אילת נ' בית יערה בע"מ

פסק דין

חמש תביעות שהדיון בהן אוחד, בגין אי אכיפת החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג - 1983 (להלן: "חוק העישון").

התובעים בני משפחה אחת.

אפרים גולן, טוניה סלינגר ואסתר אילת הינם אחים. אימם, גרפינשטיין ברוניה (להלן: "האם"), היתה דיירת בבית אבות סיעודי המנוהל ע"י הנתבעת (להלן: "בית האבות").

אפרים גולן הוא בן זוגה של אילנה גולן ואסתר אילת היא זוגתו של ישראל אילת.

התובעים נהגו לבקר את האם בבית האבות. בעת ביקוריהם, בשעות הביקור, בשולחן סמוך לשולחן בו ישבו בחברת האם, אחת הדיירות המאושפזת במקום נהגה לעשן.

התובעים פנו לאנשי הצוות בבית האבות, אך טענותיהם לא נענו ולא נעשה דבר להפסקת העישון.

כל אחד מן התובעים הגיש תביעה נפרדת בה עתר לפצותו בסכום של 10,000 ₪.

לטענת הנתבעת, הינה חברה העוסקת בניהול בתי אבות למגורי אוכלוסיה מבוגרת בחיפה ובחזקתה שלושה מעונות. סבורה הנתבעת כי הגשת התביעות היא ניסיון של התובעים לעשות שימוש פסול ונפסד בהליכי בית משפט בדרך של ניסיון לברוא יש מאין תביעה כנגד הנתבעת, תביעה אשר תהווה משקל שכנגד לתביעה שהגישה הנתבעת ביום 10.9.08 כנגד אפרים גולן, טוניה סלינגר ואסתר אילת. הנתבעת הגישה תביעה כנגד השלושה בגין הפרת הסכם. בהעדר כל טענת הגנה ראויה לתביעה, כך נטען, בחרו התובעים להגיש את התביעות מושא ההליך דנן. הנתבעת מפנה לעובדה כי ביום אחד, בתאריך 21.5.09, הוגשו כתבי התביעה ע"י התובעים. הנתבעת טוענת, כי בכל כתבי התביעה נטענו טענות זהות וסכום התביעה עומד בכולן על סך של 10,000 ₪. כך אף ניתן להבחין כי התביעות כולן נכתבו באותו כתב יד. עוד נטען, כי עסקינן באירועים שקרו כעשרה חודשים לפני הגשת כתבי התביעה ומאז לא היתה כל פנייה אל הנתבעת בהקשר לאותם אירועים. סבורה הנתבעת, כי העובדה שהתביעות הוגשו לאחר למעלה משמונה חודשים ממועד הגשת תביעתה שלה מדברת בעד עצמה ומעלה ספקות רבים בנוגע לתום ליבם של התובעים. משכך, מדובר לדידה ב"מסע נקמה" שפל ונפסד אשר נרקם נגדה, ומהווה ניסיון משפטי נואש להתחמק מקיום הוראות ההסכם שבין הצדדים.

לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי בבית האבות ישנם מקומות מוסדרים לעישון בהתאם לחוק העישון. כן קיימים שלטים המורים על איסור העישון, כנדרש בחוק העישון, ושלטים בדבר המקומות המותרים לעישון. משכך, העישון בבית האבות נעשה בצורה מסודרת, בשטחים מבודדים המיועדים לכך, שם ורק שם.

עסקינן בבית אבות הפועל ברישיון משרד הבריאות ותחת פיקוחו ונושא העישון מהווה חלק מהתנאים לקבלת הרישיון מטעם משרד הבריאות. על כן, רישיון בית האבות מוכיח כי בית האבות עומד בכל דרישות המשרד. גם השלטים המצויים בבית האבות נמסרו על ידי משרד הבריאות ונושאים את סמלו.

מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לא התקבלו אצל איש מעובדי בית האבות תלונות מצד התובעים או מצד כל מבקר אחר בבית האבות. לו היו טענות התובעים נכונות לא היו חוזרים התובעים למקום בו ישבו בחברת האם פעם אחר פעם. לפיכך, ההנחה היא כי לא היה כל גורם אשר הפריע לתובעים לשבת במקומם, שכן במידה וטענתם לעישון נכונה היתה, ניתן היה לעבור לשבת במקום אחר בבית האבות. התובעים אף לא פנו בכתב למנהלי הנתבעת או עובדיה.

עוד נטען, כי לא הוצגה כל ראיה בדבר עישון במקום אסור בבית האבות ולא הוצגה כל ראיה כי בריאות התובעים נפגעה כתוצאה מהימצאות אותה דיירת מעשנת בפעמים בהם בחרו לבוא לבקר את האם. בנוסף, לא הוצגה כל ראיה המגבה את דרישת הפיצוי של התובעים. סכום התביעה הוא בבחינת "זריקת מספרים" לחלל האוויר אשר על פניהם נראים בלתי סבירים. כך או כך, הוסבר כי הנתבעת מקפידה על מניעת העישון במעונותיה, זולת במקומות המיועדים לכך אשר אינם מפריעים לשאר דיירי הבית ומבקריהם.

הנתבעת עתרה להורות על איחוד הדיון בתביעות ובקשתה נענתה.

עובר לדיון שהיה קבוע ליום 29.12.09 הוגשה בקשה לדחיית הדיון מפאת מחלתו של מנהל הנתבעת אשר הוא, כך נטען, "המטפל באופן אישי ובלעדי בתיק". הבקשה נדחתה, אולם במועד הדיון התייצב עו"ד מטעם הנתבעת, חזר על בקשתו של מנהל הנתבעת ואף צירף אישור רפואי.

התובעים התנגדו נחרצות, אך נוכח החשיבות שראיתי במתן הזדמנות ראויה לנתבעת להציג את כלל טענותיה ע"י המנהל, דחיתי את הדיון בכפוף לפסיקת הוצאות.

בדיון הנדחה, באופן תמוה ביותר, לא התייצב מנהל הנתבעת אשר כנטען הוא "המטפל באופן אישי ובלעדי בתיק", כי אם אחות אחראית בבית האבות אשר ברי כי היתה יכולה להתייצב גם במועד הראשון שהיה קבוע לדיון. האחות האחראית טענה כי מנהל הנתבעת נמצא בחו"ל.

במהלך הדיון העיד אפרים גולן בשם כל התובעים ותובעים נוספים הוסיפו על דבריו.

כן העידה עובדת סוציאלית שעבדה בבית האבות בעבר (להלן: "העובדת הסוציאלית").

נציגת הנתבעת העובדת בבית האבות העידה אף היא וכן זומנה מטעם הנתבעת אישה אשר בעבר בן משפחתה היה דייר בבית האבות, ובהמשך, לאחר פטירתו, שמרה על קשר עם דיירים נוספים בבית האבות ובאה רבות לבקר בו (להלן: "העדה").