החלטה
בפניי בקשת המבקשת, במעמד צד אחד, להטלת עיקול זמני, על נכסי המשיבות, וזאת להבטחת התביעה הכספית של המבקשת לפדיון חופשה, הבראה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר, פיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה, דמי חגים, פיצויי פיטורים ועוד, ע"ס 268,277 ₪.
טענות המבקשת
לטענת המבקשת היא עבדה אצל המשיבות החל משנת 2000 ועד לפיטוריה מיום 31.12.07, מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים בגין הפסקת עבודתה, רכיבי שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה אצל המשיבות.
לטענת המבקשת יש להטיל עיקול זמני, מן הטעם כי המשיבות פעלו ופועלות לפירוקה של המשיבה 1 ולריקונה מנכסיה.
המבקשת מסתמכת בטענותיה על דו"ח תקופתי לשנת 2010 של חברת המילניום השלישי תיירות ונופש החזקות בע"מ (להלן: "דו"ח מילניום").
לשיטת המבקשת, חברת המילניום השלישי תיירות ונופש החזקות בע"מ, היא חברת האם של המשיבה 2, והמשיבה 2 הינה חברת האם של המשיבה 1. עוד טוענת המבקשת כי חברת המילניום הינה חברת אחזקות אשר עיקר פעילותה מתבצעת באמצעות חברות בנות: המשיבה 2 וחברת הוכמן את שכטר-עידן חדש בתיירות בע"מ.
המבקשת הפנתה לדו"ח המילניום, ממנו עולה לכאורה, לטענתה, כי המשיבות במצב כלכלי רע ועומדות בפני חדלות פרעון. לדעת המבקשת, כתוצאה ממצבן הכלכלי הרעוע של המשיבות, היא לא תוכל להיפרע מהן ככל שיינתן פסק דין לטובתה.
לבקשתה, צירפה המבקשת תצהיר מטעמה, במסגרתו חזרה על האמור בבקשה.
דיון והכרעה
בהתאם לתקנות 362(א) ותקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלים בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, על המבקש צו עיקול זמני לשכנע בהתקיימן של שתי דרישות מקדימות: האחת, נוגעת לקיומה של תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה. השנייה, כי "אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הנטל להוכחת שני התנאים המקדימים להטלת עיקול רובץ, מטבע הדברים, על גבי מבקש העיקול.
אשר לעילת התביעה. על אף שקיימות מחלוקות מהותיות בין הצדדים, בין היתר בנוגע לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, שאלת רציפות ההעסקה ותקופת ההעסקה, ולמרות שאין מחלוקת בין הצדדים כי למבקשת שולמו פיצויי פיטורים במהלך שנת 2002 ובמהלך שנת 2005 (רשימת מוסכמות מיום 20.2.11), אני מוכן להניח כי המבקשת הציגה עילת תביעה, ולו חלקית. אין מקום לדעתי להכביר מילים בשאלת עילת התביעה הואיל וממלא בנוסף על עילת תביעה, היה על המבקשת להראות כי אין מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, ובכך לטעמי, היא לא עמדה.
בהתאם לאמור בפסק הדין של המשנה לנשיא דאז השופט ש. לוין ברע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד, נא (3) 789:
"לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב"מסמך או בראיות מהימנות", אלא שומה עליו גם לשכנע את בית המשפט, או הרשם, "כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לענין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב" [ההדגשות הוספו – כ.א.ק].
אמנם נפסק כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי העיקול הזמני היא הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים (ראה: רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Icc Industries Inc, ניתן ביום 28.11.2007), אולם בנסיבות העניין דעתי היא כי האמור בבקשה לעיקול זמני ובתצהיר התומך, כשלעצמם, אינם עונים על דרישות התקנות בדבר איכות הראיות שיש להביא בפני בית הדין בבקשה לעיקול זמני.
המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. הטענה ולפיה המשיבות פעלו ופועלות לפירוקה של המשיבה 1 ולריקונה מנכסיה, לא הוכחה דיה בראיות לכאורה, וממלא איננה מבססת את יסוד ההכבדה.
זאת ועוד, וככל שניתן להסתמך על דו"ח מילניום שצורף, הוא נכון לסוף שנת 2010 ואינו משקף בהכרח את מצבן של המשיבות היום. יתרה מזו, על פניו, הדו"ח האמור דן באופן כללי במצבה הפיננסי של המשיבה 2, אגב ביקורת שנערכה לחברת המילניום השלישי – תיירות ונופש החזקות בע"מ ולא באופן מיוחד למשיבות. כמו כן, הדו"ח לא צורף במלואו לתיק בית הדין והובאו עמודים 'נבחרים' ממנו בלבד. נוכח האמור, לא ברור אם ניתן להסתמך על הדו"ח לצורך קביעת מסמרות, אף לכאורה, בנוגע למצבן הפיננסי של המשיבות.
אף אם ניתן באמצעות הדו"ח שצורף על ידי המבקשת לקבוע כי מצבן הפיננסי של המשיבות רעוע, אין בכך לבד, בהכרח, כדי להצדיק את הטלת העיקול. תכליתו של עיקול אינו לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק דין, כי אם למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. תנאי מקדים זה לא הוכח במקרה דנא ובעת הזו. במיוחד נכונים הדברים עת לשיטת המבקשת, המשיבה 1 אינה פעילה עוד משנת 2009.
הנזק שעלול להיגרם למשיבות מקבלת בקשת המבקשת עולה לטעמי על הנזק שעלול להיגרם למבקשת בדחיית בקשתה, במיוחד נוכח הטענה כי המשיבה 2 בקשיים פיננסים. עיקול על נכסי חברה בקשיים עשוי לסכל הליכי הבראה והתייעלות, ובכך לגרום לה נזק בלתי הפיך.
סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נדרשנו לתגובת המשיבה, אין צו להוצאות.