השופטת א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קיבל בחלקה תביעה שהגישו המשיבות וחייב את המערערים למסור לידיהן את כל הציוד והמסמכים הקשורים בפעילותה של המשיבה 2, סיגמה פתרונות אורגינליים בע"מ (להלן: סיגמה), וכן אסר על המערערים לעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים של סיגמה.
רקע עובדתי
1. סיגמה הינה חברה שעסקה בתקופה הרלוונטית בייבוא ובשיווק של רכיבים אלקטרוניים בישראל. במועדים הרלוונטיים להליכים דנן הוחזק הון מניותיה של סיגמה, בחלקים שווים, על-ידי המשיבה 1, INTEGRA MICROSYSTEMS (1988) INC שבשליטת ישראל הבר (להלן, בהתאמה: אינטגרה ו-הבר) ועל-ידי המערערת 2, מ.ר.ב.ו.ר בע"מ, שבשליטת המערער 1, מרדכי בטאן (להלן, בהתאמה: מרבור ו-בטאן). כמו כן שימש בטאן במועדים הרלוונטיים להליכים דנן כמנהלה בפועל של סיגמה וכדירקטור בה.
חלק ניכר מן הרכיבים האלקטרוניים אשר שווקו על-ידי סיגמה סופקו לה על-ידי אינטגרה, ובגין רכישת רכיבים אלו צברה סיגמה חוב לאינטגרה שהסתכם בסך של 450,000 דולר ארה"ב. ביום 2.4.2008 נערך בין סיגמה, אינטגרה ומרבור הסכם להסדרת החוב (להלן: ההסכם) ולפיו התחייבה סיגמה לשלם לאינטגרה סך של 450,000 דולר ארה"ב בעשרה תשלומים חודשיים שווים החל מיום 15.3.2008. בסעיף 1.2 להסכם נקבע כי:
"היה והחברה [סיגמה] לא תעמוד בהתחייבויותה לשלם לאינטגרה את סכום החוב במועדים שנקבעו ותפר את ההסכם הפרה יסודית, יועברו כל מניותי[ה] של מרבור לאינטגרה, ללא תמורה".
להבטחת התחייבות זו ובהתאם למה שהוסכם בסעיף 1.2 הנ"ל, חתמה מרבור על שטר העברת מניות סיגמה שבבעלותה לידי אינטגרה (להלן: שטר העברת המניות); על הודעה בדבר התפטרותו של בטאן מדירקטוריון סיגמה; וכן על מכתב היעדר תביעות כלפי סיגמה. מסמכים אלה הופקדו בנאמנות בידי רואה החשבון קובי שטיימינץ (להלן: רו"ח שטיימינץ), אשר התחייב להעבירם לידי אינטגרה אם יקבל תצהיר מאת הבר כי החוב לא שולם על-ידי סיגמה בהתאם למוסכם. מנגד הוסכם כי ככל שסיגמה תקיים את התחייבויותיה לפירעון החוב כאמור יועברו כל המניות של אינטגרה בסיגמה לידי מרבור (סעיף 3 להסכם).
2. סיגמה שילמה לאינטגרה על-פי ההסכם את שלושת התשלומים הראשונים בסך של 45,000 דולר ארה"ב כל אחד, ואילו יתר התשלומים לא נפרעו על ידה. סיגמה אף לא נענתה לדרישותיה של אינטגרה לתשלום יתרת החוב ומשכך מסר רו"ח שטיימינץ בהתאם להוראת סעיף 1.2 להסכם את שטר העברת המניות לאינטגרה, לאחר שקיבל את תצהירו של הבר בדבר הפרת ההסכם. כמו כן, הגישו אינטגרה וסיגמה (להלן ביחד: המשיבות) תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בה עתרו לחייב את בטאן, מרבור והמערערת 3, חברת סיגמה (מ.ב) בע"מ (להלן: סיגמה מ.ב; וביחד: המערערים), למסור לידיהם את כל המסמכים, הרשומות, הפנקסים, המלאי, המחשבים, הרכבים והציוד הקבוע של סיגמה, וכן כל ציוד או מסמך הקשור בה. עוד עתרו המשיבות בתביעתן למתן צו קבוע האוסר על המערערים (ועל מי מטעמם) להתחרות בעסקיה של סיגמה, לנצל הזדמנויות עסקיות שלה ולעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים שלה.
בתביעתן טענו המשיבות כי בסמוך לאחר עריכת ההסכם באפריל 2008 התקשר בטאן עם חברת קאי טק סוכנויות והפצת רכיבים בע"מ (להלן: קאי טק) בהסכם העסקה, לפיו התחייב להקים מחלקה שאליה יעביר את כל פעילותו העסקית. בתוך כך, התחייב בטאן לטענת המשיבות "לפרק ולסגור את חברת סיגמה בתוך 3 חודשים". עוד טענו המשיבות כי לאחר חתימת ההסכם ייסד בטאן את סיגמה מ.ב במטרה להטעות את לקוחותיה של סיגמה ולנשלה מנכסיה. במעשיו אלה, כך נטען, ניצל בטאן את מעמדו בסיגמה לצורך קידום מטרותיו האישיות, באופן העולה כדי הפרה של חובת האמונים ושל חובת תום הלב המוטלות עליו מכוח חוק החברות, תשנ"ט-1999, וכן כדי עוולות של גניבת עין, שקר מפגיע ותיאור כוזב על-פי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). בנסיבות אלה טענו המשיבות כי הסעדים שהתבקשו על-ידן נחוצים להמשך פעילותה של סיגמה ועל-מנת לאפשר לה, בין היתר, לגבות את החובות המגיעים לה מכלל לקוחותיה. המשיבות לא עתרו עם זאת לסעד כספי כלשהו מתוקף העילות שעליהן ביססו את תביעתן כאמור.
המערערים מצדם טענו כי עד תחילת שנת 2008 ניהל בטאן את סיגמה באופן בלעדי, אך בשלב זה החל הבר לנקוט פעולות שונות שנועדו לפגוע בפעילות החברה ולשפר את מעמדו לקראת ניהול משא ומתן לרכישתה. עוד טענו המערערים כי ההסכם הוכתב על-ידי בא כוחו של הבר והלכה למעשה נכפה על בטאן ומכל מקום, המצב אליו נקלעה סיגמה נבע ממעשיו של הבר, אשר הפר את התחייבותו להפגיש את בטאן עם ספקים שונים בארה"ב שההתקשרות עמם אמורה הייתה לסייע לסיגמה לפרוע את חובותיה לאינטגרה על-פי ההסכם. לטענת המערערים, בכך סיכל הבר את התחייבויותיה של סיגמה כלפי אינטגרה וממילא אין הוא זכאי להיבנות מתוצאות מעשיו בהקשר זה.
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בפסק דינו מיום 16.11.2009 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' זפט) את התובענה באופן חלקי. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענתו של בטאן לפיה הוא חתם על ההסכם בכפיה, בציינו כי בא-כוחו של בטאן היה שותף לעריכת ההסכם; כי בטאן חתם באופן אישי על ההסכם כערב להתחייבויותיה של מרבור ושל סיגמה; וכן כי לאחר כריתת ההסכם פעל בטאן לשלם שלושה תשלומים על-פיו וייחס את הפסקתם לכך שלא הצליח לגבות את חובות החברה מלקוחותיה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערים לפיה הימנעותו של הבר מלקיים את התחייבותו לסייע לסיגמה ולבטאן להתקשר עם ספקים בארה"ב, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הגם שהבר אישר בחקירתו את גרסתו העובדתית של בטאן בהקשר זה, הבטחותיו של הבר אינן נזכרות בהסכם שנערך בין הצדדים וממילא אין לומר שאי-קיומן עולה כדי הפרה יסודית המקנה למרבור זכות לביטולו. מכל מקום, כך ציין בית המשפט, מרבור או בטאן לא נקטו בהליכים כלשהם לביטול ההסכם ומכאן שהיה עליהם להמשיך ולפעול על-פיו. נוכח מסקנה זו הוסיף בית המשפט וקבע כי:
"משנמצא שהחברה [סיגמה] לא שילמה לאינטגרה את מלוא החוב במועדים שנקבעו לכך, זכאית הייתה אינטגרה לקבל לידיה את שטר העברת מניות החברה [סיגמה] שהיו בידי מרבור ואת הודעתו של בטאן על התפטרותו מדירקטוריון החברה [סיגמה]. משכך נעשה, יש לראות באינטגרה כבעלת זכות על מלוא המניות המונפקות של החברה [סיגמה] ומנגד יש לראות במרבור כמי שחדלה להיות בעלת מניות בחברה [סיגמה] ובבטאן כמי שחדל להיות דירקטור בחברה [סיגמה]" [ההדגשה הוספה].
זאת, כך ציין בית המשפט, אף אם טרם הושלמו ההליכים הנדרשים על-פי דין להעברת המניות או להתפטרות בטאן מן הדירקטוריון של סיגמה.
עוד קבע בית המשפט כי על המערערים להשיב לסיגמה כל נכס השייך לה והמצוי בחזקתם, בציינו כי בטאן ממילא הסכים בחקירתו להחזיר לידי המשיבות "מסמכים, מלאי, זכות לגביית חובות לקוחות החברה ורכב של החברה". יחד עם זאת, בהדגישו כי ההסכם שנערך בין הצדדים לא כלל כל הוראה אשר יש בה כדי להגביל את פעילותם העסקית של המערערים וכי התחייבות בעניין זה לא הוצגה בפניו, קבע בית המשפט כי אין הוא רואה בסיס חוקי לאסור על בטאן או על מרבור להתחרות בסיגמה, כל עוד תחרות זו תיעשה במגבלות הדין ומבלי שבטאן או מרבור פועלים תוך הטעיית הלקוחות לחשוב שהשירותים שהם נותנים או המוצרים שהם מספקים הינם של סיגמה או קשורים אליה. משכך הוסיף בית המשפט וקבע כי המשיבות זכאיות רק לחלק מן הסעד השני אשר לו עתרו, ואסר על המערערים או על מי מטעמם לעשות שימוש במאגר הלקוחות או הספקים של סיגמה. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בלשון בית המשפט המחוזי הייתה, אפוא, זו:
"1. הנני מחייב את [המערערים] למסור [למשיבות] את כל המסמכים, הרשומות, הפנקסים, המלאי, המחשבים, הרכבים, הציוד הקבוע וכל ציוד ו/או מסמך הקשור ב[סיגמה].
2. הנני אוסר על [המערערים] ו/או מי מטעמם ו/או ובעבורם לעשות שימוש במאגר הלקוחות ו/או הספקים של [סיגמה]."
כמו כן חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ.