המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:
בפנינו שלוש בקשות למתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ') אשר אישרה שלוש תובענות ייצוגיות כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ, מנורה חברה לביטוח בע"מ ומגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס, מנורה ומגדל; או: המבקשות).
עובדות המקרה
1. רחמים עמוסי, יעקב אביעד וישראל קנדל (להלן: המשיבים) רכשו פוליסות לביטוח חיים (להלן: הפוליסות) שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. כל אחד מהמשיבים רכש פוליסת ביטוח מאחת מהמבקשות, וכל אחת מהפוליסות כללה אבחנה בין שלוש קטגוריות שונות. ראשית, נקבע בפוליסות כי במקרה של "נכות מלאה ותמידית" של המבוטח ישולם לו "סכום הביטוח המלא", כפי שנקבע באופן ספציפי בפוליסה של כל מבוטח ומבוטח. נכות מלאה מוגדרת באופן דומה בשלוש הפוליסות, ובשלושתן מובאות דוגמאות לנכות זו (בשינויי ניסוח זניחים): אובדן כושר הראיה בשתי העיניים, אובדן מוחלט של יכולת השימוש בשתי הידיים או בשתי הרגליים, ומחלת נפש שאינה ניתנת לריפוי. שנית, קובעות שלוש הפוליסות תעריף לפיצוי במקרה של אובדן איבר, וזאת כאחוז מסכום הביטוח המלא. כך למשל, אובדן הזרוע הימנית מזכה ב-60% מסכום הביטוח המלא, אובדן הקמיצה באחת הידיים מזכה ב-6% מסכום הביטוח המלא וכך הלאה. הפוליסות מפרטות את שיעור הפיצוי לו זכאי המבוטח כתוצאה מאובדן של 16 או 17 איברים שונים (לפי הפוליסות השונות).
המחלוקת בין הצדדים נטושה ביחס לקטגוריה השלישית - בכל אחת מהפוליסות מופיע סעיף (להלן: הסעיף השיורי) אשר מתייחס לנכויות שאינן כלולות בשתי הקטגוריות הקודמות. ניסוח הסעיף בשלוש הפוליסות דומה מאוד, אם כי אינו זהה. למשל, נוסח הסעיף השיורי בפוליסה של הפניקס הוא:
בכל מקרה של נכות חלקית עקב תאונה שלא נזכרה בפירוט שלעיל או במקרה של איבוד איברים - חלקי או מלא - שאינו כולל הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שיקבע על-ידי רופא החברה, בתנאי שאותה נכות היא תמידית.
2. כל אחד מן המשיבים נפצע בעת שהיה מבוטח בפוליסות של המבקשות ותבע מהן את תשלום דמי הביטוח. פציעות המשיבים גרמו להם לנכות אשר אינה כלולה בשתי הקטגוריות הראשונות המופיעות בפוליסה, ולכן דמי הביטוח ששולמו להם חושבו על-פי הסעיף השיורי. בשלושת המקרים נעשה חישוב דמי הביטוח באופן דומה. חברות הביטוח פירשו את הוראות הפוליסה כקובעות כי אובדן חלקי של איבר יחושב כאחוז מסוים מתוך שיעור הפיצוי שניתן, על-פי הפוליסה, לאובדן מלא של אותו איבר. לפיכך, אחוזי הנכות שנקבעו למבוטח הושוו לאחוזי הנכות המתקבלים בגין אובדן מלא של אותו איבר, על-פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), וכך נקבע מהו שיעור הפגיעה היחסי של המבוטח מתוך פגיעה באיבר שלם. לבסוף, הוכפל שיעור הפגיעה היחסי בסכום הביטוח הניתן, על-פי הפוליסה, למבוטח שסבל אובדן מלא של אותו איבר, וכך נקבע התשלום למבוטח. לשם המחשה, המשיב רחמים עמוסי סבל מקרע ברצועות רגל ימין ונקבעה לו על-ידי רופא החברה נכות של 10%. אובדן מלא של רגל מזכה בנכות בשיעור של 80% על-פי תקנות הביטוח הלאומי, ועל כן הפניקס התייחסה לפגיעתו של מר עמוסי כנכות בגובה שמינית משיעור הנכות המגיע לאדם שאיבד את רגלו המלאה. משכך, חישבה הפניקס את סכום הביטוח המגיע למר עמוסי על-פי חישוב של שמינית מסכום הביטוח המגיע על-פי הפוליסה לאובדן מלא של רגל (40%) ושילמה לו 5% מסכום הביטוח המלא הקבוע בפוליסה שלו. שלושת המשיבים, אשר נתקלו בדרך חישוב דומה של תגמולי הביטוח שלהם, הגישו תביעות כנגד המבקשות לבית המשפט המחוזי, וביקשו כי תביעותיהן יאושרו כייצוגיות. עקב התשתית העובדתית הדומה בשלושת המקרים, איחד בית המשפט המחוזי את הדיון בשלוש הבקשות לאישור התובענה כייצוגית.
החלטת בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי דחה את פרשנות המבקשות לסעיף השיורי בפוליסות. על-פי בית המשפט המחוזי אין בפוליסה כל זכר לתקנות הביטוח הלאומי או לנוסחה המורכבת בה משתמשות המבקשות לחישוב סכום הפיצויים. אדרבה, לשיטתו, מדובר בנוסחה פשוטה ביותר - בגין X אחוזי נכות ישולמו X אחוזים מסכום הביטוח המלא. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל את שיטת הפרשנות של המבקשות אשר מסתמכת על תכליות אובייקטיביות וסובייקטיביות מורכבות ומעורפלות, שעה שלשונו של החוזה אינה משתמעת לשתי פנים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף אם היה מקום לפרש את הפוליסה על-פי פרשנותן של המבקשות, עצם האפשרות לפרשה באופן שונה מצדיקה את אישור התובענה כייצוגית, בהתאם לכלל בדבר "פרשנות כנגד המנסח". זאת במיוחד, נוכח חובות הגילוי המוגברות החלות על חברת ביטוח, אשר נדרשת לציין בהבלטה את גבולות אחריותה ואת הסייגים לה. נוסף על כך, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמבקשות נמנעו מלציין בפוליסה את הנוסחה בה השתמשו כדי לחשב את תגמולי הביטוח, עולה לכאורה כדי הטעיה של המבוטחים, על-פי סעיף 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח). נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי למשיבים נגרם לכאורה נזק ויש אפשרות סבירה לכך שהתובענה תוכרע לטובתם. עוד נקבע כי אמנם אין עניינם של כל חברי הקבוצה - מבוטחי המבקשות - זהה, אך קיימת שאלה בסיסית משותפת לכולם - שאלת פרשנות הפוליסה. על כן, קבע בית המשפט המחוזי, מתקיים גם התנאי הדורש כי התובענה תעורר שאלות משותפות לחברי הקבוצה. לבסוף, לאחר שבחן בית המשפט המחוזי גם את יתר דרישות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ומצא כי אלה נתמלאו - נפסק כי התובענה תאושר כייצוגית. קבוצת התובעים שהוגדרה היא כל מבוטחי המבקשות אשר רכשו פוליסה לביטוח נכות תאונתית ואשר קיבלו תגמולים שאינם שווים למכפלת שיעור הנכות שקבע רופא החברה בסכום הביטוח המלא. עילות התביעה שאושרו הן: עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוזה והטעיה חוזית, הפרת חובת תום הלב, עוולת הפרת חובה חקוקה ועילות שונות הקבועות בחוק הפיקוח.
כנגד החלטה זו, הוגשו שתיים מתוך שלוש בקשות רשות הערעור שלפנינו - רע"א 2128/09 שהוגשה על-ידי הפניקס ו-רע"א 2137/09 שהוגשה על-ידי מנורה ומגדל. ברע"א 3702/09, ביקשו שלושת המבקשות כי תינתן להם רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי להימנע מעיכוב המשך הדיון בתביעה הייצוגית עד להכרעה בבקשות רשות הערעור שלפנינו. בהחלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 13.5.2009 נקבע כי אין על המבקשות חובה לפרסם מודעה בעיתון ולהגיש כתב הגנה עד להחלטה אחרת.
טענות הצדדים בערעור
4. המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות הפוליסות. לשיטתן, אין זה סביר לפרש את הפוליסות בדרך שמאפשרת מתן פיצוי גבוה יותר לנפגע שאיבד חלק מאיבר מאשר לנפגע שאיבד את האיבר כולו. לטענת המבקשות מדובר בפרשנות אבסורדית, הנובעת מכך שבית המשפט המחוזי פירש את הסעיף השיורי כמזכה בתגמולי ביטוח בהתאם לאחוזי הנכות, אף שאין חולק כי סימטריה כזו אינה קיימת בפוליסה ביחס לאובדן איבר שלם. לשם המחשה, טוענות המבקשות כי יתכן שמבוטח יסבול מנכות בשיעור 42% בגין פגיעה בברך, ולפי פרשנות בית המשפט המחוזי יזכה ב-42% משיעור הביטוח המלא, שעה שהפוליסה קובעת כי אובדן כל הרגל מזכה רק ב-40% משיעור הביטוח המלא. תחת פרשנות זו, טוענות המבקשות כי פרשנותן שלהן לפוליסות תואמת את לשון החוזה ואת תכליתו, ומציינות כי פרשנותן זו אושרה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזי והשלום. במיוחד, מדגישות המבקשות כי הפרשנות שלהן לפוליסות תואמת את תכליתן האובייקטיבית - השגת תוצאות סבירות אשר מתאימות להיגיון העסקי בתחום הביטוח. נוכח העובדה שהפרשנות שהציעו היא הסבירה והמתאימה ביותר לתכלית הפוליסות - כך טוענות המבקשות - הרי שלא היה מקום להפעיל את הכלל של "פרשנות כנגד המנסח", אשר נועד, לשיטתן, למקרים בהם אין פרשנות מסתברת אחת. בשל כל אלה, סבורות המבקשות כי אין לאשר את תביעת המשיבים כייצוגית בעילת הפרת החוזה.
5. אשר לעילת ההטעיה, טוענות המבקשות כי קביעות בית המשפט המחוזי סותרות אחת את השניה, שכן אם פרשנות הפוליסה היא כפי שקבע, הרי שהתגמולים שנתנו למשיבים הפרו אמנם את החוזה אך לא גרמו להטעיה. לגופה של עילת ההטעיה, טוענות המבקשות כי מדובר בעילה הנוגעת למצג הטרום חוזי, ואילו המבקשים כלל לא טענו למצג טרום-חוזי מטעה. לטענת המבקשות, לא הוכח כי המבקשים הסתמכו על האופן שבו הבינו את הוראות הפוליסה כשיקול שהוביל אותם לכריתת חוזה הביטוח, ועל כן אין קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק. המבקשות משיגות גם על יתר העילות שבגינן אושרה התביעה כייצוגית, וטוענות כי כלל לא נומקה הסיבה לצירוף עילות אלו.
6. לבסוף, טוענות המבקשות כי התובענה אינה מתאימה כלל לדיון בדרך של תובענה ייצוגית. ראשית, טוענות המבקשות, אין מקום לדון בעילת ההטעיה בדרך של תובענה ייצוגית, מכיוון שהיא מעלה שאלות פרטניות ביחס למצג שהוצג לכל מבוטח ומבוטח וביחס למידת ההסתמכות על מצג זה. משכך, סבורה המבקשת כי אין דרך לדון בעניינם של כל חברי הקבוצה הייצוגית במשותף. שנית, על-פי המבקשות, תובענה ייצוגית אינה הדרך הנכונה לדון במקרה זה, מכיוון שנזקו של כל תובע עולה על 10,000 ש"ח וזהו סכום גבוה מספיק כדי להצדיק פניה אינדיבידואלית של כל אחד מהתובעים לבית המשפט. עוד טוענות המבקשות כי יש מקום להחיל את כלל ההתיישנות המופיע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ולכלול בקבוצת התובעים רק את מי שעילתו נולדה בשלוש השנים שקדמו להגשת התובענה.
7. המשיבים מצידם דוחים את פרשנות המבקשות לפוליסה, ומציינים גם הם כי הפרשנות שהם מציעים התקבלה במספר פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום ואף זכתה לתמיכת המפקח על הביטוח, שבחן תלונה כנגד "מנורה" בנושא זה. לשיטתם, לשון הפוליסה היא ברורה ואין בה כל רמז להפחתת שיעור תגמולי הביטוח על-ידי השוואה לתקנות הביטוח הלאומי. משכך, אין המשיבים סבורים כי יש מקום לבירור תכליתו האובייקטיבית או הסובייקטיבית של החוזה. לחלופין, טוענים המשיבים כי יש להחיל את כלל "הפרשנות כנגד המנסח" ולהעדיף את הפרשנות שאינה מיטיבה עם המבקשות; זאת במיוחד, נוכח העובדה שמדובר בחוזה אחיד. באשר לעילות ההטעיה והפרת חובת הגילוי, טוענים המשיבים כי המבקשות הסתירו מהמבוטחים את היקף הכיסוי הביטוחי שניתן להם, ונמנעו מלגלות להם כי הם יזכו בתגמולי ביטוח מופחתים, שיחושבו על-פי הנוסחה המורכבת שהגו המבקשות. אשר לטענות ההתיישנות, טוענים המשיבים כי דיון בבקשת אישור התובענה הייצוגית אינו המועד הנכון לבירור טענה זו, וכי היא תתברר בהמשך המשפט. מעבר לנדרש, טוענים המשיבים כי גם לגופו של עניין, תקופת ההתיישנות המיוחדת שנקבעה לחוזי ביטוח נועדה להגביל אך פער הזמן בין מועד התרחשות האירוע הביטוחי ובין מועד תביעת תגמולי הביטוח. משכך, טוענים המשיבים כי על יתר העילות החוזיות והנזיקיות השמורות למבוטחים חלים דיני ההתיישנות הרגילים, הקובעים תקופת התיישנות של 7 שנים. עוד טוענים המשיבים כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה, וכי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה ביותר להכרעה במחלוקת.
היועץ המשפטי לממשלה הגיש את עמדתו לבית המשפט המחוזי, וצורף כמשיב לערעור. בהמשך לעמדת המפקח על הביטוח, תומך היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומצטרף למרבית טענותיהם של המשיבים.
דיון והכרעה
8. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה: דין הערעור להתקבל בחלקו.
הצדדים פרשו בפנינו יריעת מחלוקת רחבה, הנוגעת בסוגיות רבות. כהערה מקדמית, יצוין כי מצאנו שאין צורך להכריע בעת הזו - במסגרת בקשת רשות ערעור על אישור התובענה כייצוגית - בחלק נכבד מהמחלוקות שהועמדו להכרעתנו. אשר על כן, נתמקד בבחינת טענות המבקשות אשר נוגעות לשאלת התקיימות התנאים לאישור תובענה ייצוגית במקרה זה.