הנשיאה (בדימ') ד' ביניש:
1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ג' גינת) שלא לאשר את תובענת המערערים כתובענה ייצוגית בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק) (ת"א 1318/99, בש"א 9009/07 ובש"א 10029/09, ניתן ביום 11.1.2009). התובענה נסובה על טענות לקיפוח בעלי מניות המיעוט במשיבה 1 (להלן: אלסינט) אשר נגרם על ידי בעלי השליטה באלסינט ונושאי משרה שמונו מטעמם במהלך משולב שבמסגרתו רוקנו, כך נטען, את קופת החברה.
רקע עובדתי
2. הפרשה שביסוד התובענה הוצגה בהרחבה בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, ועיקריה אינם שנויים במחלוקת, נעמוד עליהם אפוא בקצרה. ראשיתם של האירועים בשלהי שנת 1998 כאשר אלסינט, שהייתה באותה עת חברה ציבורית רשומה בישראל ומניותיה נסחרו בבורסה בניו-יורק, מכרה את פעילותה בתחום ההדמיה הרפואית בתמורה לכ-370 מיליון דולר. לאחר העסקה הצטברה התמורה בקופת החברה ולא יועדה באותה שעה לפעילות נושאת רווחים. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 18.2.1999, פנה ד"ר יעקב וורטמן, נשיא המשיבה 2 (להלן: אלביט הדמיה), בעלת השליטה באלסינט, ליושב ראש דירקטוריון אלסינט במכתב שבו הודיע על כוונת אלביט הדמיה לפעול לאיחוד עסקיה עם אלסינט (להלן: מכתב וורטמן). במכתב ציין וורטמן כי בכוונת אלביט הדמיה לרכוש את מלוא הבעלות באלסינט וכי להערכתה המחיר ההולם למניות אלסינט שבידי הציבור עומד על 14 דולר למניה. שתי החברות דיווחו על תוכנו של המכתב לבורסות לניירות ערך בניו-יורק ובתל-אביב ובעקבות זאת עלה שער המניה של אלסינט מ-11.563 דולר ל-13 דולר. שער המניה המשיך לנוע מעל גובה 13 דולר עד ליום 26.2.1999, ולאחר מכן החלה מגמת ירידה. ביום 17.3.1999 חזרה המניה להיסחר בשער שקדם לפרסומים בדבר מכתב וורטמן.
3. שבוע לאחר שהתקבל מכתב וורטמן בדירקטוריון אלסינט, ביום 25.2.1999, חתמה המשיבה 6 (להלן: אלרון), בעלת השליטה באלביט הדמיה, על הסכם למכירת מניותיה באלביט הדמיה למשיבה 3 (להלן: אירופה-ישראל). אלרון ואירופה-ישראל לא פרסמו בשלב ניהול המשא-ומתן דיווחים לגביו, אלא אך במועד שבו נחתם הסכם מכירת השליטה. אלביט הדמיה דיווחה על כך שבוע מאוחר יותר, ואילו אלסינט לא מסרה כל הודעה לגבי שינוי השליטה. אשר לכוונת איחוד העסקים שהועלתה במכתב וורטמן, ביום 3.3.1999 הודיעה אלסינט לאלביט הדמיה כי על פי החלטת ועדה בלתי תלויה שמינה דירקטוריון החברה, קיימת נכונות מצידה של אלסינט להתחיל במשא-ומתן ואף נשכרו שירותיהם של יועצים פיננסיים לשם כך. ביום 4.5.1999, המועד שבו נכנס לתוקף הסכם מכירת השליטה באלביט הדמיה, פרסמו אלביט הדמיה ואלסינט הודעות על העברת השליטה באלביט הדמיה שכללו גם התייחסות לכוונת איחוד עסקיהן. בהודעות נאמר כי עד לאותה שעה טרם התגבשה הצעה כאמור ופעילות הוועדות הבלתי תלויות שהוקמו לצורך העניין בשתי החברות, נמשכת. אולם, כעבור כארבעה חודשים, ביום 6.9.1999, הודיעה אלביט הדמיה לאלסינט כי הוועדה הבלתי תלויה שהקימה מצאה שאיחוד העסקים המוצע בין החברות לא יהיה לטובת בעלי מניותיה. בעקבות הודעה זו, העבירו שתי החברות דיווחים מיידים על הפסקת המגעים ביניהן. עם פרסום הדיווחים חלה ירידה של 17 אחוזים בשער מניות אלסינט עד לשפל של 7.94 דולר למניה (ביום 13.9.1999).
4. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 9.9.1999, רכשה אלסינט באמצעות חברת בת הולנדית בבעלותה המלאה מאת חברת בת בבעלותה המלאה של אירופה-ישראל את מלוא החזקותיה בחברת BEA Hotels N.V. (להלן: BEA Hotels). חברה זו ריכזה את פעילותה של אירופה-ישראל בתחום המלונאות, והחזיקה באמצעות מספר חברות זרות בזכויות בבתי מלון בעיקר במערב אירופה. כמו כן, רכשה אלסינט באותו יום באמצעות חברה נכדה בבעלותה המלאה (אס.אל.אס נאמנות בע"מ) מאת מרינה הרצליה, שותפות מוגבלת בשליטת מרכזי שליטה (חברת האם של אירופה-ישראל), את הזכויות במיזם של מרכז מסחר ובידור במרינה בהרצליה ("קניון ארנה" לימים). במסגרת עסקאות אלה שילמה אלסינט כמאה מיליון דולר ונטלה על עצמה התחייבויות נלוות בגובה זהה (להלן: עסקאות המלונות והמרינה). במועד ביצוע העסקאות סבלה חברת BEA Hotels מגרעון בהון העצמי בגובה 24,109 אלפי גילדן הולנדי (כ-46 מיליון ש"ח) והפסדים מצטברים בגובה 11,202 אלפי גילדן הולנדי (כ-21.4 מיליון ש"ח). המניע לביצוע הרכישות נומק כחלק ממערך של ארגון מחדש בקבוצת אירופה-ישראל ומיקוד כל אחת מהחברות (אירופה-ישראל, אלביט הדמיה ואלסינט) בתחום פעילות ייחודי. העסקה אושרה על ידי דירקטוריון אלסינט לאחר שהתקבל אישורה של ועדת הביקורת. בקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו עשה זמני שיורה לאלסינט לזמן אסיפה כללית של בעלי מניותיה לצורך דיון והצבעה על אישור עסקאות אלו ברוב מיוחד, נדחתה בהחלטת השופטת (כתוארה דאז) ב' גילאור (פש"ר 411/99, בש"א 9888/99 בן יהודה נ' אלסינט בע"מ (לא פורסם, 22.11.1999)).
5. במקביל לאירועים אלו, ביום 11.1.1999 התקבלה בדירקטוריון אלביט הדמיה החלטה בדבר הקצאה ללא תמורה של כתבי אופציה ל-676,709 מניות במחיר של שבעה דולרים למניה לעמנואל גיל (להלן: גיל). גיל כיהן באותה עת כנשיא אלסינט ומנהל העסקים הראשי וכן יושב ראש דירקטוריון אלביט הדמיה ואלסינט ודירקטור באלרון. חצי שנה מאוחר יותר, ביום 19.7.1999 רכשה אלסינט מגיל את מניותיו באלביט הדמיה (885,140 מניות) במחיר של עשרה דולרים למניה. מחיר זה היה גבוה בכ-12.5 אחוזים מהמחיר הממוצע של מניות אלביט הדמיה בתקופה שבין חילופי השליטה בה ועד לאותו מועד (להלן: עסקת גיל).
כיום מניית אלסינט איננה נסחרת עוד. ביום 22.8.2005, קרוב לשש שנים לאחר שהוגשה התביעה שביסוד ההליך דנן, נחתם הסכם מיזוג בין אלסינט לבין אלביט הדמיה לפי סעיפים 350 ו-351 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). על פי הסכם זה, הומרה כל מנית אלסינט ב-0.53 מניית אלביט הדמיה.
הליכים קודמים
6. התובענה נשוא ההליך הוגשה במקור ביום 2.11.1999 בצירוף בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית מכוח הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך), ולחלופין מכוח הוראת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עם הקבוצה אותה ביקשו המערערים לייצג נמנו מי שהחזיקו במניות אלסינט ביום 6.9.1999, מועד ההודעה על הפסקת המגעים בין אלביט הדמיה ואלסינט בנוגע להצעת הרכש, והוסיפו להחזיק בהן במועד הגשת התביעה (למעט הנתבעים). בקשת המערערים לאישור התובענה כייצוגית נדונה בפני נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז, השופט מ' לינדנשטראוס, אשר הורה ביום 16.8.2000 על מחיקתה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור וביום 21.11.2001 התקיים דיון בבקשה בפני בית משפט זה (הנשיא ברק, והשופטים אנגלרד וריבלין) שבסופו הוחלט ליתן רשות ערעור כמבוקש. לאחר מכן, חלו מספר אירועים שהיה בהם כדי להשפיע על ההלכה הנוהגת בעניין אישור תובענות ייצוגיות, ביניהם מתן פסק הדין ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003), וכניסתו של חוק תובענות ייצוגיות לתוקף (פורסם ביום 12.3.2006). נוכח התפתחויות אלו, נתבקשו הצדדים לעדכן את כתבי טענותיהם.
7. ביום 14.12.2006 ניתן פסק הדין בערעור במסגרתו קבענו כי הוראות חוק תובענות ייצוגיות חולשות גם על עילות שנוצרו קודם כניסתו לתוקף ואף על הליכי ערעור תלויים ועומדים (רע"א 7028/00 אי.יבי.אי ניהול קרנות נמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.2006)). בנסיבות הקונקרטיות של המקרה מצאנו כי ניתן היה לתבוע בעילת תביעה של קיפוח בעלי מניות המיעוט, על פי הוראות חוק החברות, ומשכך חולשת על נסיבות המקרה הוראת המעבר הקבועה בסעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, וטרם התיישנה עילת התביעה. על כן, הורינו על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בכדי שידון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית על פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות. משהוחזר הדיון בבקשה לבית המשפט המחוזי, הורה בית המשפט (סגן הנשיא ג' גינת) לצדדים להגיש כתבי טענות מעודכנים בהתאם לשינוי שחל בדין כמפורט לעיל (החלטה מיום 11.4.2007). המערערים הגישו כתב תביעה מעודכן ובקשה עדכנית לאישור התובענה כייצוגית וכן הגישו, על פי הוראת בית המשפט, כתב פירוט אשר במסגרתו שייכו לכל נתבע את העילות שבגינן הוא נתבע.
8. כתב הפירוט מכיל כתשעים עילות תביעה מתחום דיני החברות, דיני ניירות ערך, דיני החוזים ודיני הנזיקין שביסוד כולן טענה מרכזית אחת לפיה הנתבעים חברו יחד במהלך משולב שבמסגרתו הפכו את אלסינט מחברה פעילה בתחום ההדמיה הרפואית לקופת מזומנים, אשר אותה חילקו ביניהם תוך קיפוח בעלי המניות מקרב הציבור. כך, על פי הטענה, אלרון גרפה רווחים באמצעות מכירת השליטה באלביט הדמיה לאירופה-ישראל במחיר שגילם פרמית שליטה גבוהה במיוחד; גיל נטל את חלקו כאשר רכשה ממנו אלסינט את מניותיו באלביט הדמיה במחיר שעלה באופן משמעותי על שוויון בבורסה; ולבסוף רוקנה אירופה-ישראל את קופת המזומנים בעסקאות המלונות והמרינה שבמסגרתן רכשה אלסינט מקבוצת אירופה-ישראל נכסי נדל"ן במחיר מופקע. כל זאת, תוך הטעית המשקיעים על ידי יצירת מצג שווא בדבר כוונה לבצע הצעת רכש. לטענת המערערים, משנוצרה באלסינט קופת מזומנים גדולה שלא נועדה לפעילות נושאת רווחים, היה על החברה לחלק את הכספים בין כלל בעלי המניות בשווה באמצעות דיבידנד. אולם, חלף זאת ביכרה בעלת השליטה, אלרון, למכור את מניותיה ברווח מרבי, תוך גילוי אדישות ביחס לזהותו של הקונה. בהקשר אחרון זה נטען, כי מכירת השליטה לאירופה-ישראל לוותה בנסיבות שהיו צריכות לתפקד כנורות אזהרה אדומות בדבר כוונותיה של אירופה-ישראל בנוגע לעתידה של אלסינט. בין אותן נסיבות מונים המערערים את הפרמיה הגבוהה שקיבלה אלרון תמורת מניותיה באלביט הדמיה; זהותו של בעל השליטה באירופה-ישראל (המשיב 5) ששמו נקשר בפרשיה שבמסגרתה התמוטטו שתי חברות בנסיבות מחשידות (ראו: פסקה 9 להחלטתו של בית המשפט המחוזי); ומימון העסקה בדרך של רכישה ממונפת. כן טוענים המערערים כי הסכם מכירת השליטה מאלרון לאירופה-ישראל כלל תנית שיפוי מצד אירופה-ישראל לאלרון למקרה שבו תתבע אלרון בגין חזרתה של אלביט הדמיה מכוונתה לבצע הצעת רכש (כך עולה מדו"ח דירקטוריון אירופה-ישראל, מוצג ל"ד לסיכומי המערערים). לטענתם, יש בכך כדי ללמד על מודעות אלרון לכך שקיימת סבירות רבה לכך שאירופה-ישראל איננה מתכוונת להתחשב בציפיות בעלי מניות המיעוט באלסינט. לשיטת המערערים, סימני האזהרה שאפפו את מהלך מכירת השליטה באלביט הדמיה הוכיחו עצמם כמבוססים עם ביצוע עסקאות המלונות והמרינה לאחר שאושרו על ידי דירקטוריון שהיה נגוע ברובו בעניין אישי, מבלי שהובאו לאישור אסיפת בעלי המניות.
9. מנגד, מציגים המשיבים את האירועים באור שונה לחלוטין. לטענתם, מכירת נכסי אלסינט היוותה צעד הכרחי נוכח השפעת המיתון בכלכלה העולמית על שוק ההדמיה הרפואית ועל יכולתה של אלסינט להמשיך ולהתחרות בו. לאחר המכירה חיפשה החברה אפיקים חדשים לפעולה ולהתפתחות. על רקע האמור, יש לראות בעסקת גיל ובעסקאות המלונות והמרינה עסקאות לגיטימיות שבמסגרתן ניצלה אלסינט הזדמנויות עסקיות שנקרו בדרכה ליצירת אפיקי השקעה חדשים. כך, לטענתם, באמצעות עסקת גיל עלה בידי אלסינט לרתום לצדה את מי שנחשב ל"שם דבר" בתחום ההשקעות בטכנולוגיה מתקדמת ובה בעת להבטיח כי התמורה בעבור המניות תשמש לקידום מטרותיה שלה. זאת, מכיוון שבמסגרת העסקה התחייב גיל להשקיע את התמורה שקיבל מאלסינט (לאחר החזר הלוואות) בחברה חדשה שהוקמה בשיתוף שני הצדדים. באשר לעסקאות המלונות והמרינה נטען, כי מדובר בעסקאות שאושרו כדין במוסדותיה המוסמכים של החברה לאחר הליך בדיקה וקבלת חוות דעת ממומחים כלכליים ומשפטיים מן השורה הראשונה. לשיטתם של המשיבים, העסקאות הוכיחו עצמן במבחן המציאות ככדאיות והניבו תשואה גבוהה לבעלי מניותיה של אלסינט.
בדיון שנערך ביום 15.11.2007 בפני בית המשפט קמא הוסכם בין הצדדים כי הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית יתקיים בדרך של שמיעת טענות בעל-פה, וההחלטה תינתן לאחר מכן על סמך החומר הכתוב והטיעון בעל-פה מבלי שהמצהירים יחקרו בחקירה נגדית. כן הוסכם כי ההחלטה תתייחס במידת הצורך לשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין בשלב הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, והובהר כי עצם הוויתור על חקירת המצהירים לא יחשב להודאה או להסכמה של מי מבעלי הדין לעובדות המובאות בהם או לקבילות תיעוד כלשהו (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט קמא מיום 15.1.2007).
החלטתו של בית המשפט קמא
10. ביום 11.1.2009 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ביסוד ההחלטה מונחת הקביעה כי התובענה אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיפים 4(א)(1) ו-8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם הקבוצה. בית המשפט מצא כי הקבוצה אותה מבקשים המערערים לייצג - קרי, מי שהחזיקו במניות אלסינט ביום 6.9.1999 והוסיפו להחזיק בהן עד למועד הגשת התובענה - עשויה להכיל בעלי מניות שרכשו את מניותיהם לאחר שהתרחש אחד או יותר מהאירועים שביסוד התובענה, ועל כן הם לא קופחו בגין אותו אירוע. כך, למשל, ציפיותיו של מי שרכש את מניות אלסינט בתקופה שבה התמקדה פעילות החברה בתחום ההדמיה הרפואית, אינן זהות לציפיותיו של מי שרכש את מניות החברה לאחר שמומשו נכסיה בתחום זה והיא נותרה למעשה כ"קופת מזומנים". כן נקבע, כי עילות התביעה הנעוצות במצג השווא שלטענת המערערים, יצרה אלביט הדמיה כלפיהם בדבר כוונה לבצע הצעת רכש, קשורות בטבורן בשאלת מועד הרכישה של מניות אלסינט על ידי חברי הקבוצה השונים. זאת, מכיוון שאופי הדיווחים לגבי הצעת הרכש העתידית ומידת ההטעיה שהייתה כרוכה בהם - ככל שהייתה הטעיה כזו - השתנו לאורך התקופה. בית המשפט העיר כי יתכן שניתן היה להכשיר מספר עילות תביעה לבירור במסגרת תובענה ייצוגית תוך שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות "להגדיר תת-קבוצה אם מצא שלגבי חלק מחברי הקבוצה מתעוררות שאלות של עובדה או משפט, אשר אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה". אולם, מכיוון שהצדדים לא התייחסו לאפשרות זו בכתבי הטענות, וממילא גם לא הוצגו נתונים שיאפשרו להגדיר תת-קבוצה כאמור אשר מי מהמערערים נמנה עימה, לא ראה בית המשפט להורות כן.
11. יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי בין שלל האירועים שביסוד התובענה קיים אירוע אחד שהתרחש בזמן שכלל חברי הקבוצה החזיקו בניירות ערך של אלסינט. כך, אירוע עסקאות המלונות והמרינה חל, כך נקבע, בפרק הזמן הנזכר ומתקיים בו התנאי בדבר קיומן של שאלות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה. אשר על כן, נדרש בית המשפט לשאלת עמידתן של עילות התביעה שהתגבשו, לכאורה, מכוחו של אירוע זה, ביתר התנאים המנויים בחוק תובענות ייצוגיות, ובתוכם קיומה של עילת תביעה אישית למערערים (במובחן מעילה לתביעה נגזרת) כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט את ההלכה שלפיה ירידה בשווי מניית החברה, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לתביעה אישית של בעלי המניות בהיותה נזק משני המשקף את נזקי החברה (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312 (1997) (להלן: פרשת מגן וקשת); ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט, פ"ד נט(1) 673 (2005) (להלן: פרשת דרין)). אולם, בנסיבות המקרה, נקבע כי חל אחד החריגים להלכה זו שעניינו קיומו של פער בין גובה הנזק שנגרם לקבוצת בעלי מניות אחת לבין נזקם של יתר בעלי המניות. בית המשפט הסביר כי אם צודקים המערערים בטענתם כי אלסינט שילמה לקבוצת אירופה-ישראל במסגרת עסקאות המלונות והמרינה תמורה מוגזמת, אזי הנזק שנגרם לבעלי מניות המיעוט כתוצאה מהרכישה הוא רב מזה שנגרם לבעלת השליטה. נזק מסוג זה, כך נפסק, מקים עילת תביעה אישית לבעלי המניות. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי עילות תביעה נוספות המופיעות בכתב התביעה ואשר מבוססות אף הן על החלטת אלסינט לרכוש נכס במחיר שנטען להיות מופקע (במסגרת עסקת גיל), אינן נעוצות בקיפוח מובהק של המיעוט וגם מן הטעם הזה לא ניתן לבררן במסגרת תובענה ייצוגית.
12. בית המשפט המשיך ובחן את התקיימות התנאים הקבועים בחוק לצורך אישור תובענה כייצוגית, ביחס לעילות התביעה הנעוצות באירוע עסקאות המלונות והמרינה. בהקשר זה נקבע, כי חרף קיומה הלכאורי של עילת תביעה אישית למערערים, אין לאשר את התובענה כייצוגית. זאת, מן הטעם שלא מתקיים בה התנאי הקבוע בסעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו כאשר אחד מיסודות עילת התביעה הוא נזק, נדרש התובע הייצוגי להראות, באופן לכאורי, כי אכן נגרם לו נזק. בנסיבות המקרה, כך נפסק, לא עמדו המערערים בתנאי הנזכר מכיוון שכתבי טענותיהם כלל אינם מתייחסים לשאלת גורל מניות אלסינט שהוחזקו על ידם. כך, למשל, לא צוין אם המניות נמכרו טרם המיזוג בין אלסינט ואלביט הדמיה שארע, כזכור, בשנת 2005, ואם כן - באיזה מחיר? וככל שהומרו מניות אלסינט שהיו בבעלות המערערים למניות אלביט הדמיה - אם מניות אלה נמכרו ובאיזה מחיר? בהקשר זה הזכיר בית המשפט את טענת המשיבים לפיה מי שרכש מניות אלסינט בשנת 1999 והתמיד בהחזקתן עד לאחר מיזוג החברה, הרוויח תשואה מצטברת של עד 236.5 אחוזים על השקעתו. כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט כי בהעדר התייחסות לשאלת גורל המניות, לא הוכיחו המערערים, ולו לכאורה, כי נגרם להם נזק, ולכן לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.
13. בית המשפט הוסיף וציין, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי התובענה אף אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות לפיו נדרשת הוכחת קיומה של אפשרות סבירה לכך שהשאלות המתעוררות במסגרתה תוכרענה לטובת הקבוצה. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה המחיר ששילמה אלסינט בעבור הנכסים שרכשה במסגרת עסקאות המלונות והמרינה היה מופקע, בציינו כי טענה זו נסמכת על דו"חות כספיים מהשנים 1999-1998 בהם הוצגו הנכסים בהתאם לעלותם ההיסטורית ולא לפי שווים ההוגן (בהתאם לכללי החשבונאות שהיו נהוגים באותה עת). כן נקבע, כי על מנת להעריך את הגינות המחיר ששילמה אלסינט נדרשת חוות דעת שמאית שלא הוגשה על ידי המערערים. מנגד, קיבל בית המשפט את טענת המשיבים לפיה במבחן המציאות הוכיחו עסקאות אלו את עצמן במשך השנים כמשתלמות. לבסוף, העיר בית המשפט כי התובענה מבוססת על מספר רב של אירועים וכוללת בתוכה ערב רב של עילות תביעה ביחס לכל אירוע, ולפיכך קיים ספק אם ניהול התובענה בהליך ייצוגי יהווה את הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות. בהתחשב בכל האמור לעיל, דחה בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וחייב את המערערים לשלם לכל אחת מהקבוצות המשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 50,000 ש"ח.