השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הסגנית לנשיא קובו, כב' הסגנית לנשיא רובינשטיין וכב' השופטת צ'רניאק) בתיק ע"מ 1116/09 מיום 26.11.09. פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור אימץ את קביעות פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט נחמני) מיום 19.7.09.
בשל טיבו של הנושא, החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור לגופו.
השאלה
2. הסוגיה העולה לדיון בהליך זה הינה - האם בית המשפט בישראל הינו הפורום השיפוטי הנאות לבירור תביעת משמורת על ילדים קטינים שהגישה המבקשת כנגד בן זוגה במסגרת הליך גירושין שיזמה בישראל. שאלת הפורום הנאות מתעוררת על רקע נסיבות חייה של המשפחה אשר זיקות חייה קושרות אותה לרוסיה כמדינת המושב, ומתווסף לרקע זה נתון חשוב נוסף והוא - ניתוקם החד-צדדי של הילדים ממקום מושבם הרגיל בסנט פטרסבורג שברוסיה בהמשך לחופשה קצרה בה בילו בישראל, והשארתם בישראל כחלק מהליכי הגירושין והמשמורת אותם יזמה האם כנגד האב בישראל.
רקע והליכים
3. אלה העובדות הצריכות לעניין:
בני הזוג הינם יהודים, אזרחי ישראל, אשר נישאו זה לזו בשנת 1997. מנישואי בני הזוג נולדו שלושה ילדים קטינים, כולם אזרחי ישראל: ק' ילידת 1998; דנ' יליד 2000, ודו' יליד 2005.
מאז 1997 מתגוררים בני הזוג מחוץ לישראל, למעט שנה אחת, בשנת 2001, בה שהו בישראל. משנת 2002 ועד היום מתגוררת המשפחה בסנט פטרסבורג שברוסיה.
4. בסוף חודש דצמבר 2008 הגיעה המשפחה לחופשה בת שבועיים בישראל, כשבידה כרטיסי טיסה בחזרה לרוסיה ביום 5.1.09.
5. ב-4.1.09, יום לפני מועד החזרה המתוכנן, פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לעיכוב יציאת הקטינים מישראל, בטענה כי הם סובלים מאלימות פיזית ומילולית קשה מצד המשיב, והוסיפה כי היא מעוניינת להתגרש ממנו ולהישאר עם ילדיה בישראל. באותו יום ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כלפי הקטינים.
6. בעקבות בקשת המשיב לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, החליט בית המשפט לענייני משפחה לבטל את הצו. הוא קבע, כי אי החזרת הקטינים לרוסיה במועד הקובע כמוה כמעשה חטיפה, וכל טענה בפי המבקשת כנגד המשיב בענין משמורת הילדים מקומה להידון בבית משפט ברוסיה, שהוא מקום מושבם הקבוע של בני הזוג. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל, ולמבקשת הותר לפנות לערכאות המוסמכות בישראל לצורך הגשת הליכים כנגד המשיב.
7. המבקשת פנתה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בתביעת גירושין כנגד המשיב, וביקשה את עיכוב יציאתו מן הארץ. ביום 12.1.09 סודר לבני הזוג גט, והם התגרשו. מאוחר יותר באותו יום, הגישה המבקשת תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, וביקשה משמורת זמנית על הילדים וכן את עיכוב יציאתם מישראל. לאחר דיון ושמיעת טענות, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הפורום הנאות לדיון בעניין המשמורת הינו רוסיה, שהוא מקום מגורי בני הזוג. בית המשפט בירר לגופה את טענת המבקשת לפיה המשיב נוקט אלימות כלפי הקטינים. לבירור שאלה זו ניתנה אורכה של מספר ימים כדי לאפשר למשטרה לבחון ענין זה. בסופו של יום, קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביום 14.1.09, כי דו"ח המשטרה שהוגש בענין הקטינים אינו תומך בטענות המבקשת בדבר התנהגות אלימה של האב כלפיהם. כן נקבע, כי כל טענות המבקשת בעניין המשמורת מקומן להתברר בבית משפט במקום מושבם של בני הזוג ברוסיה.
המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וביקשה לעכב את יציאת הקטינים מהארץ.
8. ביום 28.1.09 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין הראשון), ובו נקבע ברוב דעות כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה כדי שיבחן פעם נוספת היבטים שונים הקשורים לסוגיית הפורום הנאות לדון בהליך המשמורת בנסיבות מקרה זה. המשיב פנה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אך בקשתו נדחתה (בע"מ 1536/09).
העניין הוחזר, אפוא, לבית המשפט למשפחה כדי שישקול פעם נוספת את ענין הפורום הנאות לדון בסוגיית המשמורת בהתאם לקווים המנחים שהוצבו בפסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי.
9. בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו הנוסף ביום 19.7.09 כי תביעת המשמורת של המבקשת אינה יכולה להידון בישראל מאחר שישראל אינה הפורום הנאות לדיון בתביעה זו. במסגרת הדיון באותו הליך נשמעו טיעונים ביחס לדין הרוסי, הוגש תסקיר משלים ביחס לבני המשפחה בהתבסס על בדיקות פסיכו-דיאגנוסטיות שנערכו במכון שלם, ונערכה בדיקת מסוכנות האב במחלקת הרווחה בעירית בת ים.
אשר לטענה שהתייחסה לאלימות האב כלפי הילדים, קבע בית המשפט כי טענה זו לא הוכחה, אף כי נמצא שהילדים שרויים במצוקה קשה בשל עצם הסכסוך בין ההורים.
בסוגיית הפורום הנאות נקבע, כי הוכח שלבני הזוג אשרות שהייה ברוסיה, וכי הקטינים משולבים במוסדות חינוך שם. נדחתה טענת המבקשת לפיה למשפחה לא היתה כוונה להשתקע ברוסיה. אדרבא, הוכח כי המשיב מעולם לא עבד בישראל, לא שירת בצבא ולא ניגש לבחינות בגרות בישראל, וילדיו קיבלו את חינוכם ברוסיה. מכל אלה למד בית המשפט, כי למשפחה לא היתה כוונה לשוב ולהתגורר בארץ. כן נקבע, כי למשפחה אין זיקה לישראל, והעובדה כי המשפחות המורחבות של בני הזוג מתגוררות בארץ אינה יוצרת זיקה כזו. הקשר של הילדים למשפחות המורחבות הינו מרוחק ואף מנוכר. עיקר שפתם של הקטינים היא רוסית, אף כי הם דוברים גם עברית.