר שלמה כהן (הנאשם 2 בהליך בבית הדין האזורי;

      להלן - כהן). תפקידו של כהן אותה עת היה סגן מנהל שירות באזור פתח תקווה בחברה, ובסיום שיחת הטלפון זימן את המתלוננת לראיון עבודה למשרה.

4.         ביום 7.9.03 התייצבה המתלוננת לראיון במשרדי החברה. הראיון התקיים בפני כהן ומר משה סרפר (הנאשם 3 בהליך בבית הדין האזורי; להלן - סרפר), אשר שימש אותה עת כמנהל שירות אזורי באזור פתח תקווה בחברה. אין מחלוקת כי מועמדותה של המתלוננת למשרה המוצעת נדחתה על ידי כהן וסרפר. לטענתה, מועמדותה נדחתה אך ורק מחמת מינה והיותה שומרת מצוות, ולאחר שנאמר לה במפורש כי המשרה אינה מתאימה לנשים דתיות.

הכרעת הדין של בית הדין האזורי

5.         בית הדין האזורי נתן אמון בעדותה של המתלוננת, ובגרסתה כי נאמר לה במהלך הראיון כי המשרה אינה מתאימה לנשים דתיות. בית הדין ציין כי גרסתה של המתלוננת בקשר לכך הייתה עקבית ומהימנה, בעוד שכהן וסרפר לא הציגו גרסה אחידה בכל הנוגע לנסיבות המקרה. כך, ולמשל, במסגרת חקירתו של סרפר במשרד התמ"ת אמר בין היתר - " אני באמת לא מבין כיצד בחורה דתיה כפי שתואר לי במידה והיא לובשת חצאית תוכל לחגור נרתיק עם נשק ושתי מחסניות". גם כהן, בחקירתו בפני מרכזת תחום שוויון ההזדמנויות במשרד התמ"ת, אמר:

" היא הגיעה לראיון וראיתי לפני אשה דתיה מבוגרת, בערך בגיל 45, בלבוש דתי (חצאית). שאלתי אותה אם יש לה ילדים היא אמרה שכן. משום שמדובר במקום בסיכון גבוה כשפיגוע הוא סיטואציה אפשרית מאוד הרגישות לאמא עם ילדים גבוהה יותר...

אמרתי שהתפקיד דורש לעשות מטווח ולשאת נשק היא אמרה שאין לה בעיה עם זה. שאלתי מה בנוגע ללבוש כיוון שהמדים כוללים מכנסים היא אמרה שהיא תלבש חצאית ואצלנו לא לובשים חצאית. לקוחות לא מוכנים לשמוע על זה. מניסיון שיש לי ידעתי שהלקוח לא יקבל אותה ואמרתי לה שהיא לא מתאימה".

בית הדין הבהיר כי הגם שכהן וסרפר ניסו לחזור בהם, במהלך עדותם בבית הדין, מדברים אלה - לא מצא כל סיבה שלא להקנות משקל מלא לדברים שנכתבו מפיהם בהודעות שנחתמו על ידם, המחזקים את גרסתה העובדתית של המתלוננת.

6.         בית הדין קבע, על בסיס האמור לעיל, כי הוכח מעל ספק סביר כי מועמדותה של המתלוננת נדחתה מחמת דתה ומינה, ובכך התקיימו יסודותיה העובדתיים של העבירה. בית הדין הבהיר, לאחר ניתוח המבחנים המשפטיים שנקבעו לצורך כך בפסיקה, כי עבירה על סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות הינה עבירה מסוג אחריות קפידה, ולפיכך אינה דורשת הוכחתו של יסוד נפשי. בית הדין אימץ לצורך כך את גישת הביניים של השופטת (כתוארה אז) ביניש בעניין לקס (רע"פ 26/97 לקס נ. מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(2) 673 (1998); להלן - עניין לקס), אשר תפורט להלן, לפיה די בכך שהפסיקה הכירה בעבר בסוג עבירות דומה כעבירות של אחריות קפידה.

בית הדין הסתמך בהקשר זה על פסק דין של בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע שן/8-13 מדינת ישראל - שטראוס שיווק ירושלים, מיום 11.7.90; להלן - עניין שטראוס), בו נקבע כי העבירה המנויה בסעיף 8 לחוק שוויון ההזדמנויות, בעניין פרסום מודעה מפלה, הינה עבירה " מתחום האחריות המוחלטת". בית הדין קבע כי העבירה שנדונה באותו עניין הינה " עבירה מסוג דומה לעבירה נשוא כתב האישום", ולכן יש לקבוע כי גם סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות הינו עבירה מסוג אחריות קפידה. 

7.         בית הדין הוסיף וקבע, כי גם לו הייתה נדרשת הוכחת קיומו של יסוד נפשי - מודעות - " הרי שהיסוד הנפשי הנדרש הוכח על פי חומר הראיות לגבי כל הנאשמים". בית הדין פירט כי מודעותה של החברה נגזרת - בהתאם לקבוע בסעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין) - ממודעותם של כהן וסרפר, וכי מודעותם של כהן וסרפר נלמדת " הן מחומר הראיות שבתיק ממנו עולה כי... היו מודעים להיותה של המתלוננת אשה דתית, והן מחזקת המודעות הכללית לפיה האדם מודע דרך כלל למשמעות התנהגותו...".

8.         בית הדין הרשיע לפיכך את כהן וסרפר בעבירה על הסעיפים 2, 15 ו - 16 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. החברה הורשעה בעבירה על הסעיפים 2 ו - 15 לאותו חוק, על בסיס הוראתו של סעיף 23(א)(1) לחוק העונשין המתייחס לאחריותו הפלילית של תאגיד בעבירות מסוג אחריות קפידה. בית הדין ציין בהקשר זה כי " אין כל ספק כי החלטתם של הנאשמים 2 ו - 3 שלא לקבל לעבודה את המתלוננת נתקבלה במסגרת מילוי תפקידם בנאשמת 1".

גזר הדין של בית הדין האזורי

9.         בשלב הטיעונים לעונש ביקשו הנאשמים לבטל את הרשעתם, ולהסתפק בענישה ללא הרשעה. בהחלטת ביניים ביקש בית הדין משירות המבחן לבדוק האם ישנה אפשרות להטיל על החברה צו שיהיה שווה ערך לצו שירות לתועלת הציבור, ויאפשר - בהתקיים התנאים הנדרשים - את ביטול הרשעתה. תשובת שירות המבחן הייתה כי " מומחיותו ומקצועיותו של שירות המבחן מתמקדת בהתאמת חלופות ענישה לאדם אינדיבידואלי תוך התחשבות ברקעו האישי, מאפייניו, נקודות החוזק והחולשה שלו... לשירות המבחן אין מומחיות בהתאמת ענישה לחברה או לכל גוף משפטי אחר".