השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כהן והשופטים גלפז והלמן) בפ"ח 507/07 (הכרעת דין מיום 7.9.08 מפי השופטת הלמן, וגזר דין מיום 25.9.08) בגדרו הורשע המערער בעבירות של התעללות בקטין (סעיף 368ג לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מקרים רבים); תקיפת קטין על ידי אחראי (סעיף 368ב(א)+(ב) סיפא, מקרים רבים); תקיפה בנסיבות מחמירות של קטין (סעיף 379 + 382(ב) לחוק); תקיפת בת זוג (סעיף 379 + 382(ג), מקרים רבים); איומים (סעיף 192, מקרים רבים); היזק בזדון (סעיף 452, מקרים רבים); והדחה בחקירה (סעיף 245(ב), מקרים רבים); על המערער הושתו ארבעים חודשי מאסר בפועל ועשרים ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.
עובדות והליכים
רקע
ב. ביום השבת 17.2.07 אחר הצהרים הגישה אשתו של המערער (להלן המתלוננת) תלונה נגדו בגין מעשי אלימות נגדה ונגד ילדיה. בהודעתה סיפרה, כי בצהרי אותו יום ביקשה לצאת לטייל עם ילדותיה בניגוד לרצונו של המערער, ובתגובה איים עליה המערער, סטר על לחייה ומשך בשערה. כן תיארה מסכת ארוכה של מעשי אלימות קשים, הכוללים יחסי מין בכפייה במשך 17 שנות נישואיהם. בהודעה נוספת, מיום 19.2.07, הצביעה המתלוננת על מקרים בהם כפה עליה המערער יחסי מין ונהג באלימות כלפיה וכלפי הילדים. ההודעה השלישית נגבתה ביום 21.2.07 במקלט לנשים מוכות בו שהתה; בהודעה זו הביעה המתלוננת חשש מתגובת המערער, והגדירה אותו כ"בן אדם מאוד מסוכן". מנגד טענה, כי בינה לבין המערער שוררת אהבה הדדית, ושהיא איננה מעוניינת ברעתו. ארבעה מילדי בני הזוג נחקרו גם הם במשטרה. שני הגדולים מסרו הודעות שתאמו לגרסתה של המתלוננת; השניים הקטנים מסרו גרסתם בפני חוקרת ילדים בהתאם לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955.
כתב האישום
ג. ביום 5.3.07 הוגש כתב אישום (מתוקן) נגד המערער (כתב אישום ראשון הוגש ב- 26.2.07). באישום הראשון יוחסו לו בין היתר עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות; התעללות בקטין; תקיפת קטין ותקיפת בת זוג. נטען, כי במהלך תקופת הנישואים "הפך הנאשם (המערער-א"ר) את חייה של המתלוננת ושל ילדיה למסכת בלתי נגמרת של טרור, פחד וחרדה קיומית". במסגרת כתב האישום צויינו שבעה מקרים בהם נהג המערער באלימות - פיסית ומילולית - כלפי המתלוננת והילדים. בין היתר, תוארו אירועים בהם היכה המערער את המתלוננת ואיים עליה; הכריח אותה לקיים יחסי מין בניגוד לרצונה; היכה את בתו ומשך בשערה; ודקר את יד בנו באמצעות נעץ. באישום השני יוחסה למערער עבירה של הדחה בחקירה בטענה, כי הניא את המתלוננת מהגשת תלונה במשטרה נגדו תוך שימוש באיומים. לאחר הגשת כתב האישום המשיכה המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, לפנות מיוזמתה למשטרה. פעם אחת מסרה לחוקרים הקלטה אשר, לפי טענתה, נשמע בה המערער מאיים על בנם; בפעם האחרת סיפרה במשטרה על לחצים כבדים המופעלים עליה מצדו של המערער ומשפחתו בעקבות תלונתה.
ד. חרף האמור, חזרה בה המתלוננת מהגרסה שמסרה במשטרה. ביום 4.6.07 הצהירה בכתב, כי לא כל פרטי תלונתה נכונים, ושהיא זו שהדריכה את ילדיה לשקר בהודעותיהם. נאמר, כי מתן ההודעות הכוזבות נבע מרגש נקם במערער, לאחר שחשה כי הוא האחראי לקשייה. בעקבות הצהרתה נחקרה המתלוננת ב- 5.6.07 באזהרה, ובמסגרתה שבה וחזרה בה מתלונותיה. לאחר כחודש - 4.7.07 - חזרו בהם מהודעותיהם גם שני הבנים הגדולים (ילידי 1990 ו-1991), ונימקו כי הגרסה הראשונה ניתנה מתוך לחצה והכוונתה של האם-המתלוננת.
ההליך בבית המשפט המחוזי
ה. נוכח חזרתה מהודעותיה הוכרזה המתלוננת במשפט כעדה עוינת. בעדותה מסרה הסברים נוספים לחזרה מההודעות במשטרה, כגון מצבה הנפשי הקשה וטענה בדבר לחצה של חוקרת המשטרה. חרף אלה, אימץ בית המשפט בפסק דינו המקיף והמפורט את הגרסה הראשונה שמסרה במשטרה, בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971. נקבע, כי הודעתה הראשונה של המתלוננת ניתנה מרצונה החופשי, ואמינותה גבוהה. הוטעם, כי הסברי המתלוננת דהאידנא אינם אמינים, נוכח העיתוי בו בחרה לחזור בה מדבריה, הצעד הדרסטי שנקטה בכך, והעדר ראיות כי סבלה מבעיות נפשיות. הוסף, כי הגשת התלונה בעיצומו של יום השבת איננה מאפיינת את אורח חייה הדתי של המתלוננת, אלא אם היה מדובר באירוע חריג שהצדיק זאת. בית המשפט אף אימץ את גרסות הבנים הגדולים שנמסרו במשטרה, חרף הכחשתם בשלב מאוחר יותר. הוסבר, כי חזרתם של המתלוננת ובניה נבעה מחידוש הקשר עם הנאשם, קשיי היומיום יום וההתמודדות עם לחצי המשפחה. בנוגע לאמרותיהם של הילדים הקטנים נקבע, כי הליך גביית ההודעות על-ידי חוקרת הילדים היה תקין ונעשה בסמכות; וחוות דעתה של חוקרת הילדים קבילה כראיה. בית המשפט התרשם, כי עדותה של הילדה מ' - ילידת 1997 - אמינה וכנה, וכי ניתן ללמוד ממנה על התנהלותו האלימה של המערער. הודגש, כי עדות זו איננה עומדת בפני עצמה, אלא מהוה נדבך נוסף לראיות - ולכן איננה צריכה סיוע. בקשר לעדותו של הילד י' - יליד 1998 - נקבע, כי אין לייחס לה ערך ראייתי רב, נוכח העובדה שהונחה על ידי אמו והקושי בהערכת מהימנותו.
ו. תימוכין לגרסאות שנמסרו במשטרה נמצאו בעדות אחות המתלוננת, שגרה בסמוך לבני הזוג. נקבע, כי עדות זו מהוה חיזוק לגרסתה המקורית של המתלוננת ולעמדת התביעה. מטעם ההגנה הובאו עדויות של עובדת סוציאלית שטיפלה במתלוננת, וכן קרובים ושכנים שהיו מיודדים עם המשפחה. ביחס לאלה נקבע, כי אין בהן תרומה ממשית להכרעה. הוסבר, כי חלק מהעדויות אינן ראויות לאמון, ובחלקן תוארה אוירה משפחתית טובה בבית בני הזוג כפי שזו מצטיירת כלפי חוץ - עובדה שאין חולק עליה. נאמר, כי עדותו של המערער במשפט סתרה את הגרסה שמסר במשטרה, והוספו בה טענות שלא נשמעו בהודעותיו; בבית המשפט טען, כי בני משפחתה של המתלוננת "תפרו לו תיק", ותלה את הסיבה להגשת התלונה במצבה הנפשי הרעוע, אשר נבע מטראומה שעברה בילדותה. נקבע, כי עדותו לא היתה קוהרנטית ותשובותיו היו מתחמקות, והיא הותירה "רושם שקרי, שלילי והעידה על אופיו הרגזני והשתלטן" (פסקה 79 לפסק הדין). בית המשפט הסתמך, כאמור, על אמרות המתלוננת והילדים, והרשיע את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו. לעומת זאת, זוכה המערער מחמת הספק בעבירות האינוס בהן הואשם; נקבע, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין זה, נוכח תיאור לא ממצה של האירועים, וספקות בדבר מודעות המערער להיעדר הסכמתה של המתלוננת.
ז. על המערער נגזרו, כאמור, ארבעים חודשי מאסר בפועל ועשרים ושישה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים; עשרים מהם בתנאי שלא יעבור עבירות מסוג אלה שבהן הורשע וכל עבירה מסוג פשע, ושישה חודשים בתנאי שלא יעבור עבירות איומים או היזק בזדון. בנימוקיו ציין בית המשפט את חומרת העבירות בהן הורשע, והצורך בענישה מחמירה בגינן כדי להגן על קרבנות האלימות ועל החברה בכללה. כן הודגשה מסוכנותו של המערער לסביבה ולבני משפחתו בפרט; בעיית השתייה בה הוא לוקה ונטייתו לאלימות; הוסף, כי אילו טיפל בבעיית השתייה ובנטיותיו האלימות היה מקום להקל בעונשו, נוכח קשיי המשפחה בהיעדרו, ברם במצב הנוכחי יש חשש להישנות העבירות. לזכותו של המערער עמדו עברו הנקי והיותו אדם עובד ומוערך בסביבתו; לחובתו נזקפה העובדה שמעשיו נמשכו לאורך שנים, ולא היתה כאן מעידה חד-פעמית. יצוין כי בית המשפט הרשיע את המערער גם בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות של קטין בידי אחראי (סעיפים 379 יחד עם 382(ב)(ג) לחוק העונשין), שלא נכללה בכתב האישום, וסבר כי ניתנה למערער הזדמנות להתגונן מפניה.
הערעור
ח. בנימוקי הערעור נטען, כי נסיבות המקרה מצריכות התערבות בממצאי הערכאה הדיונית. נאמר, כי שגה בית המשפט המחוזי משהעדיף את הודעותיה הראשונות של המתלוננת על פני עדותה בבית המשפט. נטען, כי בית המשפט התעלם מההסברים שסיפקה המתלוננת בדבר חזרתה מהודעותיה הראשונות, כגון מצבה הנפשי הרעוע - עובדה שנתמכה בעדות העובדת הסוציאלית; כן צויין, כי בהודעותיה הראשונות התגלעו סתירות הפוגעות במהימנותן. גם ביחס לעדויות הילדים נטענו טענות דומות. הוסף, כי ישנן סתירות מהותיות בין גרסת המתלוננת לזו של הילדים בתיאורי האירועים בהם הורשע המערער. מכל האמור, לשיטת המערער, עולה ספק סביר בעניין המעשים המיוחסים לו. לחלופין נטען, כי אין די ראיות לביסוס הרשעתו בחלק מהאירועים שתוארו בכתב האישום, וכי לא הובאה תוספת ראייתית מספקת לעדויות המרשיעות. כך, לדעת המערער, לא הביאה התביעה ראיות מספיקות להרשעתו בעניין הכאת בנו נ', איום על שני בניו הגדולים והדחת המתלוננת מתלונה במשטרה. כן נטען, כי מעשיו של המערער אינם עולים כדי עבירת התעללות, מאחר שלא לוו באכזריות או במעשי אלימות קשים במיוחד. לבסוף הלין המערער על חומרת עונשו. נטען, כי עונש המאסר שהושת עליו מופרז ביחס לעבירות המיוחסות לו, נוכח העדר עבר פלילי ורצון המשפחה לאפשר לו להשתקם. בקשר למאסר המותנה נטען, כי אינו מידתי בנסיבות וביחס לתקדימים במקרים מעין אלה.
ט. מטעם המשיבה נטען, כי אין עילה להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי ובמסקנותיו המשפטיות; המשיבה תומכת בקביעותיו לעניין קבלת הודעותיהם הראשונות של המתלוננת והילדים על פני הגרסאות האחרות, הלוקות לשיטתה בחוסר אמינות. באשר לטענות המערער נאמר, כי הסתירות בהודעות המתלוננת והילדים אינן מהותיות; כי יש די ראיות להרשעתו במיוחס לו בכתב האישום; וכי להודעות המתלוננת והילדים תוספת ראייתית מספקת.
י. בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער וטען, כי יש בנסיבות מקום להתערב בממצאי בית המשפט קמא. הוסבר, כי הודעתה הראשונה של המתלוננת נסתרת מניה וביה, ובבחינת מהימנותה אין לערכאה הדיונית יתרון על פניה של הערכאה הערעורית. כן קבל בא כוח המערער על הרשעת מרשו בהכאת בנו נ', חרף העדר ראיות ממשיות, ובעבירת הדחת עד בחקירה, ללא חיזוק ממשי לכך. הועבר אלינו מכתב מאשת המערער, ובו משאלה להחזיר את בעלה הביתה, בטענת עוול.
דיון
י"א. עיקרו של הערעור על הכרעת הדין נסב על שלוש סוגיות עיקריות. האחת, אימוץ הודעותיהם של המתלוננת וילדיה חרף הכחשת האמור בהן על-ידיהם; השנייה, התוספת הראייתית הדרושה להרשעת המערער; והשלישית, קיום יסודותיה של עבירת ההתעללות בה הורשע המערער, לרבות לעניין התוספת הראייתית. אקדים ואומר את הידוע, שככל שהמדובר בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות, אין מדרכה של ערכאה ערעורית להתערב בהכרעותיה של הערכאה הדיונית (ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) והאסמכתאות המובאות שם; ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)). בית המשפט המחוזי שמע את העדויות, חקר ודרש היטב באירועים נשואי הערעור, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות. בנוסף לאמור סבורני, כי גם בבחינת השאלות המשפטיות הנובעות מהעובדות, הכרעת הדין של בית המשפט קמא צודקת, ואם תישמע דעתי אציע שלא להיעתר לערעור מן הנימוקים שיפורטו להלן.
אימוץ הגרסה המקורית