1. הנאשמת, נשואה ואם לשלושה בנים, ששימשה כראש לשכתו של שר האוצר מר
א. אולמרט, הורשעה, בתום שמיעת ראיות, בעבירה אחת של מירמה והפרת אמונים כמפורט בהכרעת הדין, ובקצירת האומר - בעיקרי הכרעת הדין.
2. לא אחזור, כמובן, על הדברים, אך אציין, בקליפת אגוז, כי התנהגותה הפסולה של הנאשמת התבטאה בכך שמנעה, ביוזמת אחיה, יורם קארשי (להלן: קארשי) מראש רשות המיסים דאז מר יעקב (ג'קי) מצא (להלן: מצא), להפגש, לבקשתו, עם שר האוצר, כדי להביא לידיעתו מינויים של בכירים שהתכוון לעשות ברשות, כל עוד לא יביא על פתרונה, לשביעות רצונו של אחיה, את שאלת אי מינויו של אחד יגאל סער, שבמינויו חפץ האח, לאחד מהתפקידים הבכירים הללו.
רק משהוסר מחסום סער, ובעקבות שיחה עם אחיה, פתחה הנאשמת את דרכו של ראש הרשות למשרדו של השר, בקובעה פגישה ביניהם מיום ליום, ובאותו היום. הנאשמת הפרה לכן, את אמון הציבור, בכך שאגב ניצול לרעה של כח תפקידה ומעמדה הרמים, "הסגירה" לידי אחיה פן חשוב ומרכזי מסמכותה, בהפקידה בידיו את המפתח ללשכת השר, והעמידה עצמה במצב של ניגוד ענינים בין חובתה כלפי הציבור למלא תפקידה בדרך הנקיה מכל שמץ של שיקולים זרים (סעיפים 108-105 בהכרעת הדין).
3. המאשימה עתרה כי יוטל על הנאשמת עונש מאסר ממש, שהוא העונש ההולם את חומרת התנהגותה ואת רום תפקידה, ומתחייב מכך שעל שניים מהמעורבים האחרים בפרשה, הידועה כ"פרשת רשות המסים", מצא וקארשי, הוטלו עונשי מאסר ממש.
הסניגור עתר כי אשקול לבטל את הרשעתה של הנאשמת (לאחר שאורה על קבלת תסקיר שירות המבחן), ואטיל עליה צו של"צ, ואם תעמוד הרשעתה על מכונה - לגזור עליה, מהקל אל הכבד, צו של"צ, או מאסר מותנה, או מאסר שירוצה על דרך עבודות שירות, כעונש החמור ביותר.
4. אקדים ואומר, כי סבורני שלא התמלאו במקרה דנן, ולו מקצת התנאים שנקבעו בפסיקה, המבססים אפשרות סיומו של ההליך הפלילי ללא הרשעה.
הכלל הוא כי ההליך הפלילי מסתיים בהרשעה. היוצא מן הכלל הוא אי הרשעתו של נאשם בדין. ככל יוצא מן הכלל, יש לעשות בו שימוש במשורה, ובהתקיים נסיבות יוצאות דופן, שקיבלו את ביטויין בפסקי הדין בענין שמש ובענין כתב, ולא אחזור עליהם.
אדגיש רק כי "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקרבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה..... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" המונח ביסוד הרעיון של אי הרשעת הנאשם, שיישומו מאפשר להסתפק בהטלת צוי מבחן או של"צ בלבד. (הציטוט מובא מפסק דינה של כב' השופטת ד. דורנר בפסק הדין בענין כתב - ע"פ 2083/96).
דומה כי טיבה של העבירה בכלל, ובנסיבותיה בפרט, כמו גם פגיעתה, בכח, בציבור, מכריעים את הכף לעבר השארת ההרשעה על כנה.
5. אתייחס להלן למסכת השיקולים שהינחוני במלאכת גזירת עונשה של הנאשמת.
6. תכליתה, במציאות חיינו, של העבירה בה הורשעה הנאשמת היא חשובה מאין כמוה: לשמור על טוהר מידותיהם של עובדי הציבור ולהבטיח לציבור כי מסדרונות השררה, הנוטים לעתים להשחית בהעדר בלמים ציבוריים ואישיים, יהיו נקיים, ככל שניתן, מכל אבק של שחיתות, ובה, למשל, משוא פנים, קבלת החלטות משיקולים זרים או אגב ניגוד ענינים, וכיוצא באלה מרעין ביישין שיש בהם כדי לפגוע באמונו ההכרחי של הציבור בתקינות פעילותו של השירות הציבורי.
העדרו של אמון כזה משמש פתח להיווצרותן של שיטות פעולה פסולות ומסוכנות, המכרסמות, מבחוץ ומבפנים, בשירות הציבורי, ופוגעות במירקם היחסים אזרח - שירות ציבורי. וכבר היו דברים מעולם בעולם, ובישראל.
7. בענישת הנאשמת יש, איפוא, להעניק משקל בכורה להיבט הציבורי שבענישה, ולהרתיע את הרבים לבל יזידון עוד כנאשמת.
8. נדמה לי, כי ככל שרם הוא מעמדו של עובד הציבור במידרג השירות הציבורי, וככל שמידת הכח שהוא מרכז בידו גבוהה, כך אמור, לדעתי, להתרומם רף הענישה.
לא הרי עונשו של פקיד זוטר, כעונשה של ראש לשכתו של שר בכיר, שהיתה דמות מפתח בלשכת השר, ושבידה הכח לנהל את יומן פגישותיו, והיכולת לשלוט בתנועות הבאים ללשכתו, ובמועד כניסתם אליה.
9. ואולם, ראוי להדגיש כבר כאן, כי לא הרי מידת בכירותה של הנאשמת, שהיא בסופו של דבר מזכירה, בכירה מאוד אמנם, ובעלת השפעה ממשית על יומן פגישותיו של השר ועל סדר הבאים בשער לשכתו, ואולי אף בתחומים אחרים, כמידת בכירותו של מצא.
קיים הבדל של ממש בין רום תפקידו של ראש רשות המסים, שהיא מרשויות האכיפה הגדולות והחשובות במדינה המעסיקה אלפי עובדים, ובין רום תפקידה של הנאשמת, יהא זה רם ככל שיהא.
והדברים מובנים מאליהם ואינם טעונים הסבר.