המיסיה הדתית הרוסית בירושלים נ' אבראהים

פסק דין

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

לפני תביעה לסילוק ידו של הנתבע מנכס בעיר נצרת הידוע בכינוי "בית הידידות" הממוקם בחלקה 8 גוש 16568 (להלן: "בית הידידות" או "המקרקעין") וכן לתשלום בעבור דמי שימוש ראויים בסך של 400,000 ₪.

אין חולק בין הצדדים כי התובעת הינה מוסד כנסייתי דתי (להלן: "המיסיה") והינה הבעלים של המקרקעין.

אין חולק עוד כי המקרקעין הושכרו ביום 9.6.1980 לחברת בית הידידות בע"מ (להלן: "חברת בית הידידות" או "החברה") לתקופה של 27 שנה (להלן: "תקופת השכירות הראשונה"). תקופת השכירות הראשונה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בחודש אוגוסט 1960 (ראה נספח ג' לתצהיר העד טיכון ת/1). לאחר תום תקופת השכירות הראשונה המקרקעין הושכרו לעמותת בית הידידות (להלן: "עמותת בית הידידות" או "העמותה") לתקופה נוספת של חמש שנים (להלן: "תקופת השכירות השניה"). נטען כי עמותת בית הידידות הינה הממשיכה של חברת בית הידידות.

אין חולק כי לאחר השכרת המקרקעין לחברת בית הידידות הקימה חברת בית הידידות בנין על המקרקעין אשר שימש למשרדים ולבתי עסק שונים.

על פי הנטען בכתב התביעה הנתבע פלש לפני מספר שנים ממועד הגשת התביעה לחלק מהמקרקעין והחל להחזיק בהם ולנהל חנות ספרים ובית דפוס (להלן: "החנות" או "העסק") והכל ללא קבלת רשות מהמיסיה וללא תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש.

הנתבע אינו מכחיש כי הוא מחזיק בחלק מהמקרקעין וכי הוא מנהל שם עסק כאמור לעיל, אך בפיו טענות הגנה כפי שיפורט להלן.

בקליפת האגוז טוען הנתבע כי החנות הושכרה לו בדיירות מוגנת על ידי חברת בית הידידות החל משנת 10.5.1980 זאת בידיעת והסכמת המיסיה.

התיק הנ"ל התנהל במאוחד עם תיק ת.א. 6120/03 כנגד נתבע אחר בגין אותן טענות אך הצדדים הגיעו, במהלך שמיעת הראיות, להסכם פשרה לפיו אותו נתבע יפנה את המקרקעין תוך זמן שהוסכם עליו כאשר אותו נתבע מוותר על טענה לדיירות מוגנת.

שמיעת הראיות התפרשה על מספר ישיבות כאשר מטעם המיסיה העיד הכומר טיכון ומטעם הנתבע העיד מר מוחמד מלחם, הנתבע בתיק האחר ואשר הוסכם כי חקירתו תשמש גם כחקירת הנתבע כאן. עוד העיד מטעם הנתבע ד"ר סוהיל דיאב אשר היה חבר עמותת בית הידידות ומר מוסטפא סעיד אשר החזיק חנות אחרת בבניו ועל פי הנטען הגיעה לידיו באותו דרך בה קיבת הנתבע חזקה בעסק. בעקבות עדות ד"ר סוהיל דיאב ביקשה המיסיה להביא עדות הזמה ובקשתה נענתה.

טענות הצדדים:

המיסיה טוענת את הטענות כדלקמן:

10.1הנתבע הינו פולש מבחינתה ויש להורות על סילוק ידו.

10.2המיסיה פנתה אל הנתבע מספר פעמים בדרישה כי ימסור לה כיצד הגיעה החזקה בחנות לידיו ואף דרשה כי ישלם לה דמי שימוש ראויים ולפנות את המקרקעין אך פניותיה לא נענו והנתבע המשיך להחזיק במקרקעין.

10.3המיסיה הוסיפה וטענה בכתב התביעה כי במידה והנתבע יטען לדיירות או להגנה בהתאם לחוק או על פי חוזה, דבר המוכחש על ידה, הרי הנתבע הפר את החוק ואת החוזה באופן בוטה, באי תשלום דמי שכירות ועל כן ממלא איבד הנתבע כל הגנה בהתאם לחוק.

10.4המיסיה מוסיפה וטוענת בסיכומיה כי שוכר לא מוגן אינו רשאי להעביר לחליפו בשכירות משנה זכויות של דיירות מוגנת.

10.5בהסכמי השכירות בין המיסיה לחברת בית הידידות ועמותת בית הידידות הוסכם שהשכירות אינה שכירות מוגנת. כמו כן, נאסר על החברה או העמותה להשכיר את המקרקעין בשכירות משנה ללא הסכמת המיסיה בכתב.

10.6 בתום תקופת השכירות הראשונה נוכחה המיסיה כי הבניין הושכר לשוכרים שונים. לכן הוסכם על תקופת שכירות נוספות על מנת לאפשר לעמותה לפנות את השכורים בתום תקופה של חמש שנים.

10.7למיסיה נודע על קיומם של אותם שוכרים בשנת 1987.