גרג'י נ' רומן

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך 30,000 ₪ בעבור נזקים שנגרמו לטענת התובע עקב חשיפה לעשן סיגריות שמעשן הנתבע אשר מתגורר בדירה מעל לדירתו של התובע, זאת החל משנת 2007.

בכתב התביעה נאמר כי התובע ביקש מהנתבע ביום 14.2.10 להימנע מלעשן באופן שיזיק לתובע אך למרות זאת המשיך הנתבע במנהגו זה. בתוספת לכתב התביעה מציין התובע כי פנה לנתבע פעמים רבות מאז שנת 2007 והסב את תשומת ליבו של הנתבע לכך שהעישון מפריע לו. התובע טוען כי בשל העישון הפאסיבי הוא סובל מהנזקים הבאים: שיעול וכיוח, כאבים בקנה הנשימה וגירוי בעור הפנים. התובע טוען כי חלונות דירתו לא מוגפים כל השנה, בניגוד לנטען בכתב ההגנה וכי אין לדרוש ממנו לסגור את חלונותיו ולהפעיל מיזוג על מנת למנוע כניסת עשן הסיגריות לדירתו.

בעדותו, התובע מסר שלא ביקר אצל רופא מזה 10 שנים אך לעומת זאת הוא "על סף התמוטטות" (ע"מ 1 לפרוטוקול, שורה 22). התובע הוסיף כי הוא "קנדידט מיידי להתקף לב" (האמרה לא קיבלה ביטוי בפרוטוקול) אולם ניכר הדבר שהתובע לא הביא בפני בית המשפט כל אסמכתא רפואית לתמוך בטענותיו בתחום הרפואה.

הנתבע טוען בכתב ההגנה כי מדובר בתביעה קנטרנית ובלתי מבוססת. הנתבע טוען כי לתובע לא עומדת כל עילת תביעה. לטענתו, אין מניעה על פי דין לעישון סיגריות על ידי הנתבע בביתו הפרטי. בנוסף טוען הנתבע כי תביעה זו נוגדת את תכליתו ומהותו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתו, התובע מנסה להגביל את חירותו וליטול את חופש בחירתו בנוגע להתנהלותו בביתו הפרטי וכן בנוגע להרגלי החיים שלו. הנתבע טוען כי התובע לא ביסס את תביעתו כיוון שעשן הסיגריות עולה כלפי מעלה (לפי חוקי הפיזיקה- העשן חם מהאוויר) ולכן לא חודר בפועל לדירת התובע. בנוסף חלונות דירתו של התובע סגורים תמיד. הנתבע טוען כי לא קיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לנזקי התובע (אם יש כזה). הנתבע טוען כי התובע לא צירף כל מסמך או אסמכתא כלשהי לבסס עליה את תביעתו. הנתבע טוען כי התביעה מופרכת וסכומיה מופרזים ובלתי מבוססים.

הנתבע הגיש מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הבריאותי החמור: הוא עבר ניתוח לב פתוח, יש לו סוכרת, הוא קטוע רגל וסובל מלחץ דם גבוהה. אשת הנתבע הוסיפה כי שילמה כסף רב עבור טיפולים לגמילה מעישון עבור הנתבע, אך לשווא. ובמילים שלה: "הוא נרקוטי... והוא לא יכול להפסיק לעשן" (ע"מ 2 לפרוטוקול, שורות 12-13). הנתבע טען שבמשך 7 שנים התובע כלל לא התלונן על עניין העישון, והוויכוח החל רק לפני שנה וחצי. וכך סיכם התובע את דבריו: "אני מצטער. אני לא יכול להתחייב שלא לעשן במרפסת, מצטער ביחס לשכן שלי." (ע"מ 2, שורות 7-8). אשת הנתבע אף הגישה לבית המשפט אישור מכל יתר דיירי הבית על כך שאין התנגדות לכך שהנתבע מעשן.

דיון:

בעלי הדין מסרו דברים אמיתיים ומשכנעים כל אחד בתורו ודיברו בתום לב מובהק. נכון הדבר שבמקרה דנן התובע לא הוכיח שהוא ניזוק בריאותית מהמצב. אולם, דבר ידוע הוא כי עישון גורם נזק בריאותי כבד למעשנים וכי נזקי העישון אינם מוגבלים למעשנים בלבד. סובלים מהעישון גם המעשנים הפאסיביים הנאלצים לשאוב לקרבם את עשן הסיגריות והעומדים בפני סכנה לבריאותם. בשל כך חוקק החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג 1983 (להלן: חוק למניעת עישון). ברקע חוק זה קיימים אינטרסים מנוגדים- האחד הוא הרצון להפחית ולמנוע נזקי עישון מהמעשן עצמו וממעשנים פאסיביים. השני הוא חירות הפרט לנהוג כרצונו והמגבלות הקיימות על התערבות וחדירת השלטון לתחום הפרט (ראה: הפ (י-ם) 386/98 דרור אלנר נ' האוניברסיטה העברית, סעיף 5 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'ה, במאגר האלקטרוני נבו, ע"מ 4). האיזון בין זכותו של הציבור הבלתי מעשן שלא להיפגע, אל מול זכותו של המעשן להמשיך באורח חייו, משתקף בחוק למניעת עישון בכך שהחוק לא נוגע כלל לעישון סיגריות ברשות הפרט. ואכן לפי ס' 1 לחוק למניעת העישון: "לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת (להלן- מקום ציבורי)". בתוספת לא מצוין בית פרטי כמקום ציבורי שבו אסור לעשן ואין התייחסות לבניין מגורים משותף. על כן חוק זה לא מהווה בסיס לעילת תביעה זו. לפיכך, אף אם היה התובע מצליח להוכיח שבריאותו נפגעה כתוצאה מכך שהתובע מעשן בדירתו הוא, דינה של התביעה להידחות.

כל עוד לא חל שינוי בחוק, לא תקום לתובע עילת תביעה.

לכן אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט סיון תש"ע, 01 יוני 2010, בהעדר הצדדים.