פסק-דין בתיק ת"א 31929/06

        מבוא

1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

עילתה של התביעה העיקרית היא הפרת הבטחה לנישואין. על פי הטענה, הנתבע, גבר נשוי, הפר את הבטחתו לתובעת לשאת אותה לאישה לאחר שיתגרש מרעייתו. עוד טוענת התובעת כי במעשיו כלפיה גרם לה הנתבע לנזק נפשי ולדכאון, הוציא את דיבתה רעה וגרם לה נכות נפשית ורגשית. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע תקף אותה בחדרו בקנטרי קלאב מסויים שבו הוא עובד כמנהל חוגים וארועים ( להלן: "הקנטרי"). לבסוף טוענת התובעת כי הנתבע לא החזיר לה מטלטלין שלה שהיו מצויים ברשותו. התובעת דורשת מהנתבע פיצויים בסך 150,000 ש"ח.

2. עילתה של התביעה שכנגד היא פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיות ותקיפה. הנתבע טוען כי במספר הזדמנויות פרסמה התובעת לשון הרע אודותיו וניהלה נגדו ונגד משפחתו מסע של הכפשות ואיומים. בנוסף, לטענתו, התובעת היא זו שתקפה אותו בחדרו בקנטרי. במעשיה, התובעת ביזתה אותו והשפילה אותו בפני בני משפחתו, מכריו וחבריו לעבודה וגרמה לו חבלות בפניו. הנתבע דורש מהתובעת פיצויים בסך של 100,000 ש"ח.

3. נדון תחילה בתביעה העיקרית ולאחר מכן בתביעה שכנגד.

התביעה העיקרית

4. מפאת הפגיעה הצפוייה בפרטיותם של בעלי הדין וצדדים נוספים, בענינים שבינו לבינה, והגם שבעלי הדין לא ביקשו זאת, שמותיהם של בעלי הדין וחלק מהעדים יצויינו בראשי תיבות בלבד. אציין כי למרבה הצער, הפרשה כולה נחשפה בפני ציבור רחב של אנשים, מקורבים, ידידים וחברי קנטרי, ותעיד על כך רשימת העדים הארוכה שהתייצבה להעיד במשפט. הפרשה אף פורסמה בעיתון מקומי, בלא לציין את שמות המעורבים. יחד עם זאת, פסק הדין עלול להרחיב עוד יותר את מעגל האנשים היודעים על הפרשה, ומכאן השימוש בראשי תיבות.

5. התובעת והנתבע היו בשנות החמישים לחייהם במועדים הרלבנטיים לתביעה: כאשר החלה ביניהם ההיכרות, התובעת היתה גרושה בת 54 והנתבע נשוי ובן 50 (ע' 13 לפרוטוקול מיום 14.5.2009).

6. התובעת טוענת כי בין השנים 2001- 2005 היו היא והנתבע בני זוג לכל דבר: התגוררו יחדיו, יצאו לבילויים משותפים ונסעו לסופי שבוע באילת ובטבריה. הנתבע עבר להתגורר עימה בדירתה ברח' ... בחודש ספטמבר 2001. בערבים יצאו לבלות יחדיו. הנתבע השתתף עימה בהוצאות האחזקה של הבית. התובעת בישלה עבורו, כיבסה את בגדיו, קנתה לו בגדים וכו'. בשנת 2002 עברו היא והנתבע להתגורר ברח' ... בגלל צפיפות המגורים בדירה הקודמת, בה התגוררה גם בתה הבגירה של התובעת. בשנת 2002 קנה הנתבע דירה ברח' ... משום שמערכת הנישואין שלו עם אשתו באה לסיומה. הוא והתובעת עברו להתגורר בדירה זו, ובתה של התובעת עברה להתגורר בדירה משל עצמה. התובעת אף העבירה את רהיטיה לדירת הנתבע. בשלב מסויים אמר לה הנתבע כי הוא חייב לחזור לאשתו לתקופה קצרה, על מנת שלא ייטען כלפיו שסיום הנישואין נעשה בעטיים של קשריו עם התובעת. הוא ביקש ממנה לחזור לזמן קצר לדירתה בטרם יתגרש מרעייתו ואזיי הוא והיא יוכלו לשוב ולהתגורר יחדיו. דא עקא, בחלוף חודשיים, הבינה התובעת שהנתבע הוליך אותה שולל במשך ארבע שנים וכי הבטחתו להינשא לה היתה מצג שווא והונאה. על רקע זה, היא החליטה לשים סוף לקשר עם הנתבע. התובעת טוענת עוד כי ביום 20.9.2005 היא הותקפה על ידי הנתבע בעת שנכנסה לחדרו בקנטרי, ונחבלה. היא נזקקה לטיפול רפואי ואף הורחקה מהקנטרי על ידי מנהלו, א.פ.. ההרחקה גרמה לה השפלה נוספת, שכן הקנטרי היווה עבורה את מרכז חייה החברתיים והתרבותיים. היא לקתה בדיכאון, טופלה בתרופות ובזריקות, ונגרמה לה עגמת נפש רבה ופגיעה במוניטין. רהיטיה, שהיו בדירתו של הנתבע ברח' ..., לא הוחזרו לה חרף דרישתה.

7. מנגד, הנתבע ממעיט ככל יכולתו מטיבו והיקפו של הקשר שהיה בינו לבין התובעת. לדבריו, בין השנים 2001- 2005 התנהל בינו לבין התובעת קשר שהיה בעיקרו מיני, בלתי מחייב ובלתי רציף, אשר נפרש על פני מפגשים זמינים או אקראיים. במסגרת קשר זה בילה בתקופות מסויימות עם התובעת למשך שעות ספורות מדי מספר ימים, והיו גם חודשים שבהם כלל לא נפגש עימה. מעולם לא התגורר עם התובעת באותה דירה ולא שכר עימה דירה משותפת. לא היו בינו לבין התובעת חיי זוגיות או שיתוף כלשהם. למעט מקרים בודדים, הוא לא ישן שנת לילה מלאה עם התובעת. הקשר נוצר ביוזמתה של התובעת, שהכירה את הנתבע במסגרת היותה מנוייה בקנטרי בו הוא עובד. התובעת ידעה כל העת כי הנתבע נשוי ובעל משפחה. הוא מעולם לא הבטיח לה כי יתגרש למענה או כי יתחתן עימה. יתר על כן, גם לא היה כל הליך גירושין בינו לבין אשתו. בכל תקופת הקשר היה ברור לו כמו גם לתובעת כי הקשר ביניהם איננו מחייב והתובעת אף נהגה להדגיש בפניו כי לפי רצונה היא מתראה גם עם גברים אחרים ככל שתחפוץ. הנתבע מעולם לא הציג עצמו בפני צד שלישי כבן זוגה של התובעת או כבעלה לעתיד. את בתה של התובעת פגש באופן אקראי בדירת התובעת. במהלך חודשים ספורים בשנת 2003 התקיימו חלק ממפגשיו עם התובעת בדירתו ברח' ..., דירה שבבעלות משותפת שלו ושל אשתו, שבאותה עת היתה פנוייה משוכרים. גם אז, נהג לשוב לביתו בתום כל מפגש. מדי פעם נפגש עם התובעת במקום עבודתה כמקום מפגש סודי להפסקות צהריים חטופות. הוא והתובעת הסוו את הקשר ביניהם וקיימו אותו באצטלה של בני זוג לחוג ריקודי עם. במסגרת זו, לרגל נסיעה משותפת של חברי החוג, הוא בילה עם התובעת באותן נסיעות, אליהן היא נסעה בתור מנוייה בקנטרי והוא בתור מנהל הארועים של הקנטרי. לקראת תום שנת 2004 החלה התובעת להטריד את אשתו ועל רקע זה החליט הנתבע לסיים את קשריו עימה. ביום 20.9.2005, בעת שהנתבע ישב במשרדו בקנטרי עם אישה אחרת, נ. פ., עימה ניהל מערכת יחסים, נעמדה התובעת בפתח החדר והאשימה את נ.פ. בניהול רומן עם הנתבע. כאשר נ.פ. התעלמה ממנה, תקפה אותה התובעת בבעיטות, ולאחר מכן כילתה זעמה בנתבע, בשריטות ובעיטות. הנתבע נמלט מחדרו כשהוא שרוט בפניו וזב דם. לאחר מכן הוא והתובעת התלוננו במשטרה איש נגד רעהו. בעקבות אותו ארוע השמיצה אותו התובעת בפני מעבידו בקנטרי ושלחה מכתבים אליו ואל אשתו. ביום 9.6.2006 אף פורסמה כתבה במקומון שכללה את טענותיה של התובעת כלפיו, בלא איזכור שמות, אך הכל הבינו כי מדובר בנתבע. באשר לרהיטי התובעת, הרי שהנתבע הסכים לאחסנם בדירתו לבקשתה של התובעת, בעת שעברה בשנת 2003 לדירה קטנה יותר בה לא היה מקום לרהיטים אלה. הוא קיבל רשות להשתמש בחפצים, שרובם ככולם היו חסרי ערך. לבסוף, כאשר נוכח כי מדובר בפריטים חסרי ערך, הוא מסר אותם לאחרים או השליך אותם. הנתבע מאשר שגר בדירה ברח' ..., בנפרד מאשתו, פרק זמן של כתשעה חודשים, אך מבחינתו, הדבר לא נחשב עזיבה של בית מגוריו עם אשתו, משום שכל חפציו האישיים נותרו בדירה עם אשתו (ע' 25 לפרוטוקול מיום 14.5.2009).

8. באופן עקרוני, הבטחה לנישואין יכולה להחשב כחוזה מחייב לכל דבר וענין, ובלבד שמתקיימים בה גמירת דעת ומסויימות, כנדרש על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. ראה למשל את ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני , פ"ד נח(6), 209, 209, (2004) שם נפסק כי:

" המשפט הישראלי קובע, איפוא, כי "ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית חוזה מחייב" ... עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני הזוג. עם זאת, החוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות. כמובן, הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להוות אינדיקציות בדבר כניסה לתחום החוזי ..."

9. בעוד שבעבר משלה בכיפה ההשקפה לפיה הבטחתו של אדם נשוי לשאת אישה אחרת היא חוזה הנוגד את תקנת הציבור, ולכן לא ייפסקו פיצויים בגינו (אלא אם חיי הנישואין כבר היו מעורערים ממילא), הרי שבעת הזו הגישה היא שונה. הגם שהובהר בפסיקה כי " שמירתו של התא המשפחתי הינה חלק מתקנת הציבור בישראל גם בימינו אלה" וכי " האינטרס החברתי תומך בנישואין יציבים. מוסד הנישואין הוא מרכזי לחברה שלנו", הרי שבמקביל נקבע כי " במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין הפכו חלק ממציאות החיים ... גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את  גישתה של החברה הישראלית של היום ...". על כן, " ההלכה הישנה, המעמידה את תוקף החוזה על השאלה אם היחסים בין הצדדים מעורערים עד היסוד אם לאו, נראית בעיני כבלתי תואמת את תפיסותיה של החברה הישראלית דהיום." על רקע זה נפסק כי " איזון פנימי בין ערכים אלה מוביל למסקנה כי ההסכם להינשא, גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי, אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה." (דברי כב' הנשיא א' ברק בע"א 5258/98 הנ"ל).

יחד עם זאת, כפי שהבהירה כב' השופטת א' פרוקצ'יה באותו ענין:

" תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים. תנאי זה מחייב אבחנה בין הבטחה המעידה על מסויימות ועל גמירת דעתו של המציע כדי אפשרות קיבולה של ההצעה, כאשר הקיבול עשוי להינתן בין על דרך אמירה ובין על דרך התנהגות (סעיפים 1, 2, 5 ו-6 לחוק החוזים (חלק כללי)). במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקוה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וציפיה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בינאישיות ובינזוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפייה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כונה לכך גרידא." (ע' 236).

10. עוד נפסק כי נטל הוכחתה של הבטחה מחייבת לנישואין הוא גבוה במיוחד, בשל החשש הטבעי מפני תביעות סרק בתחום שהוא ממילא רווי ברגשות וביצרים:

" יש לבחון, איפוא, את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבינזוגית כדי להסיק מתוכה האם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת שהופרה. נוכח הצורך להסיק על דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו ומורכבותו של הענין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי הענין." (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5258/98 הנ"ל, ע' 237).

11. על כן, מלבד עדותה של האישה בדבר קיומה של הבטחת נישואין, נדרש ביטוי חיצוני ממשי להבטחת הנישואין, הגם שהוא יכול להלמד מנסיבות הענין. כך למשל, נמצא בעבר ביטוי כזה ברכישת בית מגורים משותף, בנסיעה משותפת וממושכת לביקור בני משפחה בחו"ל, בעריכת צוואה לטובתה של האישה (ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון , פ"ד מו(2) 169), ברישום לנישואין ברבנות, בהזמנת אולם חתונות ובמשלוח הזמנות לאורחים (ע"א 416/91 ממן נ' טריקי , פ"ד מז(2) 652) וכו'.

12. במקרה דנן, הגם שהתובעת העידה שורה ארוכה של עדים כדי לבסס את טענתה בדבר קיומה של הבטחת נישואין, הרי שהלכה, למעט היא ובתה, לאיש מבין העדים שהעידו מטעמה לא היתה כל ידיעה של ממש בדבר קיומה של הבטחה כזו, וכל שידעו מבוסס הלכה למעשה על דברים ששמעו מפיה של התובעת, כך שמדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. כל שעדים אלה ראו במו עיניהם הוא קיומה של מערכת יחסים זוגית בין התובעת לבין הנתבע, אך ברור כי לא כל מערכת יחסים שכזו מלמדת בהכרח על קיומה של הבטחה לנישואין. גם עדים שבתצהיריהם היו מאוד נחרצים בענין כוונתו של הנתבע להנשא לתובעת, כגון אורי צחייק וטל יעקב, נאלצו להודות בחקירתם כי הם שמעו את הדברים מפיה של התובעת, ולא מפיו של הנתבע. כך גם העד יוסי מילר, שכתב בתצהירו כי היה לו ברור שבקרוב התובעת והנתבע יהיו זוג נשוי, הודה בחקירתו כי: