מבוא וטענות הצדדים
1. לפניי תובענה לפיצוי בגין נזק-גוף לפי פקודת הנזיקין.
2. התובע טוען כי ביום 18.8.05, במהלך עבודתו במוסך להתקנת מערכות גז לרכב שהיה בבעלותם ובניהולם של הנתבעים, ננשך על ידי כלב השייך להם. לפיכך, ובהיעדר עילה עובדתית וצידוק משפטי לייחוס אשם-תורם לתובע, חבים הנתבעים במלוא נזקי הנשיכה.
3. הנתבעים טוענים כי הכלב לא היה בבעלותם ולא הוחזק על ידיהם דרך קבע; וכי הנשיכה אירעה עקב התקרבות התובע לכלב, שהיה קשור בפינת המוסך, כדי להשקותו, חרף אזהרת הנתבעים שלא להתקרב לכלב. לפיכך הנתבעים אינם אחראיים בגין הנשיכה; ולחלופין - נושא התובע באשם-תורם בשיעור ניכר.
4. הצדדים חלוקים גם בגובה הנזק שנגרם לתובע עקב הנשיכה (להלן גם: 'התאונה').
5. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.
זיקת הנתבעים לכלב
6. כבר בכתב התביעה, בסעיף 3, נטען כי
"הנתבעים היו בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב תביעה זה הבעלים של כלב גדל-מימדים (להלן: "הכלב") שתקף את התובע ו/או מי שהחזיקו בו דרך קבע...".
7. לולא היו הנתבעים מודים בעובדה זו, שהיא המסד לתביעה והיסוד הראשון בעילתה - היה מצופה מהם להכחישה במפורש ובתוקף בהזדמנות הראשונה, קרי: בכתב ההגנה, תוך העלאת הגרסה בדבר אסיפת הכלב המשוטט באופן זמני בלבד. אמנם, סעיף 3 בכתב התביעה הוכחש בסעיף 5 בכתב ההגנה; אך זאת באופן כללי וסתמי בלבד, ושלא תוך העלאת גרסה נוגדת. לעתים מכיל כתב הגנה הכחשות כלליות ללא גרסה נגדית מפורטת. אולם בענייננו טרחו הנתבעים לציין בסעיף 6 בכתב ההגנה גרסה פוזיטיבית בדבר מקום קשירת הכלב, ובדבר התקרבות התובע לכלב כדי להאכילו חרף אזהרת הנתבעים להימנע מכך. לפיכך קשה להימנע מן ההתרשמות כי תגובתם הראשונית של הנתבעים לתביעה לא הייתה שלילת זיקתם לכלב התוקף, אלא טענות בתחום אשמו התורם של התובע.
8. שאלת החבות שבה ונדונה בהליך זה במסגרת תחשיבי הנזק שהגישו הצדדים. התובע שב על טענותיו שפורטו בכתב התביעה, לרבות היות הנתבעים בעליו ו/או מי שהחזיקו דרך קבע בכלב, ועל כן - מי שנושאים באחריות מוחלטת לנזקיו לפי סעיף 41א בפקודת הנזיקין. בתגובה, טענו הנתבעים בתחשיב הנזק מטעמם, בשאלת החבות, אך זאת:
"ביחס לשאלת האחריות יטענו הנתבעים כי הכלב היה קשור בחצר האחורית וכי התובע ניגש אליו וניסה להאכילו חרף אזהרות הנתבעים שלא לעשות כן. אין ספק שאלמלי פעולתו זו התובע לא היה נפגע כלל" [סעיף 1 בתחשיב הנזק מטעם הנתבעים]. עינינו הרואות כי גם כאן אין הנתבעים מתנערים מזיקתם לכלב, אלא רק טוענים לאשמו התורם של התובע. ברור לי כי לו נתבעתי אני בגין נשיכת כלב שאינו שייך לי - הייתי מבליט עובדה זו בכל לשון של הבלטה, בראש טענותיי, בכל הזדמנות.
9. בתצהיר הנתבע 2 ('אמיר') מיום 18.3.09, בסעיף 2, הוצהר:
"אני אספתי כלב משוטט וקשרתי אותו עם שרשרת קצרה באורך כמטר וחצי בפינת המבנה בעסק... התובע היה יכול ללכת באזור העסק באופן חופשי... התרעתי מספר פעמים בפני התובע...". אין התייחסות למועד אסיפת הכלב. אין התכחשות לזיקה לכלב. משתמע מן התיאור בלשון 'הווה מתמשך' ("היה יכול ללכת") ובלשון עבר נמשך ("התרעתי מספר פעמים") כי הכלב נאסף זמן מה לפני הנשיכה, ולאו-דווקא לזמן מוגבל. אני סבור כי לו התכחש אמיר להיותו הבעלים של הכלב, או מי שהחזיק בו דרך קבע, כלשון סעיף 41א בפקודת הנזיקין - היינו שומעים על כך בתצהירו.
10. תצהיר זה מאת הנתבע הוגש לאחר בקשת הנתבעים מיום 25.2.09 להביא ראיות בשאלת החבות, בעקבות התוודעותם לפסק דין אשר קבע אשם תורם בגין נשיכת כלב [ע"א (י-ם) 2432/08
לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים מיום 4.1.09 (עניין '
גלרטר')], כלהלן:
"עד קבלת פסק דין זה לא היו הנתבעים ערים לאפשרות להעלות טענה של אשם תורם כנגד ניזוק שנפגע מכלב. ממילא לא הוגשו תצהירים הנוגעים לשאלת האחריות ואופן התרחשות הפגיעה הואיל וזו נראתה להם בלתי רלוונטית" [סעיף 2 בבקשה]. יוזכר כי הוראת סעיף 41א בפקודת הנזיקין, התולה את האחריות בגין היזק על ידי כלב בבעלות עליו או בהחזקה בו דרך קבע, אינה חדשה. רק פסק הדין אשר יצר פתח לטענת אשם תורם היה חדש. ואמנם, בהמשך הבקשה חוזרים הנתבעים על עניין הנסיבות הנטענות בדבר התקרבות התובע לכלב, ואינם מזכירים ולו ברמז טענה השוללת את בעלותם בכלב או החזקתם בו דרך קבע.
11. אמיר הצהיר כי הכלב היה "כלב משוטט"; קרי: כלב מופקר, ללא בעלים, שכל הקודם לאספו זכה בו. הלשון "אני אספתי", בלא ציון כוונה למסור את הכלב לגורם אחר, מבטא כוונה להחזיק בו דרך קבע. גם בעדותו בבית המשפט לא טען אמיר כי לפני התאונה הייתה לו כוונה למסור את הכלב לגורם אחר.
12. רק בסיכומיהם העלו הנתבעים לראשונה את הטענה שלפיה לא מתקיים בענייננו יסוד הבעלות או ההחזקה דרך קבע בכלב; וגם שם - רק כטענה שנייה, לאחר הטענה לאשם תורם בהשראת עניין
גלרטר, בניגוד לסדר הלוגי של הדברים.
13. אני קובע, אפוא, כי הנתבעים אכן ראו עצמם כמי שמחזיקים בכלב דרך קבע, והיו ממשיכים להחזיק בו אילולא התאונה.
נסיבות הנשיכה
14. מצילום זירת הנשיכה [נ/1] עולה בבירור כי גם לגרסת התובע, שלפיה הכלב היה קשור לעמוד
החיצוני של הקיר עם השלטים [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 22]; וגם בהנחה שאורך השרשרת שבה היה הכלב קשור היה 1.5 מטרים [כאמור בתצהיר אמיר] ולא מטר אחד בלבד [כעדות העובד-לשעבר ג'ורג', פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 28] - לא הייתה לתובע כל בעיה ללכת מעמדת ההתקנה שבה עבד אל עבר המחסן במסלול קשתי, שאינו עובר במרחק נגיעה מן הכלב הקשור. ואמנם, התובע העיד כי נהג ללכת במסלול עוקף כאמור [פרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 22, למטה].
15. על רקע זה, לא ברור מדוע, עובר לנשיכה, הלך התובע במסלול ישר העובר סמוך לכלב הקשור; כפי שסימן בצהוב על גבי הצילום נ/1 - אלא אם כן אמנם התכוון להשקותו במים, על רקע החום הכבד ששרר אותו יום, כפי שסיפר לג'ורג' [כעדות ג'ורג' בפרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 27], ולאמיר [כעדות אמיר בפרוטוקול מיום 29.6.09, עמ' 30].
16. אציין כי ג'ורג' כבר לא עבד אצל הנתבעים במועד מתן עדותו. מדובר, אפוא, בעד אובייקטיבי. עדותו עשתה עליי רושם אמין.