פסק-דין בתיק ע"פ 6559/09

1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט ד. לנדסמן) בתת 5842/08 אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת הראיות בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3),  64ב(א) ו- 39 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 וכן לפי תקנה 169 א לתקנות התעבורה והשית עליו את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1500 ש"ח, פסילה בפועל ל- 20 חודשים בניכוי 15 יום פסילה מנהלית, פסילה על תנאי   ל- 4 חודשים ל- 3 שנים והתחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח לשנתיים.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות וכנגד עונש הפסילה.

2. אין חולק כי המערער עוכב לבדיקה משטרתית והתבקש לבצע בדיקת נשיפה בחשד כי נהג בשכרות. המערער הסכים לבדיקה שנעשתה באמצעות מכשיר "הנשיפון", בדיקה אשר הביאה לתוצאה לפיה נמצא בגופו ריכוז אלכוהול של 330 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף. על בסיס ממצא זה ועל בסיס בדיקת מאפיינים שבוצעה למערער, אשר נמצאו מהימנות ואמינות עליו קבע בית משפט קמא כי המערער נהג בשכרות ובהתאם הרשיע אותו בעבירות האמורות.

3. טענה ב"כ המערער כי המדובר בכמות גבולית של מדידת אלכוהול וכי אך נכון היה להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, לפי תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, כשהעונש לצידה הינו מינימום 3 חודשי פסילה ולא בעבירה של נהיגה בשכרות בה הורשע. לחילופין, טענה כי נכון בנסיבות העניין להתערב בענישה המחמירה אשר הושתה על המערער.

4. לאחר השמעת הטיעונים בערעור הוסיפה ב"כ המערער וטענה כי לאור פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים - במותב של 3 שופטים- בתיק 11893/07 (בית משפט שלום ירושלים) אשר ניתן ביום 7.3.10, ואשר קבע את רף האכיפה על פי מכשיר הינשוף על- 400 מק"ג, אך נכון יהיה לקבל את הערעור ולשנות את ההרשעה בעבירה המקלה יותר ולהסתפק בתקופת הפסילה אותה ריצה המערער, תקופה של 5 חודשים.

5. מנגד, טען ב"כ המדינה, כי אין להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, בהכרעת הדין, קביעות המבוססות על תוצאות בדיקת מכשיר הינשוף ועל בדיקת מאפיינים שנעשתה למערער, כשגרסת השוטר שעיכב את המערער נמצאה מהימנה על בית משפט קמא, ולפיה המערער, בעת שעוכב, היה עליז, צחק וכפתורי חולצתו היו פתוחים. עוד טען, כי בהכרעת הדין שניתנה בתיק 11893/07 של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, נקבע מפורשות, כי אין בקביעות שנעשו באותו עניין, כדי להשליך על תיקים שהסתיימו ובהם הורשעו נאשמים לאחר שנמדדו בגופם כמויות פחותות מן הרף החדש. במובן זה, שאין האמור בפסק הדין של בית משפט השלום בירושלים כדי להשפיע על האמור בהכרעת הדין של בית משפט קמא בערעור דנן. 

בהתאם טען, כי אין להתערב במידת העונש שהושתה על המערער בהיותה הולמת את חומרת מעשיו.

6. כאמור, בית משפט קמא, השתית את הרשעתו בדין של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות על שניים: על תוצאות בדיקת הינשוף, על פיה נמצא בגופו של המערער כמות אלכוהול של 330 מיקרו גרם בליטר אויר נשוף, רמה העולה על המידה המותרת ועל בסיס בדיקת מאפיינים שעשה השוטר שעיכב את המערער, למערער (ת/4).

7. ערה אני להלכה, אשר יצאה מפי בית משפט העליון, כי תוצאות בדיקת מאפיינים יכולה להוות בסיס עצמאי להוכחת אשמתו של אדם, כי נהג בשכרות (ראה רע"פ 3503/04 יוסף אהרון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18/4/04) וכן בש"פ 6595/08 יעקובסון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10/8/08) וכן רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22/1/08). אולם, כאשר לצד בדיקת המאפיינים קיימת הוכחה מדעית בדבר רמת האלכוהול בדמו של אדם יש לבחון את בדיקת המאפיינים בזהירות רבה, בהיותה בדיקה הנעשית על פי התרשמות סובייקטיבית של השוטר.
8. במקרה דנן, מאחר ונכון לזמן הרלוונטי שבו ניתן פסק הדין של בית משפט קמא נקבע רף המדעי לרמת שכרות על 260 מיקרו גרם, נכון קבע בית משפט קמא, על בסיס שני הממצאים האמורים, כי המערער נהג בשכרות ובהתאם הרשיע אותו בעבירה האמורה. אולם, משעמדה סוגיית ממצאי מכשיר הינשוף לבדיקה מעמיקה של מותב תלתא בבית המשפט השלום בירושלים, מותב אשר עשה עבודה מקיפה בבדיקת אמינות תוצאות המדידה של מכשיר הינשוף וראה לנכון להעמיד את רף האכיפה על 400 מיקרו גרם בליטר אויר נשוף, קביעה שהנני רואה לנכון לאמצה לאור הנימוקים שהובאו שם בפסק הדין, סבורה, אני כי זכאי המערער בנסיבות דנן ליהנות מן הספק, לאור הגבוליות האמורה ברמת האלכוהול בדם שנמצאה בגופו, ותחת הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות, שלצדה עונש פסילה קבוע בחוק של 24 חודשים, להרשיעו בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בהתאם לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

9. משכך, אך ראוי יהא להתערב גם ברמת הענישה אשר הושתה על המערער ואני רואה לנכון להעמיד את עונש הפסילה על 6 חודשים תחת 20 חודשי פסילה שהושתו על המערער, בניכוי 15 יום, פסילה מנהלית. כשיתר העונשים יעמדו בעינם.

ניתן היום,  < ז' ניסן תש"ע> , < 22 מרץ 2010> , בהעדר הצדדים.

<             >