השופט נ' הנדל:
1. מונחת בפנינו בקשת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"מ 2/10 (מפי כבוד השופטים י' שטופמן, ת' שפירא וש' שוחט, מיום 9.8.2010), אשר הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב באמצ 31/05 (כבוד השופטת ע' מילר, מיום 2.3.2010) ולפיו התמלאו כלפי המבקשת תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א - 1981 (להלן 'חוק האימוץ') ובתה הקטינה הוכרזה כלפיה "בת אימוץ" (להלן 'הקטינה'). תוצאת האימוץ צומצמה כלפי המבקשת בדמות עריכת שני מפגשים בשנה בינה לבין הקטינה, תחת פיקוח רשויות הרווחה ובכפוף לטובת הקטינה וצרכיה המשתנים. המבקשת טוענת שיש ליתן לה רשות ערעור, לקבל את הערעור ולבטל את ההכרזה על הקטינה כבת אימוץ. לחילופין, מתבקש בית משפט זה להרחיב את מסגרת האימוץ הפתוח שנפסקה על ידי הערכאות קמא. מהעבר האחר, סמך המשיב ידיו על פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי. באשר לסוגיית הרחבת תנאי האימוץ הפתוח, הובעה נכונות - לאחר הגשתה של חוות דעת עדכנית בנדון, אשר המליצה על כך - לערוך 4 מפגשים בשנה בין המבקשת לבין הקטינה.
השתלשלות ההליכים עד כה
2. הקטינה, ילידת פברואר 2004, נולדה מחוץ למסגרת הנישואין. במהלך ששת החודשים הראשונים לחייה גדלה הקטינה עם הוריה עד ליום 16.8.2004, בו הצהירו במחלקה לשירותים חברתיים בתל אביב כי אינם יכולים לטפל בבתם וביקשו להוציאה ממשמורתם. בו ביום הועברה הקטינה למעון חסוי של השירות למען הילד. בתאריך 12.9.2004 הוכרה הקטינה כ"נזקקת" (נ' 2135/04) והוצאה ממשמורת הוריה. בעקבות פניית היועץ המשפטי לממשלה בבקשה להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי הוריה, הוארך צו ההוצאה ממשמורת ביום 21.3.2005 עד לסיום ההליכים בתיק האימוץ (בש"א 17/05). במסגרת ההליך המשפטי, מונתה מומחית לצורך בדיקת מסוגלותם ההורית של הורי הקטינה ולבחינת טובתה. חוות דעתה של המומחית (להלן 'חוות הדעת הראשונה') שללה את מסוגלותו ההורית של האב והמליצה להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפיו. יוער כי בית המשפט לענייני משפחה ציין שממועד חוות הדעת הראשונה ניתק האב כל קשר עם הקטינה, עם המבקשת ועם שירותי הרווחה ואף נעדר מכל ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינה של בתו. באשר לאם - היא כאמור המבקשת - הומלץ לאפשר לה לתקופת ניסיון לקבל לחזקתה את הקטינה במסגרת קהילת "אילנות" וכך אכן ארע. בהסכמת כל הגורמים, הועברה הקטינה ביום 27.11.2005 לחזקת אמה בקהילת "אילנות". יצוין כי המבקשת נקלטה כבר ביום 30.5.2005 בקהילת "אילנות" ביחידה המיועדת לאמהות מכורות לסמים ולילדיהן, לשם בחינת אפשרות שיקומה ותפקודה ההורי כלפי הקטינה.
חרף קיומם של קשיים ומשברים לאורך תהליך השיקום של המבקשת והעליות והמורדות שנצפו במצבה הרגשי של הקטינה - הגם שאין חולק כי זו טופלה על ידי המבקשת באופן סביר, כפי שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה - הועברו השתיים ביום 10.4.2007 לשלב האחרון של התוכנית בהוסטל בכפר סבא. בחלוף חודשיים התברר כי המבקשת שבה להשתמש בסמים ולעסוק בזנות. עם זאת, הומלץ על ידי הצוות במקום לאפשר לה ולקטינה לשוב לתקופת ניסיון נוספת בת 6 חודשים בקהילת "אילנות". המבקשת התחייבה כי אם בתום התקופה האמורה לא יחול שיפור משמעותי במצבה, תחתום על הסכמת הורה לאימוץ. ברם, בחלוף למעלה משנה - ביום 29.01.2009 - עברו המבקשת והקטינה להוסטל ואז העלתה בדיקת שתן כי המבקשת השתמשה בסם המכיל מורפין. גילוי זה הוביל לסילוקה הסופי מקהילת "אילנות", ללא אפשרות חזרה. ביום 3.2.2009 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת פקידת הסעד והורה על העברת הקטינה לבית הילדים של השירות למען הילד לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ (בש"א 5/09). בהינתן הנסיבות החדשות הורה בית המשפט לענייני משפחה על עריכתה של חוות דעת נוספת (להלן 'חוות הדעת השנייה'), אשר הוגשה בתאריך 10.5.2009. בעקבות ההמלצה בחוות הדעת השנייה על הכרזת הקטינה בת אימוץ כלפי המבקשת, המליצה פקידת הסעד על חידוש הליך האימוץ נגדה.
3. בית המשפט לענייני משפחה ערך דיון נפרד בעניינם של המבקשת ואבי הקטינה. באשר לראשון נקבע כי הלה משולל כל מסוגלות הורית ביחס לקטינה לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. לעניין המבקשת, צוינו עברה הפלילי הכולל עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים וגניבה וכן נסיבותיה המשפחתיות והאישיות. לאחר שבחן את חוות הדעת של אנשי המקצוע אשר טיפלו במבקשת, התרשם בית המשפט לענייני משפחה כי "התפקוד ההורי הלקוי נעוץ באישיותה הבסיסית והבעייתית ולא בהתמכרותה לסמים. ההתמכרות הינה אך ביטוי לליקויים השורשיים באישיות" (עמוד 9 לפסק הדין). בהקשר זה, הודגש שהמבקשת עצמה בתצהירה חשה כי אינה מסוגלת להתמודד בגפה עם דרישות החיים ופנתה להנהלת "אילנות" בבקשה להישאר שנה נוספת בהוסטל - הגם ששהתה שם תקופה ממושכת ב"שיקום אינטנסיבי במסגרת מוגנת" (שם, עמוד 11). בדיקת התפקוד ההורי אף היא העלתה ממצאים דומים. נקבע כי המבקשת לא הצליחה מאז לידת הקטינה ליצור עבורה "מסגרת חיים נורמטיבית, עקבית ויציבה ולספק את צרכיה הרגשיים וההתפתחותיים באופן עקבי לאורך זמן" (שם, עמוד 11). לעניין השפעת התפקוד ההורי של המבקשת על מצב הקטינה נפסק כי קיים קשר ישיר בין התנודות במצבה הרגשי של המבקשת לבין תפקודה ביחס לבתה. אומנם, הובהר כי לאורך התקופה בה שהתה הקטינה עם המבקשת טופלו צרכיה הפיזיים "באופן סביר". ברם, באשר לצרכיה הרגשיים נקבע כי המבקשת "לא הצליחה (חרף רצונה, ובשל המגבלות הבסיסיות באישיותה), להעמיד את צרכי הקטינה בפני צרכיה שלה ולהגן על הקטינה מפני ההשלכות הקשות של הבחירות המוטעות בחייה" (שם, עמוד 18).
באשר לסיוע רשויות הרווחה והסיכוי לשינוי נקבע כי למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות, אך היא נכשלה בהן. ביחס לשאלה האם המסוגלות ההורית צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין, השיב בית המשפט לענייני משפחה כי היציבות הנוכחית הנטענת על ידי המבקשת היא "מעט מדיי ומאוחר מדי" (שם, עמוד 28). בהתחשב בגילה של הקטינה, העובדה שתהליך הגמילה והשיקום של המבקשת טרם הגיע לקצו ולא ניתן לומר בוודאות שהיא תתמיד בו, ניסיון העבר, הטלטלות וה"מחיר הכבד" ששילמה הקטינה בהמתינה לשינוי שיחול במצבה של אמה - המסקנה "הבלתי נמנעת" היא ש"אין סיכוי" שמצב המבקשת ישתנה בעתיד הנראה לעין (שם, עמודים 28-30). אשר על כן, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי התקיימו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ והכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי אביה והמבקשת. תוצאות האימוץ צומצמו ביחס למבקשת, כך שיישמר בינה לבין הקטינה קשר בתדירות של 2 מפגשים בשנה תחת פיקוח רשויות הרווחה ובכפוף לטובת הקטינה וצרכיה המשתנים.
4. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על כל רכיבי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי פתח את הדיון באומרו כי "אין כל ספק שהמערערת אוהבת את הקטינה, קשורה אליה ואכן ניסתה, ככל שאפשרו לה יכולותיה, לטפל בקטינה ולספק את כל צרכיה" (שם, עמוד 8). כמו כן, צוין שעל אף שהמבקשת מצויה מזה כשנה וחצי מחוץ למסגרת טיפולית מוגנת, היא עובדת בעבודה מסודרת ומטופלת בתחנה לטיפול בנפגעי סמים. ברם, בחינה אובייקטיבית של יכולות המבקשת ומסוגלותה ההורית - בהתבסס על חוות הדעת מטעם המומחים וניסיון העבר - העלתה כי תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ מתקיימים. זאת, מהטעם שהתנהלותה מאופיינת בעליות ובמורדות ואין במצבה הנוכחי של המבקשת ללמד על תפקודה הצפוי, אם תקבל למשמורתה את הקטינה ותיחשף בשנית לקשיים יומיומיים משמעותיים. באשר לסוגיית טובת הקטינה, הודגש כי חרף הטיפול האינטנסיבי, הממושך וההדוק לו זכתה המבקשת והעובדה ש"ניתנו לה הזדמנויות חוזרות אשר הביאו אותה לקצה גבול יכולותיה" - לא הייתה היא מסוגלת להעניק לקטינה "תחושות של קביעות וביטחון בצד טיפול הולם ומספק" (שם, עמוד 11). בעטיה של התנהלות זו מצד המבקשת, הוסב לקטינה נזק העלול לשבש את יכולתה לתפקד כאדם בוגר. במהלך הדיון ביקש אף בית המשפט המחוזי עדכון אודות מצבה של הקטינה בבית הילדים בו היא שוהה. מהדו"ח המעדכן, אשר התקבל בתאריך 3.6.2010, עולה כי מצבה של הקטינה מדאיג ו"בכי רע": היא סובלת מרגרסיה משמעותית במצבה הנפשי ומפגיעה ניכרת בתפקודה היומיומי כתוצאה מהשהות הממושכת בבית הילדים ואי הוודאות הכרוכה בה. מצבה של הקטינה, צוין בדו"ח המעדכן, "ממשיך להיות מעורער במידה רבה, בעיקר בשל תהליכי פרידה אשר אינם מגיעים לכלל סיום". בהתחשב בגילה של הקטינה, בשאיפה שתזכה לטיפול הולם עוד במהלך שנות ילדותה, בתקופת הניסיון ארוכת השנים שניתנה למבקשת, בצפי לשיקומה של המבקשת ובמצבה הנוכחי של הקטינה - נדחה ערעורה של המבקשת. צמצום תוצאת האימוץ - בדמות עריכת שני מפגשים בשנה בין המבקשת לבין הקטינה, בפיקוח רשויות הרווחה ובכפוף לטובת הקטינה ולצרכיה המשתנים - אושר אף הוא כתואם את טובת הקטינה וצרכיה.
5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור. נערכו מספר דיונים בעניינה, בגדרם הוזמנה ממכון שלם בתאריך 25.10.2010 חוות דעת מקצועית מעודכנת בדבר מסוגלותה ההורית של המבקשת כלפי הקטינה, לרבות האפשרויות הבאות: שלילת אימוץ, אימוץ מלא, צמצום תוצאות האימוץ ומעבר הקטינה למשפחה אומנת. בתאריך 19.12.2010 ניתן דו"ח מכון שלם, אשר כלל את בדיקת המבקשת והקטינה ביחד ולחוד וכן ראיון של ההורים המאמצים המיועדים ואינטראקציה בינם לבין הקטינה. שני הצדדים הודיענו כי ממצאי דו"ח מכון שלם מקובלים עליהם. בשל חשיבות העניין ומורכבותו, יוצג דו"ח מכון שלם בהמשך.
בתאריך 26.01.2011 התקבל דיווח מעדכן מבית הילדים, בו שוהה הקטינה תקופה ארוכה. מהדו"ח עולה כי הקטינה "בשלה ויותר ממוכנה לצאת מבית הילדים". הודגש המתח הניכר ואי הוודאות המאפיינים את מצבה של הקטינה, בעת שזו ממתינה לתוצאות ההחלטה המשפטית בעניינה ומתמודדת עם הקונפליקטים העמוקים הכרוכים בכך. באשר למערכת היחסים המתגבשת עם ההורים המועמדים לאימוץ, צוין כי הללו עמדו במבחנים שאינם אופייניים להורים מאמצים, אך ש"יש גם לשבח את האם על יכולתה לתת ל...[הקטינה] את הלגיטימציה לפתח קשר זה, כפי שבא לידי ביטוי במפגש המשותף שלהן". הקטינה "שבה להביע תקווה לחזור לאמה". עוד צוין כי לקטינה יש "יכולות בלתי רגילות מבחינה אינטלקטואלית ורגשית וסביבה מתאימה תאפשר לה למצות אותן בצורה טובה בהרבה".
טענות הצדדים
6. המבקשת סבורה שיש לקבל את בקשת הערעור, לדון בערעור לגופו ולהפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי - קרי, ביטול הקביעות בדבר היעדר מסוגלותה ההורית וההכרזה על הקטינה כ"בת אימוץ". לחילופין, מתבקש בית משפט זה לשקול לחיוב את האפשרות להרחיב את מסגרת האימוץ הפתוח שנפסקה כך שהמבקשת תוכל לבקר את הקטינה פעמיים בחודש - תחת פעמיים בשנה - וכן תוכל לשמור על קשר טלפוני או בכתב עמה. זאת, לשם מניעת גרימתו של נזק נוסף לקטינה בדמות ניתוקה מאמה המוכרת לה. בהקשר זה, יצוין כי בעקבות הגשתו של הדו"ח העדכני מטעם מכון שלם ביחס למבקשת מתאריך 19.12.2010 (להלן 'דו"ח מכון שלם') - על פי החלטת בית משפט זה - נטען שיש לאפשר למבקשת להיפגש עם הקטינה לכל הפחות 4 פעמים בשנה, כפי שהומלץ במסגרת הדו"ח. הודגש בפנינו כי המציאות היא ש"לקטינה ואימה - המבקשת, קשר אדוק, חם ואוהב, קשר מבוסס והמבקשת מהווה עבור הקטינה דמות אם מוצקה ויציבה, אשר התבססה כבר בתודעתה וחשוב מכך - בליבה". עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך שבית המשפט לענייני משפחה אישר פתיחה מחדש של ההליכים במסגרת תיק האימוץ בהתבסס על טעות - לפי קו טיעון זה, תוצאות בדיקת השתן שנערכה למבקשת ביום 29.01.2009 הינן שגויות, שכן היא לא עשתה שימוש בסמים אלא נטלה אך תרופה נגד כאבי ראש. המבקשת סבורה כי בתקופה שחלפה מאז, השתנו הנסיבות באופן המשפיע דרמטית על ההכרעה בשאלת מסוגלותה ההורית וההכרזה על הקטינה כ"בת אימוץ" לפי סעיף 13(א)(7): צוין כי המבקשת עשתה ועושה "מאמצים כבירים" על מנת לדאוג לה ולקטינה לחיים נורמטיביים ושלשם כך אף החלה לעבוד במקום עבודה קבוע ומסודר - סייעת בגן ילדים, היא נקייה מסם מזה תקופה ארוכה ומטופלת על ידי גורמי מקצוע, שיקמה את יחסיה עם משפחתה ושכרה דירה בקרבת גן הילדים של הקטינה וביתו של אבי המבקשת, אשר הציע עזרתו. כמו כן, הובעה נכונות מצד המבקשת לקבל סיוע משירותי הרווחה ומבני משפחה קרובים.
מנגד, גורס המשיב כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס כדבעי ועל כן אין מקום להתערב בו. המבקשת אף אינה מצביעה לגישתו על פגם מהותי שנפל בפסק הדין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין, נטען כי צדקו ערכאות קמא משקבעו ממצאים - בהתבסס על חוות דעת מומחים וגורמי טיפול מקצועיים - בדבר חוסר מסוגלותה ההורית של המבקשת ואי צפיותו של שינוי בעתיד הנראה לעין. הודגש כי ניסיון העבר מלמד ש"חרף השקעה מאסיבית טיפולית ושיקומית מצד מכלול גורמי טיפול לא חל שינוי של ממש במצבה ותפקודה של המבקשת במשך 5 השנים האחרונות" (סעיף 38 לתגובת המשיב). בכישורים ורבאליים לא סגי לצורך קביעתה של מסוגלות הורית. בדומה, התנהלותה בעבר של משפחת המבקשת מעידה אף היא על תמיכה מסויגת ומהוססת. באשר לטובת הקטינה, צוין כי זו לא ידעה מיום היוולדה "חיים נורמאליים" ושהטלטלות שחוותה בגין התנהלות המבקשת הותירו צלקות בנפשה, שספק אם יגלידו לעולם. משמוצו ההזדמנויות הקודמות שניתנו למבקשת, אין לסכן את הקטינה בניסיון נוסף. המשיב שם דגש על עיקרון טובת הילד ככלל וטובת הקטינה הספציפית בפרט. יתרה מכך, הוטעם, חרף גילה של הקטינה והקשר עם אימה, היא מסוגלת להתקשר רגשית למשפחה מאמצת, ובמובן מסוים אף ביקשה זאת. בהקשר האמור, צוין כי הקטינה אמורה הייתה לעבור להורים המיועדים לאמצה ביום 29.10.2010. בנוגע לטענתה החלופית של המבקשת בדבר הרחבת מתכונת האימוץ הפתוח, נטען תחילה על ידי המשיב כי אין להתערב בתדירות המפגשים כפי שזו נקבעה על ידי הערכאות קמא. ברם, לאחר הגשת דו"ח מכון שלם - ובו ההמלצה להרחיב את תנאי האימוץ לארבעה מפגשים בשנה בין המבקשת לבין הקטינה - הוצהר כי המשיב מאמץ את הדו"ח האמור.
דיון
7. הנורמה המשפטית התוחמת את המצבים בהם ניתן להכריז על ילד כבר אימוץ, מצויה בדלת אמותיו של סעיף 13 לחוק האימוץ. הסעיף פותח בהוראה כללית ומונה מספר אפשרויות. בין אפשרויות אלה בולט סעיף 13(א)(7), שעניינו הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו - חרף רצונו בכך. זאת, בניגוד לתת הסעיפים האחרים, המשקפים מצב של "אין הורות" בפועל. כך, למשל, בשל נטישה, סירוב, מצב עובדתי (מוות או אי ידיעת זהות ההורה) או מצב משפטי (הכרזה כפסול דין).
סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ קובע כדלקמן:
"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה ...
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו"
לכאורה, מונה הסעיף שני תנאים מצטברים, שלמעשה שלושה המה: הראשון, היעדר מסוגלות הורית לדאוג לצורכי הילד. מצב כגון דא - בהווה - אינו מספיק ליצירתה של עילת אימוץ. התנאי השני, כאמור, מורכב משני ראשים: היעדרו של סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין וזאת גם אם תינתן עזרה כלכלית וטיפולית סבירה על ידי רשויות הסעד והרווחה. נדמה כי המונח "מסוגלות" מדגיש את פוטנציאל ההורות - לא רק של היום, אלא גם של מחר - בנבדל מהשימוש במונח "יכולת" או "תפקוד". שילוב המונח "מסוגלות" עם בחינת השפעתה של עזרה מטעם רשויות הסעד - מלמד שרק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ.