עסקינן בעסקת אשראי דוקומנטרי. הצדדים חלוקים בעניין קיומה של אי התאמה במסמכים ותחולתו של חריג המרמה. כמו-כן עולות בענייננו סוגיות הנוגעות לאחריותם של בנקים כלפי מבקש האשראי בעסקת אשראי דוקומנטרי מקוים, ומנגד, תוקפם ונפקותם של כתבי ויתור ושיפוי שעליהם חתם מבקש האשראי או מי מטעמו כלפי הבנק.
התיק נוהל ונשמע במלואו בפני כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, שאף נתנה פסק דין בתיק אשר
על-פיו התביעה נדחתה, אולם התובעות הגישו ערעור על פסק הדין והוא בוטל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד אשר ניתן בהסכמת הצדדים. במהלך הדיון בערעור הביעו שופטי בית המשפט המחוזי את עמדתם וקבעו כדלקמן:
"נראה לנו כי לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת "העדר יריבות" בין המערערות (התובעות בענייננו) לבין המשיבים וכן ביחס לקביעה כי "לא נגרם כל נזק - בכל מקרה - למערערות". על-פי הצעתו של בית המשפט המחוזי שהתקבלה על-ידי הצדדים:
"התיק יוחזר לבית משפט קמא, על-מנת שיוציא מלפניו פסק דין שידון בשאלות לגופם של דברים, ולמעשה באותה שאלה שהציב בימ"ש קמא בפתיחת פסק דינו". יחד עם זאת ציין בית המשפט המחוזי ש"הואיל וברור כי התיק לא יוחזר לשופטת קמא, מוצע גם לאפשר השלמת ראיות, זאת במידת הצורך ולפי שיקול דעתו של המוטב שיקבל את התיק".
בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל הועבר התיק אל הח"מ, והתקיים דיון במעמד באי כוח הצדדים. כפי שעלה מדיון זה ומההבהרה שהוגשה לאחר מכן על-ידי ב"כ התובעות, אמנם קיימות גם שאלות עובדתיות בתיק, אך לא התעוררה בין הצדדים כל מחלוקת בעניין מהימנות העדים. לאחר הדיון התקבלה החלטה לפיה בנסיבות העניין, בית משפט זה אינו מוצא לנכון לפתוח את התיק מחדש ולהורות על השלמת ראיות.
רקע עובדתי
התובעות הזמינו מהנתבע 3 (להלן: "
המוטב") בדי דנים לייצור מכנסי ג'ינס מאיכות ראשונה בגלילים מלאים תמורת סך כולל של 79,250$. לצורך הבטחת התשלום עבור הסחורה פנו התובעות אל הנתבע 1 (להלן: "
בנק איגוד") באמצעות צד ג' (לשעבר אדגר אלבני בונדד בע"מ - להלן: "
צד ג'") וביקשו לפתוח אשראי דוקומנטרי בלתי הדיר לפקודת המוטב. בעקבות בקשה זו הוציא בנק איגוד ביום 17 באפריל 1997 מכתב אשראי דוקומנטרי שלפיו הנתבע 2 (להלן: "
צ'ייס") ישמש בנק מודיע בעסקה, והתשלום יבוצע על-ידי בנק איגוד 90 יום לאחר הוצאת שטר המטען. משהודיע המוטב על איחורים במשלוח הסחורה, ביקשו התובעות מבנק איגוד, באמצעות צד ג', לתקן את המועדים הנקובים במכתב האשראי בהתאם. לפיכך ולבקשת צד ג' הוצאו שני תיקונים למכתב האשראי, בימים 7 במאי 1997 ו- 5 ביוני 1997, כשבנוסף להארכת המועדים למשלוח הסחורה תוקנו גם שני עניינים מהותיים נוספים: הפיכתו של צ'ייס מבנק מודיע לבנק מקיים וכן ביצוע התשלום למוטב באמצעות שטר שיקובל על-ידי צ'ייס. על-פי כתבי הטענות מטעם צ'ייס ובנק איגוד, ב- 30 ביוני 1997 הציג המוטב לצ'ייס את המסמכים הנדרשים על-פי מכתב האשראי, צ'ייס בדק את המסמכים ומצא אותם מתאימים לדרישות, וביום 8 ביולי 1997 הנפיק שטר לפקודת המוטב. עוד נטען על-ידי צ'ייס ובנק איגוד כי לבקשת המוטב, השטר הוסב על שם צ'ייס, בוצע בו ניכיון ותמורתו שולמה למוטב בניכוי עמלות שונות. המסמכים נשלחו מצ'ייס והגיעו לידי בנק איגוד ביום 10 ביולי 1997, ולאחר שנבדקו ונמצאו מתאימים, הועברו ב- 13 ביולי 1997 לידי צד ג' בצירוף טופס שעליו חתם צד ג'. בסוף חודש יולי 1997 הגיע המשלוח לישראל, אך כשנפתחה המכולה התברר כי המוטב לא שלח את הסחורה אשר הוזמנה על-ידי התובעות ותוארה במכתב האשראי, אלא אסופה של פסולת - חלקי בד שונים בגדלים ובצבעים שונים.
טענות הצדדים
התובעות טענו כי מתקיים בעניינו חריג המרמה, שכן בניגוד גמור למוסכם בין התובעות למוטב ולקבוע בתנאי מכתב האשראי, שלח המוטב פסולת ושאריות בדים ולא גלילים מלאים של בדים באיכות מעולה. טענה נוספת של התובעות היא כי קיימת אי התאמה חמורה ומהותית במסמכים נושא מכתב האשראי, הואיל ובניגוד מוחלט לתנאי מכתב האשראי, נרשמו בתיבה 8 של תעודת המקור האותיות USA ולא האות P.
בנק איגוד טען כי יש לדחות את התביעה כנגדו על הסף מחמת העדר יריבות בינו לבין התובעות. בהקשר זה נטען כי המסמכים שהגיעו מצ'ייס לידי בנק איגוד הועברו לצד ג', אשר לאחר בחינתם היסודית אישר כי לא נמצאו אי התאמות. כמו-כן נטען כי במכתב מחודש יולי 1995 התחייב צד ג' לשאת באחריות בגין כל תשלום או הוצאה הקשורים למסמכים, ולשפות את בנק איגוד בגין כל דרישה או תביעה של צד ג' הקשורים אליהם. לגופו של עניין טען בנק איגוד כי לא הייתה כל אי התאמה במסמכים, ולחילופין מדובר באי התאמה מינורית ולא חמורה המזכה את התובעות לכל היותר בהחזר דמי מכס, כשבענייננו הסחורה הושמדה והתובעות כלל לא שילמו את דמי המכס. לגבי טענת התרמית החמורה, נטען כי הטענה נדונה בהליכים קודמים ונדחתה לגופה בפסק דינו של כב' השופט ארבל כפי שיתואר בהמשך. עוד נטען כי התובעות העלו את טענת התרמית לראשונה כשבועיים לאחר השלמת עסקת המסמכים, ולאחר שהתמורה בגין העסקה כבר שולמה למוטב על-ידי צ'ייס, ולא הייתה כל אפשרות לעצור את העסקה.
צ'ייס טען כי יש להחיל על התביעה כנגדו את דין מקום מושבו, דהיינו דינה של מדינת ניו-יורק, ומשלא הוכח הדין הזר על-ידי התובעות - דינה של התביעה להידחות. כמו-כן טען צ'ייס להעדר קשר חוזי או משפטי אחר כלשהו בינו לבין התובעות. לגופו של עניין אימץ צ'ייס על טענותיו של בנק איגוד לעניין אי ההתאמה והתרמית, וטען כי ככל שנגרמו נזקים לתובעות הרי שמקורם אך ורק בכישלון עסקת היסוד בין התובעות לבין המוטב, ולא בעסקת האשראי הדוקומנטרי.
צד ג' טען כי יש למחוק או לדחות על הסף את הודעת צד ג' נגדו מטעמי חוסר תום לב ושיהוי של התובעות בהגשת ההודעה, וכן בשל הסתמכותן של התובעות על הוראות שהינן בגדר תניות מקפחות בחוזה אחיד. עוד נטען כי הפרשנות שמבקש בנק איגוד לייחס למסמכים שעליהם חתם צד ג' הינה מופרכת ומעוותת, וכי בשום שלב לא התכוון צד ג' ליטול על עצמו את האחריות המלאה בקשר לעסקאות האשראי הדוקומנטרי, ולפטור את הבנק המודיע מאחריותו הקבועה בדין, בהסכמים ובכללים הבינלאומיים.
ההליכים המשפטיים עד כה
התובעות הגישו לבית משפט השלום בתל-אביב עוד ביום 7/8/97 תביעה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 176127/97) ליתן צו מניעה האוסר על בנק איגוד וצ'ייס לבצע את עסקת האשראי הדוקומנטרי עקב התרמית החמורה כלפיהן מצד המוטב. התובעות ביקשו להמציא את כתב התביעה גם למוטב עצמו על-פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ה"מ 135210) ובקשתן התקבלה, אך ככל הנראה לא עלה בידיהן להמציא את כתב התביעה לידי המוטב בפועל. המצהיר מטעם התובעות, מר שניצלר, הצהיר ביום 18/9/97 כי לאחר הגשת המרצת הפתיחה נודע לו שמשרדו של המוטב חוסל ולא ניתן לאתר את בעליו. ביום 22/9/97 הגישו התובעות בקשה לתיקון כתב התביעה כך שבנוסף לטענה בדבר חריג המרמה הועלתה גם טענה לאי התאמה במסמכים. כב' השופט קידר
הוציא צו מניעה זמני לביצוע העסקה, אשר הותר על כנו בהחלטתו של כב' השופט ארנסט, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על-ידי התובעות. בנק איגוד ערער על החלטתה זו לבית המשפט המחוזי (בר"ע 20664/98), והערעור התקבל על-ידי כב' השופט ארבל, אשר ביטל את צו המניעה הזמני. התובעות הגישו ערעור על פסק דינו של כב' השופט ארבל לבית המשפט העליון (רע"א 1216/99), אך הערעור נדחה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע בהחלטתו כי "
אין בהחלטה זו קביעת עובדות או מסקנות משפטיות במחלוקת בין בעלי הדין לגופה ... ממילא אין באמור בהחלטה זו לגרוע מזכות המבקשים לעתור לקבלת סעד כהבנתם".
בעקבות החלטת בית המשפט העליון הנ"ל הגישו התובעות בקשה לבית משפט השלום להתיר להן לתקן את כתב התביעה כך שהמרצת הפתיחה תהפוך לתביעה כספית בסך של 328,000 ש"ח להשבת כספי האשראי הדוקומנטרי (בש"א 134742/00). כב' השופט יפרח קיבל את הבקשה בכפוף לתשלום הוצאות, ובהתאם לכך הוגש כתב התביעה מתוקן ונפתח התיק דנן (ת"א 13937/01). בהחלטתו קבע כב' השופט יפרח כי הוא אינו סבור שההחלטות שניתנו במסגרת הבקשות לקבלת צווי מניעה זמניים, ובהן פסק דינו של כב' השופט ארבל והחלטתו של בית המשפט העליון הנ"ל, מהוות מעשה בית דין היוצר השתק עילה או השתק פלוגתא לצרכי התביעה העיקרית. בעקבות פתיחת התיק האזרחי הנ"ל הגיש בנק איגוד הודעה כנגד צד ג' לשיפוי מלא בגין כל סעד שייפסק לחובת בנק איגוד בתובענה הכספית.
כאמור לעיל, התיק נוהל במלואו על-ידי כב' השופטת ד"ר אבניאלי, והיא אשר שמעה את העדויות ואף כתבה פסק דין, אך בהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והתיק הועבר אל הח"מ. כב' השופטת ד"ר אבניאלי דחתה את התביעה מן הטעם ש
"התובעות לא סבלו כל נזק שהוא בגין העסקה נשוא התביעה", וקבעה כי לא הוכח שהתובעות התחייבו לשפות את צד ג' בגין הכספים ששילם לבנק איגוד במסגרת עסקת האשראי הדוקומנטרי או כי צד ג' דרש או מתכוון לדרוש מהתובעות את הסכום ששילם. על-פי קביעה זו, למעשה אין כל יריבות משפטית בין בנק איגוד לבין התובעות אלא רק בין בנק איגוד לבין צד ג', וכפועל יוצא מכך, ברי כי אף אין כל יריבות משפטית בין התובעות לבין צ'ייס. ואולם, בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין וקבע כי נראה לו שלא היה מקום לדחות את התביעה מטעמים אלה, וזאת ככל הנראה וכפי שיפורט לקראת סופו של פסק דין זה, על רקע החלטות קודמות שבהן נקבע כי היו בין התובעות לבין צד ג' יחסי שליחות. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד לא התייחס לשאלת היריבות המשפטית המהותית בין הצדדים, דהיינו לכל הקשור בטיבן של מערכות היחסים המשפטיות הקיימות בענייננו בין כל אחד מהבנקים הנתבעים לבין מבקשות האשראי במסגרת עסקת האשראי הדוקומנטרי המקוים.
דיון
מבוא - האשראי הדוקומנטרי