רשות השידור נ' שבירו

פסק דין

בפני תביעה לתשלום אגרת טלביזיה בסך של 5,236 ש''ח.

תביעה זו התבררה בסדר דין מהיר ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי ינומק פסק הדין בתמציתיות.

התובעת הינה תאגיד ציבורי המוסמך, בין היתר, לגבות את אגרת הטלביזיה בהתאם לחוק רשות השידור, התשכ''ה-1965 (להלן: "החוק"). לטענת התובעת, בין השנים 2000 ועד 2007 לא שילם הנתבע לתובעת את אגרת הטלביזיה בהתאם לחוק, אף שבתקופה זו החזיק במקלט טלביזיה. התובעת עותרת אפוא לחיוב הנתבע בתשלום האגרה.

תביעה זו הוגשה כתביעה על סכום קצוב ובעקבות הגשת התביעה הגיש הנתבע התנגדות. לטענת הנתבע, אין בחזקתו כלל מקלט טלביזיה ואף לא יכול להיות מקלט שכזה בשל בעיות רפואיות מהן הוא סובל. הנתבע טען אפוא, כי אין בסיס לניסיון לחייבו בתשלום אגרת טלביזיה.

בעקבות מתן רשות להתגונן לנתבע, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

מטעם התובעת הוגש תצהיר של מר אברהם שמאי. בתצהירו טען מר שמאי כי בעקבות פניית התובע ביום 9.12.01, נשלח לביתו סוקר מטעם התובעת ביום 24.12.01. בבדיקה זו התברר, כך טוענת התובעת, נמצא מקלט טלביזיה אולם הנתבע טען כי מדובר במצלמות המקליטות במעגל סגור. התובעת טוענת אפוא, כי מקלט הטלביזיה אשר נמצא בבית הנתבע מקים את החבות לתשלום האגרה.

הנתבע הגיש אף הוא תצהיר שלו וכן של רעייתו. יצוין, כי הנתבע לא היה מיוצג ולכן גם לא דקדק עמו בית המשפט באופן הגשת התצהירים, אף שאלו לא נוסחו כנדרש בתקנות. לפי טענת הנתבע, כל שיש ברשותו הינם מצלמות אבטחה ומוניטור, הפועלים סביב השעון. הנתבע טען, כי בהיותו אדם דתי חרדי, אין הוא צופה בטלביזיה כלל ושב גם על טענתו בדבר בעיות רפואיות מהן הוא סובל. אשר לטענת התובעת בדבר משלוח הסוקר לביתו, מאשר הנתבע כי אכן, הגיע אדם לביתו כדי לבדוק אם יש ברשותו מקלט טלביזיה, אולם אותו אדם לא הזדהה כלל כעובד התובעת. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענות בדו''ח אותו סוקר, לפיהן בעת הבדיקה נותקו כבלים ממכשיר הטלביזיה.

לאחר חקירות קצרות של נציג התובעת ושל הנתבע סיכמו הצדדים את טענותיהם בקצרה.

בסעיף 28 א' לחוק נקבע כי על המחזיק במקלט טלביזיה לשלם בגינה אגרה שנתית. החוק איננו מגדיר את המונח מקלט טלביזיה. עם זאת, בהלכה הפסוקה מלפני בית המשפט העליון נקבע כי בגדר מקלט טלביזיה נמצא כל מכשיר או מכשירים אשר מבצעים את הפונקציה של קליטת גלי רדיו והמרתם לכלל תמונה. עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי החיוב באגרה מוטל לפי החוק על מי המחזיק במכשיר טלביזיה ועשוי ליהנות משידורי הטלביזיה, וזאת בלא קשר לשאלה אם הוא נהנה מהם בפועל אם לאו. עצם הפוטנציאל של קליטת שידורי הטלביזיה הוא כשלעצמו מספיק כדי לחייב בתשלום האגרה (ע''א רשות השידור נ' גיורא שור, פ''ד נ (4), 856).

מהעובדות אשר התבררו בפני מתברר כי הנתבע אכן מחזיק בביתו מכשיר אשר מאפשר לכל דבר ועניין קליטת שידורי טלביזיה. די לעיין בתמונות אשר הציג הנתבע עצמו כדי להווכח כי יש בהן מכשיר טלביזיה אשר ניתן אף לראות את התמונות המוצגות בו. התמונות אשר הציג הנתבע עצמו, למעשה מאששות את טענתו של הסוקר מטעם התובעת לפיה, אכן הבחין במכשיר טלביזיה בביתו של הנתבע. טענת הנתבע לפיה בפועל אותו מכשיר איננו משמש כלל לקליטת שידורי טלביזיה כי אם לקליטת תמונות האבטחה במעגל סגור בלבד, אינן יכולות לפטור אותו מהחובה לתשלום האגרה. כפי שכבר הובהר, די בפוטנציאל הטמון במכשיר כדי לקבוע כי מדובר במכשיר טלביזיה ולחייב בתשלום האגרה. הנתבע לא טען כלל כי המכשיר אשר נמצא בביתו איננו מאפשר כלל קליטת שידורי טלביזיה, אלא רק כי בפועל איננו משתמש בו לשם כך. אכן, כאשר יש מחלוקת בדבר אופן השימוש האפשרי במכשיר, הנטל על התובעת להוכיח כי מדובר במכשיר העונה על הגדרת מקלט טלביזיה, אך הנה מתברר כי בנסיבות העניין עמדה התובעת בנטל זה.

כאשר הוכח כי הנתבע מחזיק בביתו מקלט טלביזיה, ואף החזיק מקלט שכזה בכל התקופה הרלוונטית (שהרי הנתבע לא טען כי התקין את המכשיר רק לאחר המועדים נשוא התביעה), אין מנוס מחיוב בתשלום האגרה, כחוק.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 5,236 ש''ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. כמו כן יישא הנתבע באגרת בית המשפט ובשכ''ט פרקליטי התובעת בסך של 2,000 ש''ח בצרוף מע''מ.

ניתן היום, כ"ז אלול תש"ע, 06 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.