פסק-דין בתיק רע"א 4320/11

השופט י' דנציגר:

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט) בהפ"ב 14579-10-10 מיום 4.5.2011 בה נקבע כי חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות-חוץ שניתן נגד המבקשת. בקשת רשות הערעור מופנית אף כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 8.5.2011 בה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 4.5.2011.

רקע וההליך לפני בית המשפט המחוזי

1.        ביום 7.10.2010 הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק בוררות-חוץ שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה ביום 21.12.2009 על ידי ה-London Court of International Arbitration (להלן: ה-LCIA) בלונדון ואשר לפיו חויבה המבקשת בתשלום סכומים שונים למשיבה בגין שירותים משפטיים שסיפקה לה המשיבה וכן בתשלום הוצאות ושכר טרחה בגין קיום הליך הבוררות (להלן: פסק הבוררות). אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשת לא נטלה חלק בהליך הבוררות. המבקשת אף אינה חולקת על טענת המשיבה לפיה פסק הבוררות הומצא לה לכל המאוחר בחודש מרץ 2010.

           בגדר הבקשה טענה המשיבה כי ביום 18.3.2008 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו המשיבה תספק למבקשת שירותים משפטיים אותם אכן סיפקה לה וכי המבקשת נמנעה מלשלם את שכר הטרחה עליו הוסכם בגדר ההסכם בגין מתן השירותים. לטענת המשיבה, לאחר שכשלו הניסיונות להגיע להסדר בעניין, פנתה היא, בהתאם לתניית הבוררות שנקבעה בהסכם בין הצדדים, ל-LCIA ועתרה לחיוב המבקשת בתשלום שכר הטרחה. לטענת המשיבה, המבקשת נמנעה מליטול חלק בהליך הבוררות על אף כי הייתה ערה לקיומו. בד בבד להגשת הבקשה הגישה המשיבה גם בקשה להטלת צווי עיקול על נכסי המבקשת.

2.        ביום 3.11.2010 הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה מוסכמת למתן ארכה להגשת תגובת המבקשת לכתב המרצת הפתיחה (בגדרו התבקש אישור פסק הבוררות) שהגישה המשיבה. כעולה מן הבקשה ומן התכתובת בין באי כוח הצדדים שקדמה לה, הארכה התבקשה מטעמים קולגיאליים נוכח עומס העבודה בו היו מצויים באי כוח המבקשת. כן הובהר כי אין בבקשה כדי לגרוע מטענות המבקשת ביחס להמרצת הפתיחה. בקשה זו נתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בו ביום.

3.        בשלב זה הוסיפו הצדדים לקיים הליכים שונים הנוגעים לבקשת המשיבה להטלת צווי העיקול ולבקשה מטעם המבקשת לביטול הצווים שניתנו. בנוסף, ביום 18.11.2010 עתרה המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה כתנאי לדיון בבקשה לאישור פסק הבוררות. במקביל, עתרה המבקשת למתן ארכה להגשת התייחסותה לבקשה לאישור פסק הבוררות עד לאחר שתוכרע בקשתה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה. בהחלטתו מיום 22.11.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי המועד להגשת ההתייחסות ידחה עד להכרעה בבקשת הארכה ובמקביל, בהחלטה נפרדת, התבקשה תגובת המשיבה לבקשה. בהמשך, בהחלטה מיום 4.1.2011, ניתנה ארכה להגשת "התגובה בתובענה העיקרית" עד לאחר הכרעה בשאלת הפקדת הערובה, וזאת על מנת למנוע הוצאות מן המבקשת עוד קודם להפקדת הערובה. ביום 21.3.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר שלתגובת המשיבה לבקשה להפקדת ערובה לא צורף תצהיר ערוך כדין, בקשה זו מתקבלת ועל המשיבה להפקיד ערובה בסך של 250 אלף ש"ח כתנאי לבירור בקשתה לאישור פסק הבוררות.

4.        במסגרת הליך הביניים שנגע לחיובה בהפקדת ערובה, הגישה המשיבה ביום 19.12.2010 בקשה "להורות כי חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות-חוץ ולמחיקת סעיפים מהבקשה לחיוב בהפקדת ערובה" (להלן: הבקשה). בגדר הבקשה טענה המשיבה כי בהתאם להוראות סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), בהתאם להוראות אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות-חוץ, כ"א 10, 15 (להלן: אמנת ניו-יורק) ובהתאם לתקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות-חוץ), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ביצוע האמנה) התנגדות המבקשת לאישור פסק הבוררות הייתה צריכה להיות מוגשת על דרך של בקשה לביטולו במסגרת סד הזמנים הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות סדרי הדין). בהמשך לכך נטען כי משחלפו 45 ימים מן המועד שהומצא למבקשת פסק הבוררות - יש לקבוע כי חלף המועד להגשת בקשה לביטולו ולמחוק את הסעיפים מן הבקשה להפקדת ערובה בהם מועלות טענות שעניינן ביטול פסק הבוררות. המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקשת לא הגישה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות וכי לא הוצג כל טעם למתן ארכה כאמור.

5.        בתגובתה מיום 18.1.2011 טענה המבקשת כי התנגדות לאישור פסק בוררות-חוץ עליו חלה אמנת ניו-יורק אינה כפופה למשטר הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין, וזאת נוכח הוראות סעיף 5 לאמנה ונוכח הוראת סעיף 29א לחוק הבוררות והוראת תקנה 5 לתקנות ביצוע האמנה. כן נטען כי אף אם התנגדות כאמור כפופה למשטר זה, די בעובדה שהוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות כדי להקים טעם למתן הארכת מועד להגשת בקשה לביטול הפסק. עוד נטען כי נוכח הסכמת המשיבה למתן הארכות להגשת תגובת המבקשת לבקשה לאישור ונוכח החלטות בית המשפט המחוזי לפיהן ניתנו ארכות כאמור, יש לקבוע כי המועד להגשת ההתנגדות לא חלף, ולחלופין לקבוע כי בנסיבות אלה קמה עילה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות.

6.        לאחר שהמשיבה הפקידה את הערובה בה חויבה בהחלטה מיום 21.3.2011 (הנזכרת לעיל) התבקש בית המשפט המחוזי ליתן החלטה בבקשה, קרי להורות כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות חלף.

החלטת בית המשפט המחוזי ודחיית הבקשה לעיון חוזר

7.        בהחלטתו מיום 4.5.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה (להלן: ההחלטה). נקבע כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות חלף וכי לא התקיים טעם ליתן ארכה להגשתה של בקשה כאמור. לתוצאה זו הגיע בית המשפט המחוזי לאחר שבחן את פסיקת בתי המשפט המחוזיים באשר להליך הראוי לתקיפת פסק בוררות-חוץ תוך שהוא מצטרף לעמדה שהוצגה בחלק מפסקי הדין לפיה הדרך הנכונה לתקיפת פסק בוררות-חוץ היא באמצעות הגשת בקשה לביטולו בתוך 15 יום ממועד קבלת בקשה לאישורו או בתוך 45 יום ממועד המצאת הפסק, לפי המוקדם - כאמור בסעיף 27(א) לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין [לעמדה זו ראו ת.א. (מחוזי-תל-אביב-יפו) 2137/07 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' Equitas Limited (לא פורסם, 3.12.2008) (השופט ד"ר ע' בנימיני) (להלן: עניין הראל); הפ"ב (מחוזי-מרכז) 12254-11-08 ויואנס בע"מ (לשעבר-סופרקום בע"מ) נ' האגף להספקת משאבים של משרד הפנים של אוקראינה (לא פורסם, 27.5.2009) (השופט ב' ארנון) (להלן: עניין ויואנס), ולעומת זאת ראו עמדת השופטת ר' שטרנברג-אליעז בה"פ (מחוזי-ירושלים) 6203/07 זאבי אחזקות בע"מ (כינוס נכסים) נ' הרפובליקה של בולגריה (לא פורסם, 13.1.2009) (להלן: עניין זאבי)].

           בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות בתוך פרק זמן זה וכי אין די בעובדה כי הארכה הראשונה שהתבקשה על ידה נתבקשה בתוך 15 ימים ממועד הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות שכן באותו המועד כבר חלפו 45 ימים מן המועד בו הומצא לה הפסק. בנוסף לכך נקבע כי המבקשת לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול הפסק וכי לא הציגה כל טעם למתן ארכה כאמור אף בכתבי הטענות שהגישה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי העובדה שנוהלו הליכי ביניים רבים אשר לפחות בחלקם פרסה המבקשת את הטעמים העומדים ביסוד התנגדותה לאישור פסק הבוררות רק מדגישה את מחדלה באי הגשת בקשה לביטול פסק הבוררות. בנוסף, נדחתה טענת המבקשת כי די בהגשת בקשה לאישור פסק בוררות-חוץ כדי להקים טעם מספיק למתן ארכה להגשת בקשה לביטולו. באשר לארכות שניתנו למבקשת בהחלטות בית המשפט המחוזי מימים 18.11.2010 ו-4.1.2011 נקבע כי אלה ניתנו על יסוד הסכמת הצדדים על מנת שלא לקיים הליכים נוספים בתיק קודם להכרעה בשאלת חיוב המשיבה בהפקדת ערובה ולכן לא ניתן לראות בהן משום מתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות.

8.        בקשה שהגישה המבקשת לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי נדחתה ביום 8.5.2011. נטען כי הטעם שהציגה המבקשת בבקשה - הגשת תגובתה לבקשה לאישור פסק הבוררות קודם למתן ההחלטה (התגובה הוגשה ביום 3.5.2011) - אינו מקים עילה לעיון מחדש שכן כל העובדות הנטענות בבקשה היו לפני בית המשפט המחוזי עובר למועד זה. בו ביום ניתנה פסיקתא בהתאם להחלטה מיום 4.5.2011.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות המבקשת

9.        כעולה מבקשת רשות הערעור ומהתשובה שהגישה המבקשת ביום 3.10.2011, המבקשת משיגה על החלטת בית המשפט המחוזי וכן על ההחלטה הדוחה את בקשתה לעיון חוזר בהחלטה זו במספר מישורים:

           במישור העקרוני, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע שניתן לתקוף פסק בוררות-חוץ עליו חלה אמנת ניו-יורק רק באמצעות הגשת בקשה לביטולו וטעה כשקבע כי התנגדות לפסק כאמור כפופה לסד הזמנים הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין. לטענתה, מסעיף 5 לאמנת ניו-יורק עולה כי המועד להציג התנגדות לאישור פסק בוררות-חוץ הוא לאחר אישורו. נוכח הוראה זו ונוכח הוראת 29א לחוק הבוררות ותקנה 5 לתקנות ביצוע האמנה, כך נטען, אין לפנות לחוק הבוררות ולתקנות סדרי הדין על מנת לקבוע מהי הפרוצדורה ומהו סד הזמנים להגשת התנגדות כאמור אלא לפעול על פי הוראת אמנת ניו-יורק.

           במישור הפרטני, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי הארכות שניתנו מעת לעת (כמפורט לעיל) והסכמות הצדדים שקדמו להן לא נגעו להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות אלא רק להגשת התנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות. כן טוענת המבקשת כי אף אם ניתן היה להתנגד לאישור פסק הבוררות רק במסגרת בקשה לביטול ובסד הזמנים הקבוע בחוק הבוררות ובתקנות סדרי הדין, הרי שבמקרה זה התקיים טעם מספיק להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול. בהקשר זה טוענת המבקשת כי די בעובדה שהוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות כדי להקים עילה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול. לחלופין נטען כי הסכמת המשיבה למתן הארכות להגשת ההתנגדות לאישור פסק הבוררות מקימה טעם מספיק להארכת המועד. כן נטען כי טענות המבקשת באשר לנסיבות ניהול הליך הבוררות ומתן הפסק מקימות טעם למתן הארכה.