הערעור שלפנינו נסוב על פסק דין של כבוד ביה"ד הרבני האזורי בחיפה שניתן ביום כ"ב באדר תשס"ט (18. 3. 09) בו פסק:
"אין מקום בנסיבות אלו לחייב את הנתבע במזונות ילדיו".
תמצית העובדות והטענות
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1994 והתגרשו בשנת 2008. נולדו להם ארבעה ילדים, הבת הגדולה בגיל 14, והקטן בגיל 9.
המשיב נידון למאסר לתקופה של שבע שנים.
ב"כ המערערת טוען, עד גיל שש שנים, חובת האב לזון בניו היא ברורה על פי הדין. למעלה מגיל שש עד גיל חמש עשרה, התקינה הרבנות הראשית בשנת תש"ד תקנה לפיה, חייב האב במזונות ילדיו עד גיל חמש עשרה.
התקנה יצרה חיוב משפטי מוחלט ולא מדין צדקה.
כמו כן טוען, חובת האב לזון ילדיו קיימת גם כשהוא יושב בכלא. בהסתמך על כך שהמוסד לביטוח לאומי ישלם בינתיים את דמי המזונות, וכאשר המשיב ישתחרר מהכלא ישלם לביטוח לאומי את הסכום ששולם על ידם.
מבקש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין, ולקבוע מזונות הילדים בהתאם לצרכיהם.
המשיב טוען, כי רוצה לשלם מזונות הילדים, אך אין לו כספים, ואינו יכול להשתכר בגין היותו יושב בכלא. כמו כן טוען, שאם ינתן פסק דין למזונות הילדים, והאשה תגבה דרך בטוח לאומי יצטבר חוב גדול, וכאשר ישתחרר מהכלא לא יוכל להחזיר את החוב.
מבקש לדחות את הערעור.
דיון
מרן השו"ע באהע"ז סימן ע"א סעיף א' פסק שחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אע"פ שיש להם נכסים משלהם. לאחר שיהו בני שש תיקנו חכמים שיתן להם האב מזונות עד שיגדלו. אבל אין כופין אותו, אלא שאם אינו רוצה לזונם גוערים בו ומכלימים אותו ברבים... ואם הוא אמיד בנכסים, מוציאין ממנו בעל כרחו מדין צדקה עד שיגדלו.
וכתב הב"ש בס"ק ה שאפילו הם חולים, וגרע טפי מפחות מגיל שש, מכל מקום אין חיוב עליו, אלא מכלימין אותו, או מדין צדקה.
וכתב שם הב"ש בשם "הדרישה" שהקשה שאם מדין צדקה למה נקט "עד שיגדלו"? והרי ביו"ד סימן רנ"א מבואר שאפילו לאחר שיגדלו, חייב לזון בניו מדין צדקה ותירץ, "שעד שיגדלו", מסתמא אין להם להתפרנס לבדם, אבל, אחר שיגדלו, אפשר שיתפרנסו משל עצמן, ואם אינם יכולים להתפרנס גם אחר כך, הכי נמי שהאב חייב מדין צדקה וכדין שאר קרובים".
מהן תקנות הרבנות הראשית?
בשנת תש"ד תקנו הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב בן ציון מאי חי עוזיאל זצ"ל תקנות.
בתקנה ג' מובא: